על האמפתיה של המטופל: תקציר מאמרו של Poland משנת 2009

צוות בטיפולנט

"אתה מתוק".

בציטוט זה של מטופלת פותח Poland מאמר קצר בו הוא מציג מחשבות לגבי אמפתיה של מטופלים. אמירה זו נאמרה למטפל זמן קצר לאחר תחילת המפגש האחרון לפני יציאתו לחופשה, על ידי מטופלת אשר שיתפה אותו בחששותיה לקראת הפרידה הקרבה. בתגובה להזמנת המטפל לומר יותר, המטופלת הסבירה בטון אמפתי ואכפתי כי "אתה לא באמת רוצה לדבר על הדברים האלה אבל אתה ממשיך לנסות כי אתה חושב שזה מה שכדאי לעשות".

Poland חש כי המטופלת קלעה לתחושה שהוא עצמו טרם הספיק לזהות, אך רגע קצת של רפלקציה הבהיר לו עד כמה צדקה בהבחנתה. Poland מתאר כיצד לאורך היום העמוס האזין לפחדים, הקונפליקטים ותחושות הנטישה והאובדן אשר התעוררו ברבים מהמטופלים לאור התקרבות החופשה, וכי אלו הציפו, מבלי שישים לב לכך, את חרדותיו וקשייו האישיים סביב עזיבות ואובדנים. אך מעבר להבחנה הדקה, תפסה את תשומת ליבו של Poland האכפתיות העמוקה שבטון הדיבור שלה, והיכולת להבין את מצבו המנטלי של המטפל גם בהיעדר עדות מוחשית. ייתכן ומטופלת זו ניחנה ביכולת אמפתית גבוהה במיוחד, אך יכולת זו אינה יחידה במינה. לא רק שמטופלים אנליטיים קוראים את רגשותיהם של מטפליהם, אלא שהם עושים זאת באופן תדיר, עמוק ומדויק מכפי שאנו נוטים להעריך.

Poland יוצא מההנחה לפיה נוירוטיות נתפסת כקשורה באופן בו חוויות עבר, תשוקות ופנטזיות מעצבות את האופן נתפס ההווה. הסיטואציה האנליטית מעוצבת באופן שמזמין את התעוררותן של תפיסות אלו ביחסים הטיפוליים, כך שמתאפשרת התבוננות וחקירה מעמיקות שלהן. יכולותיו וכוחותיו של המטופל מזוהים, אך העבודה העיקרית נעשית סביב חשיפת הקשיים. כתוצאה מכך, אחת הסכנות האופייניות ביותר לתהליך הטיפולי הוא נטיית המטפל להערכת-חסר של כוחות האגו של המטופל.

העובדה כי קונפליקטים של המטפל מתעוררים אל מול אלו של המטופל כבר אינה נחשבת בתקופתנו לבעיה של העברה נגדית נוירוטית, אלא לחוויה יקרת ערך בתהליך החקירה האנליטי. מה שראקר (1957) כינה "פינג-פונג פרנואידי" מדגיש את מעורבות המטפל בתהליך. תודעת המטפל מושאלת באופן מקצועי לשירות המטופל, כאשר המטפל נמצא בעמדה פרשנית. במוקד נמצאים עיוותי התפיסה של המטופל, ופרט אלו שנוכחים ביחסי ההעברה.

ספרות פסיכואנליטית נרחבת עוסקת במקומה של אמפתיית המטפל בעבודה הטיפולית, בעוד שאמפתיית המטופל זכתה להתייחסות מועטה ביותר. Poland חש כי פער זה אינו תואם את ניסיונו ורשמיו הקליניים. כך, למשל, הוא מתאר כי שיחות עם קולגות על חוויותיהם מאנליזות קודמות הפתיעו אותו במידת הסימפטיה והרגישות לחולשות, העכבות וה"שטיקים" של האנליטיקאים לשעבר: המטפל הזה לא יכל לסבול דיבור על נושא כזה, ומטפל שני לא היה סבלני לנושא אחר. אחד הרגיש לא בנוח מול "דיבור מלוכלך" ואחר הרגיש לו בנוח בהיעדרו. המטפל הזה פשוט לא מבין רגשות מסוג מסוים, ומטפל אחר רגיש לסוג מסוים של רגשות. מעניין היה לגלות כי תיאורים אלו בדרך כלל לא נאמרו כתלונה על מאפיין אישיותי של המטפלים או על חסימות קאונטר-טראנספרנסיאליות, אלא תוארו בהבנה ואמפתיה רבה. ביטוי שגור היה "הוא פשוט לא שומע אותי כשאני מדברת על כך וכך, אבל אנחנו מגיעים לכך בכל מקרה בדרך אחרת".

Poland טוען כי התייחסויות אלו אינן בהכרח רק ביטויים להעברה בלתי מעובדת. לעומת זאת, הוא מאמין כי במרבית האנליזות המטופל עורך התאמות משמעותיות ל"אידיוסינקרטיות" של האנליטיקאי; התאמות אשר לא רק שאינן מתוארות באופן פורמלי, אלא בדרך כלל גם אינן זוכות להכרה על ידי המטפל ובספרות האנליטית.

בין אם סיפוק תשוקת האם היא תשוקתו הראשונה של התינוק ובין אם לא, כל תינוק אשר מתפתח היטב לומד לעשות זאת במסגרת גבולות יכולותיה של האם. הסיטואציה האנליטית אינה זהה לסיטואציית האם-תינוק, אך למרות ההבדלים הקריטיים, הצורך לגדול במסגרת יכולותיה וגבולותיה של האם/מטפלת דומה.

האמפתיה של המטופל, ואיתה גם גמישותו וסבלנותו, תורמים ליכולתם של מטפלים בעלי רקע תיאורטי שונה להגיע להצלחות תרפויטיות משמעותיות. לכל אדם ולכן גם לכל אנליטיקאי יש מגבלות הנובעות מתפיסותיו האידיוסינקרטיות. לכן, מטופלים נדרשים להתפתחות מקצועית גם במסגרת מגבלותיו של המטפל, כל עוד ערוצי חקירה אנליטית אחרים נותרים פתוחים.

מטופלים מגיעים לטיפול קודם כל לשם הקלה ולאחר מכן עבור שיפור אישי, ויסתגלו לכל מה שישי להסתגל אליו כדי להגיע לרווחים משמעותיים אלו. אמפתיית המטפל חשובה, ומטפל רציני מנסה להיות מכוונן למטופליו מאחר והוא חש אכפתיות ומחויבות עמוקה לתהליך הטיפולי. עם זאת, אפילו מתוך עמדה של אכפתיות עמוקה, עבור המטפל המטופל הוא עדיין מטופל, והטיפול שלו הוא אחד מתוך טיפולים רבים בחיי המטפל. לעומת זאת, הטיפול נוגע בליבת חייו של המטופל ובמובן זה הוא ייחודי ביותר. כיצד, אם כן, מעבר לעיוותים הנובעים מההעברה, תשומת ליבו והמעקב הצמוד של המטופל אחרי הסיטואציה האנליטית לא יקדמו רגישות אמפתית, אשר מתקיימת באופן חי ואקטיבי גם אם לעיתים היא נותרת חבויה?

ביבליוגרפיה