צוות בטיפולנט
Judit Mészáros פותחת את מאמרה "Ferenczi in Our Contemporary World" אשר התפרסם בשנת 2014 בהתייחסות לפופולריות לה זוכים רעיונותיו של פרנצי בשנים האחרונות, ובפרט הרעיונות המדגישים את חשיבות ההעברה הנגדית לתהליך הטיפולי ויחסי האובייקט הראשוניים להתפתחות הטראומטית. לאורך מילות ההקדמה שלה, Mészáros תוהה מה מחבר אותנו לפרנצי בצורה כה חזקה כיום. היא טוענת כי הופעתו של גל תיאורטי זה קשורה באופן הדוק לליברליזם של פרנצי, לעובדת היותו הוגה בלתי דוגמטי. בטקסט הנוכחי היא מציגה מספר דוגמאות שונות לדרך החשיבה של פרנצי ולגישה שלו, כמו גם ליחסו לבני דורו ולתרבות שסביבו. באמצעותן היא מבקשת לסקור את הגותו ותרומתה התיאורטית לעבודה הקלינית בת זמננו.
Mészáros טוענת כי הליברליות של פרנצי באה לידי ביטוי בראש ובראשונה, באופן בולט יותר, בכבוד שלו לאוטונומיה של המטופלים שלו ולראייתו את האנליזה כמאמץ אינטלקטואלי ורגשי משותף של המטפל והמטופל. היא מתייחסת להבנותיו בנוגע להעברה הנגדית כחלק לא מודע אך אינטגרלי בדיאלוג שמקיים המטפל עם המטופל, ומזכירה עד כמה היה רעיון זה מהפכני בשדה הטיפולי של שנות ה-20. רעיונות אלו הם שעומדים, למעשה, בבסיס התפיסה העכשווית הרואה בתהליך הטיפולי תהליך אינטראקטיבי, "דו-סטרי" ו-"מבוסס יחסים".
פסיכואנליזה המבוססת על הנחות יסוד כמו אלו מניחה קיום בו זמני של דינמיקות התייחסותיות ותהליכים בין אישיים, הנשענים על אמון בין המטפל למטופל. תחת רעיונות אלו, המפגש האנליטי הפך להיות מפגש אשר מתמקד לא בתובנה ובעבודה פרשנית בלבד, אלא במרחב של מודעות רגשית וקשר המשקף את התהליך הלא מודע של העצמי והאחר, תוך התמקדות במצבו האפקטיבי והקוגניטיבי של המטופל ב'כאן ועכשיו'. פרנצי, בהקשר זה, טען כי "להיטות יתר לפרשנות היא אחת מחולשותיו הינקותיות של האנליטיקאי". כמו כן, הוא טען כי "על המטפל לתת לאסוציאציות החופשיות של המטופל 'לשחק איתו' (Play upon him) ובו זמנית לאפשר לפנטזיה שלו לעבוד עם החומר האסוציאטיבי. מדי פעם עליו להשוות בין הקישורים החדשים שנוצרו לבין ממצאים מוקדמים יותר של האנליזה, אך לעולם אין לו אפשרות להוריד את הדריכות והביקורתיות כלפי המגמות והסובייקטיביות שהוא עצמו מביא עמו לחדר הטיפול".
כלומר, במילים אחרות, Mészáros מציעה כי פרנצי טען שהמפגש הטיפולי מייצר תהליך רפלקטיבי הדדי. בתוך כך, הוא הדגיש את חשיבות האותנטיות במפגש הטיפולי ואת האופן בו הצהרות כוזבות ונוכחות בלתי אותנטית משמרות את הדיסוציאציה בקשר ואת דפוסי היחסים הפתולוגיים של המטופל. פרנצי הרבה לדון בכתביו בתקשורת כוזבת וצבועה עם המטפל כשחזור חוויות עבר שליליות של המטופל. הוא ראה בתקשורת זו צורה של עיוות המציאות המאיים על האמון בקשר הטיפולי ומשמר חוויות עבר טראומטיות. במונחים של ימינו, נוכל לומר כי שיקופים כוזבים מביאים להיווצרות זולתעצמי כוזבים. עמדות אלו של פרנצי, אשר קידמו את טכניקת העבודה עם העברה נגדית ואת החתירה לתקשורת אותנטית, הוטמעו באופן עמוק במרבית בתי הספר הפסיכואנליטיים בבודפשט.
בכל ניסוי וחידוש אשר פרנצי הביא עמו, הוא התאמץ להשתמש בפסיכואנליזה כתהליך דו צדדי בין מטפל למטופל. יתרה מכך, פרנצי לא ראה את הריפוי שהציע הטיפול כחיוני רק לשינוי גורלם של מטופליו, אלא הוא ראה בפסיכואנליזה כלי אשר יכול להשפיע על כלל החברה. כך, למשל, בהתייחסו לזוועות מלחמת העולם הראשונה, הוא כתב "המלחמה הסירה את המסכה והפכה אנשים למודעים לעצמי הפנימי האמיתי שלהם. היא הראתה להם את הילד שבפנים, הפרימיטיבי והפראי... השיעור שעלינו ללמוד הוא כי בזמן שלום אל לנו להתבייש להכיר באדם הפרימיטיבי [שבתוכנו], ואפילו בחיות [שיש בנו]. אין בושה בקשר החזק שלנו לטבעי. בזמן מלחמה, לעומת זאת, כדאי שלא נתכחש לערכינו התרבותיים ולא נתפשר עליהם יותר מהנחוץ". בשנת 1908 פרנצי כתב כי יש להחליף את החינוך המוסרי המבוסס על "הדחקה בלתי הכרחית" בתהליך למידה המבוסס על שיתוף פעולה הדדי.
היבט ייחודי נוסף של חשיבתו של פרנצי לדברי Mészáros היתה הדגש הרב שהוא שם על האינטרס של מטופליו. בכתביו, הוא הדגיש כי על המטפל לשים לב בעיקר לצרכי המטופל ולהתמקד בהם, גם כאשר אלו דורשים מהמטפל לטפל באופן שונה מן הרגיל והמוכר לו. לדידו, קבלת ההחלטות הטיפוליות צריכה להיעשות מתוך התמקדות באינטרסים של המטופל בלבד. למעשה, ניתן להגיד כי הליברליות של פרנצי היוותה מטבעה מעין ביקורת על עיקרון הסמכות, בו הוא ראה לא רק גורם שלילי ביחסים האנושיים, אלא גורם המעכב את ההתפתחות המדעית הלכה למעשה. זאת, היות והוא יוצר להבנתו מצבים בהם לא ניתן לקרא תיגר על תיאוריות מוכרות.
מייקל באלינט, ממשיכי דרכו של פרנצי, תיאר אותו כמי שנהג להעמיק ולהתבונן בכל חוויה, יומיומית ככל שתהיה. Mészáros מציעה שלא מדובר בפתיחות אינטלקטואלית בלבד, אלא בניסיון מהותי להימנע מתיאוריות "סגורות" אשר מפחיתות חוויות של אי-ידיעה. לדבריה, נדרש ביטחון פנימי רב כדי שנוכל לשאת את התסכול הנובע מחוסר ודאות מתמשך, ופרנצי היה בעל יכולת לחיות עם אי ודאויות ולערוך ניסויים אשר אפשרו לו לחקור ולהתבונן ללא "קיצורי דרך". כדוגמה לכך, היא מזכירה את הניסויים בתרפיה אקטיבית שפרנצי ערך במטרה להגביר את יעילות הפסיכותרפיה, כמו גם את נכונותו לדווח על ממצאיו השליליים. דוגמה זו הביאה לידי ביטוי את תפיסתו של פרנצי לפיה אנו לומדים רבות גם מטעויות וכי יש לפרסם טעויות אלו למרות נטייתנו הטבעית להסתיר את המשגים והכשלים בעבודתנו הטיפולית. כלומר, Mészáros מתארת את יכולתו של פרנצי לשאת אי ודאות כיכולת לה נלוו הכרה בכישלונות ובחולשות לצד נכונות להתייחס אליהם כאל חומר ללמידה ולא כאל דבר שיש להסתיר ולהצניע.
ο שנדור פרנצי ובלבול השפות בין המבוגרים לילד: סקירת מערכת
ο פנטזיית ההצלה והמטפלת הטובה-דיה
ο המחלוקת בין פרויד לפרנצי: סקירת מאמרה של Brabant-Gero
פרנצי חש בשלב מוקדם של עבודתו את חשיבותם של יחסי האם-תינוק הראשוניים. כבר בשנת 1929 התייחס לכך שילד הגדל בתנאים של הזנחה, דחייה רגשית והיעדר אהבה יכול אפילו למות. כמו כן, הוא התייחס בשנת 1933, במאמרו בלבול השפות בין הילד למבוגר, לצורך העצום של הילד ברוך וביצירת קשר רגשי משמעותי עם מטפליו. בנוסף, הוא זיהה גם את האופן בו הילד "עלול להישבר לפרגמנטים" ולפתח ארגון אגו פתולוגי בהיעדר סביבה התפתחותית המאפשר התקשרות תקינה. רעיונות דומים הוצעו בשנים מאוחרות יותר על ידי בולבי, ספיץ, וויניקוט ואחרים, ו-Mészáros טוענת כי פעמים רבות פרנצי אינו זוכה להערכה הראויה על תרומתו להבנת הקריטיות של יחסי האובייקט המוקדמים להתפתחות התקינה.
הדגש על החוויה עמד בלב החשיבה של פרנצי, והוא ראה בה כוח מעצב תודעה. תפיסה זו עמדה בבסיס מודל הטראומה שלו, אשר מדגיש את הרעיון של "בלבול השפות בין הילד למבוגר" כמקור מרכזי לפתולוגיה. פרנצי הניח כי התגבשות התוך נפשית של חוויות בין אישיות מייצגת את הבסיס הפסיכולוגי של החוויה הטראומטית. כלומר, פרנצי ראה את הטראומה כנובעת מיחסים בין אישיים ממשיים ומהאופן בו הם נחווים, ודחה את תיאוריית הטראומה המשנית של פרויד, לפיה המתח הנוצר על ידי גורמים אינטרה פסיכיים, ובאופן ספציפי חוויות מפונטזות, יכול גם הוא להוות מקור לטראומה. הוא הדגיש את התהליכים הבין אישיים והתוך נפשיים המתרחשים בין תוקף לקורבן, כולל הפעלת מנגנוני הגנה של האגו כגון הזדהות עם התוקפן, צמצום ופרגמנטציה.
הזדהות עם התוקפן מייצגת אובדן מוחלט של האגו אשר יכולה להביא להרס מוחלט של האישיות במקרים מסוימים. ביומן הקליני שלו, כתב פרנצי כי "בהיעדר אפשרות פיסית ומנטלית לביטוי אגרסיה, מה שנותר לקורבן הוא להמשיך ולנסות לזכות באהבה דרך הסתגלות מוחלטת למשאלותיו (ואפילו למשאלותיו הסמויות ביותר) של התוקף, כך שההזדהות תופסת את מקומן של שנאה והתגוננות". כלומר, פרנצי תיאר כיצד השלכותיו של האירוע הטראומטי נוגעות בכל התארגנותה של האישיות של האדם הטראומטי.
היום, היינו מנסחים את רעיונותיו אלו להבנה כי כאשר קיימת ולו דמות אחת בחיי הילד הטראומטי אשר מספקת לו ביטחון ואפשרות לחלוק איתה את חוויותיו - במסגרתה ניתנת לו האפשרות להפוך מודע יותר לפרגמנטים השבורים של נפשו ולהתחיל לאסוף אותם יחד לנראטיב - הרי שאפשרות זו היא הבסיס לתהליך של ריפוי שיוכל לבוא בעתיד. לעומת זאת, הבושה, החרדה והפחד הנלווים לחוויה הטראומטית ולדחייה מצד הסביבה - מבודדים את האדם מבחינה חברתית באופן שמהווה גורם פתוגני בפני עצמו.
כיום, טוענת Mészáros, אנו נוטים לקחת כמובן מאליו את הרעיון לפיו הפסיכואנליזה מקיימת יחסי גומלין עם תחומים אחרים, אך יש לציין כי היה זה רעיון חדשני למדי בשנות ה-20. פרויד עצמו, אשר ניסה לחבר את הפסיכואנליזה לתחומי תרבות אחרים ולשדות תיאורטיים שונים, אף התייחס במרירות לאדישות העוינת שגילתה שכבת ההשכלה בוינה של שנת 1914 כלפי רעיונותיו. בהונגריה, לעומת זאת, בה פעל פרנצי, הפסיכואנליזה התקבלה באופן שונה. אנשי ספרות חשובים אשר ספריהם נחשבו קלאסיקה ספרותית (כמו Sándor Márai, Dezso Kosztolányi ו-Frigyes) היו בקשר עם פרנצי והטמיעו רעיונות פסיכואנליטיים בכתיבתם.
פרנצי גם כיבד את התעניינותם של אנשים מדיסיפלינות אחרות בפסיכואנליזה, ותמך בחיבורים שערכו כותבים מתחומי החינוך, הפילוסופיה, הסוציולוגיה והאנתרופולגיה עם הפסיכואנליזה. כך, למשל, אנתרופולוגיה פסיכואנליטית פותחה כדיסציפלינה עצמאית על ידי Géza Róheim בשלב מוקדם מאוד, והחשיבה הפסיכואנליטית השתרשה בקרב האינטלקטואלים האוונגרדיים של בודפשט בשנות ה-20.
פרנצי החייה באופן משמעותי את התנועה הפסיכואנליטית: הוא נכח בכל קונגרס פסיכואנליטי שהתקיים מראשית דרכו המקצועית ועד מותו, תרם ליצירת ארגונים מקצועיים (החברה הפסיכואנליטית הבין לאומית והחברה הפסיכואנליטית ההונגרית), ייסד את המחלקה האוניברסיטאית הראשונה לפסיכואנליזה, תמך וקידם את מימון כתב העת הפסיכואנליטי הבין לאומי והפך למרצה פופולרי במעגלים מקצועיים רחבים. כתביו של פרנצי התפרסמו לא רק בכתבי עת מקצועיים אלא גם בעיתונים ומגזינים אשר הגיעו לקהל רחב.
פרנצי נהג לתת לעצמו קרדיט על הישגים מעטים באופן יחסי, אך אחד ההישגים בהם התגאה היה פעולותיו לקידום הארגון הפסיכואנליטי הבין לאומי. בהקשר זה, Mészáros מציינת היבט נוסף שהוא בעל ערך גם אם אינו בהכרח קריטי מבחינת השפעותיו המקצועיות על הפסיכואנליזה: בשיתוף פעולה עם הארגון הפסיכואנליטי הבין לאומי, הוקם ארגון קטן שכונה "Emergency Committee on Relief and Immigration" - ארגון אשר סייע לכ-150 אנליטיקאים אירופאים ובני משפחותיהם להימלט מאירופה לפני או במהלך מלחמת העולם השניה. היבט זה, להבנתה של המחברת, מלמד רבות על דמותו.
לדברי Mészáros, בקריאת רעיונותיו של פרנצי, הקורא מוצא את עצמו בקלות מהרהר ותר אחר ממשקים לפירוש תופעות שונות, מבלי להרגיש לחץ למצוא תשובה מידית. בעולם שמציע פרנצי, טוענת המחברת, לפרספקטיבה הומניסטית יש עדיפות מוחלטת על פני הישגיות מכוונת הצלחה ודגש מרכזי ניתן לאותנטיות, כבוד למטופל ופתיחות אינטלקטואלית במובנה הרחב ביותר. המאבק של פרנצי בסמכות, דחייתו של מערכות כוללות - יהיו אלו במישור של מערכות יחסים או במישור החברתי, והאופן בו הוא השיג אוטונומיה רגשית כדי להתאים את עבודתו לחופש הפנימי האינטלקטואלי שלו, מייצגים מבחינת Mészáros מודל עבור רבים.
Ferenczi in our contemporary world. By Mészáros, Judit. Psychoanalytic Inquiry, Vol 34(2), Feb 2014, 112-121.
