פרספקטיבות עכשוויות לתסביך האדיפלי: סקירת פאנל

צוות בטיפולנט

מאמר זה הוא סקירתה של Tucker את הפאנל 'פרספקטיבות עכשוויות לתסביך האדיפלי' אשר נערך ביוני 2006 מטעם האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית.

בפתיחת הפאנל העלה יו"ר הכנס, Poland, את השאלה האם הנושאים האדיפליים נותרו בלב המסע הפסיכואנליטי ועדיין נתפסים כמגדירים את האישיות, או שראייה זו מצמצמת את החוויה האנושית. כמו כן, הוא תהה האם ישנם דפוסי חוויה אוניברסליים אשר כוללים כוחות בלתי נמנעים של מיניות, אגרסיה והבחנה בין הדורות? Poland הבחין בין אוניברסליות הנושאים האדיפליים לבין השונות, הייחודיות והמיוחדות בהם נושאים אלו באים לידי ביטוי אצל כל אינדיבידואל. הוא הציע לכנות את הדוגמאות הקליניות האינדיבידואליות "תסביך אדיפלי" ואת הארגונים הרחבים של הנפש האנושית "סכמות אדיפליות". הוא ציין כי הסיפור האדיפלי הספציפי שנבחר על ידי פרויד כמטאפורה להתפתחות מקורו במחזה של סופוקלס, צורת הצגה אשר מבוססת על השתתפות רגשית ולכן התאימה לדיון בהקשר של ההתרחשות בחדר הטיפולים.

Poland הציע כי פרויד פירש את המחזה כמחזה המדגיש כי יש מקום הן לאוטונומיה האישית והן להשפעתם של כוחות הגורל. הוא הדגיש את מקורם ומטרתם של הדחפים ולא את האובייקטים שלהם, ובכך הציע מודל המתמקד באופן בו האדם נאבק מול הביולוגיה והגוף. לצד זאת, הוא הציג גם את התפיסה שהוצגה במאמרו של Loewald 'גוויעתו של תסביך אדיפוס', המאגדת את הדחפים, האובייקטים והייצוגים פנימיים, ומדגישה כי נוכחותם של כוחות אלו יחד היא שמאפשרת את התנועה לעבר אינדיבידואציה ואוטונומיה.

הדובר הראשון היה Jay Greenberg אשר הציג את האופן בו הוא רואה את מקום התסביך האדיפלי בפסיכואנליזה העכשווית. הוא הציע כי המיתוס של סופוקלס ממשיך למשוך אותנו עקב הליבה הפסיכולוגית שלו- הוא אומר דבר מה נכון על כל אחד מאיתנו, מעבר לזמן, המקום והמבנה החברתי בו אנו חיים. הוא הצביע על כך שפרויד בחר בסיפור על גילוי העריות ורצח האב של אדיפוס, ועל האשמה המתעוררת בעקבותיהם, כתמות אוניברסליות אשר עיצבו את הפסיכואנליזה. עם זאת, גילוי עריות ורצח הורים קיימים במגוון סיפורים אדיפליים- ובכל זאת נבחרה הטרגדיה של סופוקלס. Greenberg מציע כי הבחירה דווקא במיתוס של סופוקלס כמוקד לפסיכואנליזה נעשתה עקב הדגש על תימת הגילוי העצמי, אשר מעוררת גם דיון בקשר שבין גילוי עצמי לבין הבעיה הרחבה יותר של הפעולה האנושית.

Greenberg מדגיש גם את חלק המיתוס העוסק בחידת הספינקס: איזה בעל חיים הולך על ארבע רגליים בבוקר, על שתי רגליים אחר הצהריים ועל שלוש רגליים בערב, וחלש ביותר כאשר הוא הולך על מספר הרגליים הרב ביותר? תשובתו של אדיפוס- האדם- מחברת בין התפתחות לבין ידיעה, תובנה. אדיפוס פותר את החידה באמצעות חכמתו בלבד וכך מציל את העיר תביי אשר ממליכה אותו למלך ולבעלה של המלכה.

Greenberg מציע כי התפוגגות התסביך האדיפלי משחררת אותנו ממקורותינו בשני היבטים מהותיים. ראשית, היא מחייבת אותנו למידה מסוימת של התכחשות לאובייקטים הראשוניים שלנו, אשר מלווה בתחושות אבל ואובדן אך גם מאפשרת לנו לפנות אל בני דורנו המספקים והזמינים יותר. שנית, ההזדהויות הנלוות להתכחשות מובילות ליצירת מבנה נפשי חזק יותר המאפשר לנו לנווט את דרכנו בעולם באופן עצמאי. משוחררים מכבלי העבר הארכאי שלנו, אנו יכולים לחוות את עצמנו כבעלי שליטה על חוויותנו.

Greenberg מציע כי התשובה לחידת הספינקס לא היתה רק "אדם" אלא באופן קונקרטי יותר, אדיפוס. ראשית חייו של אדיפוס היו בנטישתו וניקוב עקביו. ניזון מהרצון שלו לדעת וממשאלתו להציל את העיר תביי, אדיפוס נדחק לגלות ולהגלות את רוצחו של ליוס- דבר אשר מביא אותו בסופו של דבר להרס והעיוורון שהוא גורם לעצמו. Greenberg מציע כי הטרגדיה של סופוקלס מדגישה ומפרקת בו זמנית את כוחם של האוטונומיה ויכולת הפעולה האישית (self agency). זהו המקום בו הפסיכואנליזה יכולה ללמוד מכותבי הטרגדיות. בהנחת הבסיס שלו כי התסביך האדיפלי מונע על ידי המשאלה האדיפלית, פרויד תיאר ילד שהוא הסוכן (agent) המלא של חוויתו. אך את זרעי הפירוק של חווית "סוכנות" זו ניתן לראות, למשל, בכך שהמבנה הנפשי מתחיל ומעוגן בחוויות עם האובייקטים הראשוניים שלנו ועם התשוקות הבלתי מווסתות המצייתות לחוקי התהליכים הראשוניים. בחזרה לפסיכואנליזה, Greenberg טוען כי ניתן לשער כי עבור פרויד, ועבור תיאורטיקנים בני זמננו המדגישים את מקום הקונפליקט, מוקד התסביך האדיפלי הוא בחווית הסוכנות הפעילה של הילד האדיפלי העומדת בניגוד לחוויתו של הילד הפרה אדיפלי, שהוא הרבה יותר פסיבי, פגיע וטראומטי.
סופוקלס, לעומת זאת, מתאר מה קורה כאשר אדיפוס מעריך יתר על המידה את האוטונומיה שלו ואת המרדף שלו אחר השגת שליטה.

להדגמת רעיונותיו, Greenberg הציג דוגמה קלינית. פרד, גבר נשוי בגיל העמידה, נחשף מספר פעמים בנערותו למראה אמו העירומה כאשר עבר על פני דלת המקלחת הפתוחה מעט. הוא נמשך להתבונן בה שוב ושוב וחש בושה ואשמה על כך שהוא מפר את פרטיותה. זו היתה דרך גרנדיוזית, מלאת אשמה ובושה, לתיאור עצמו וחוויתו. מלא בתשוקה, ומתקשה לדמיין תשוקה אצל האחר, הוא חש בשליטה מלאה ולכן גם אחראי להתרחשות כולה. בשלב מסוים של הטיפול פרד תיאר תשוקה עזה לקולגה נשואה, אשר לוותה בתחושת אשמה קשה על הפלירטוט עמה ובתחושה שלא יוכל לעצור בעצמו למרות חששותיו לגורל נישואיו ונישואיה. סיטואציה זו חזרה על עצמה שוב ושוב, ובין אם פרד עצר בעצמו ובין אם לא, הוא נותר תמיד עם תחושה מעורבת של אשמה ואובדן, מצפה מעצמו לשלוט בעצמו טוב יותר בפעם הבאה, רק כדי שהסיטואציה תחזור על עצמה שוב. Greenberg ניסה לאתגר את תפיסתו של פרד לפיה הוא זה שהוביל את הסיטואציה, ופרד הכיר לאטו בכך שהקולגה שלו היתה אגרסיבית למדי בניסיונות הפיתוי שלו. מתוך כך, הוא תהה לראשונה האם אמו השאירה את דלת המקלחת פתוחה באופן מכוון. המום למדי מאפשרות זו, פרד תיאר כי מעולם לא עלה על דעתו קודם לכן שאמו יכלה לסגור את הדלת, ולראשונה חש חמלה כלפי עצמו ולא רק אשמה ובושה. לצד זאת, הוא חש תחושה מרפת ידיים של חולשה, מאחר ולא יכל לחשוב על עצמו עוד כמשתתף הפעיל היחיד המניע את המאורעות.

Greenberg סיכם את הרצאתו בהתייחסות לכך שהתסביך האדיפלי העכשווי מעלה שאלות לגבי יציבותה ומשמעותה של הפעולה העצמאית שלנו, ובו זמנית מתקף את ההתקדמויות וההתפתחויות ההופכות אפשרויות לאור הגילוי העצמי. הוא סיכם את דבריו באמירה כי "...המשמעות היא שבאופן בלתי נמנע אנו האובייקטים האדיפליים של האובייקטים האדיפליים שלו. מודעות זו מקפלת בתוכה את מלוא המשמעות של הגילוי העצמי, של האנליזה, ולבסוף של המורשת הפרוידיאנית הפוטנציאלית הטמונה בשימוש בנרטיבית האייקוניים של ההיסטוריה האנושית".

ההרצאה הבאה היתה הרצאתה של Marcia Cavell 'אדיפוס: מוסריות, אחריות וידיעה עצמית".
Cavell טענה כי התיאוריה האדיפלית אינה מתייחסת רק לתקופה התפתחותית אלא למקורות המצפון, האשמה והמוסר. עבורה, זווית הראייה המוסרית מתייחסת ל"עמדה ממנה האדם רואה את עצמו כאחד מני רבים, אשר כל אחד מהם הוא בעל ערך בפני עצמו ובעל צרכים, ערכים ותפיסת עולם. הערכת אחרים באופן זה נשענת על אהבת אובייקט בשלה... אך אם פרויד צודק בטענתו כי מקור כל אהבה הוא באהבה העצמית- נקודת המבט המוסרית היא אשליה בלבד".

פרויד קישר בין אשמה למצפון, המתפתח מהחרטה הנובעת מאהבת ושנאת האב, המתקיימות לצד ההזדהות האדיפלית. באופן זה, ההפנמה האדיפלית של האב הזועם יוצרת "אני" שני שמנטר, שופט ומעורר אשמה המביאה לציפייה לעונש. זוהי הזדהות המכוונת להתבוננות פנימה, בניגוד להזדהות המכוונת החוצה, כלפי אחר המתחיל להיתפס כ"'אחר' אשר כמו העצמי, מחזיק באינטרסים ופרספקטיבה ייחודיים לו. כלומר, Cavell מציעה כי הכרה בנפרדות האחר, ולא התפתחות 'אני אידיאלי' היא שמכלה את שיירי הנרקיסיזם הילדי והיא שמתארת את נקודת המבט המוסרית.
טענתה השניה של Cavell כלפי התיאוריה המוסרית של פרויד היתה סביב השוואתו בין אשמה לבין הענשה עצמית. בניגוד לתפיסתו של פרויד הקושרת בין השתיים, היא טוענת כי אשמה היא תחושה מכאיבה, אך פעמים רבות החיפוש אחר עונש מכוון דווקא לריקון או ביטול רגשות אשמה.

טענה נוספת שלה כלפי התיאוריה הפרוידיאנית היתה כי היא מתארת אשמה כמצב מובחן המקושר לעולם החיצוני. היא, לעומת זאת, טוענת כי בעוד שחרטה היא תחושה בלבד, אשמה מתייחסת הן לרגש והן למצב: אדם יכול להרגיש אשם או להיות אשם, אך הקשר בין תחושת האשמה למצב האשמה אינו הכרחי. כך, למשל, אדם יכול לחוות אשמה למרות שאינו אשם ולהיות אשם מבלי לחוות כל אשמה, כאשר באופן אידיאלי אשמה תתעורר רק במצבי אשמה 'מתאימים'. אך שאלת ה'מותאמות' של האשמה רלוונטית רק כאשר מתייחסים לקיומם של ערכים מוסריים אובייקטיביים.

מתוך תפיסה זו Cavell פנתה לחקירתו של פרויד את נושאי הנפרדות, ההזדהות והאינטגרציה, בהם עסק ב'שלוש מסות על המיניות' והמשיך לעסוק בהם במסגרת התיאוריה האדיפלית. היא הציעה כי פרויד תרם רבות להבנת הגורמים המעורבים בתהליך ההפיכה לעצמי ובאפשרות לתפוס אחרים כסובייקטים בפני עצמם, וטענה כי תרומות אלו מסייעות בהבנת הגורמים ההופכים את האדם לישות מוסרית. פרויד אף אומר לנו שתהליך זה לעולם אינו מסתיים במלואו: אנחנו יכולים לאהוב את האחר כאחר נפרד רק עד רמה מסוימת, כפי שאיננו יכולים להיות תמיד סובייקטים מלאים, מוסריים ואוטונומיים לגמרי. כלומר, פרויד מראה לנו כי המוסריות שלנו מבוססת על גורמים הקשורים לדיאלקטיקת הנפרדות כמו נרקיסיזם, פנטזיות אומניפוטנטיות, אשמה חסרת רחמים וחמדנות ילדית. בהקשר זה, היא טוענת כי מוסריות מושתתת בין היתר על אחריותו של האדם לידיעת עצמו.
בחזרה למחזה של סופוקלס, Cavell מציעה כי ידיעה עצמית מתוארת כנכונות להכיר במגבלות העצמי כאדם, כאשר הדרך היחידה להכרה זו היא דרך הכרה בנפרדות, שהיא הכרה מכאיבה. נפרדות ואינטגרציה הם תהליכים דרכם מושגת ידיעה עצמית. משמעות הבנתו של אדיפוס היא כי הוא "בו זמנית חזק משחשב וחלש משחשב, שדבר אינו יכול לגונן עליו הן מהיכולת לגרום נזק והן מלסבול מנזקים, ושיש לו מידה מסוימת של אוטונומיה- אך מגבלות הידע והכוח האנושי הופכים את האחריות לבעייתית במקרים מסוימים".

בתחילת המחזה, אדיפוס חושב על עצמו כעל אדם שברא את עצמו, שחכמתו היא שהביאה לו את הממלכה ואת המלכה. אך הוא מגלה שיש כוחות שמעבר לשליטתו וכי אנחנו הופכים לאוטונומיים דווקא דרך קבלת גבולותינו בעולם שנמצא תחת השפעתנו רק במידה מסוימת. סופוקלס מדגיש במחזה כי התוצאות הטראגיות של המחזה נובעות משילוב בין כוונותיו ופעולותיו של אדיפוס לבין כוחות שמחוץ לו. אדיפוס מכיר בגאוותו, יהירותו וחוסר המעצורים שלו, והכרה זו הופכת את נפשו לאינטגרטיבית יותר ואותו לתגובתי יותר לאחרים. Cavell מפרשת מהלך זה, בין היתר, כנכונות ללקיחת אחריות אשר אינה מבוססת על הכחשת חלקים מהעצמי אלא על חיבור ו"התיידדות" עמם.
הדובר השלישי ביום העיון, Dale Boesky, התמקד בקשיים המתעוררים סביב הניסיון למקם את רעיון התסביך האדיפלי בהקשר של הפלורליזם התיאורטי העכשווי.

Boesky הבחין בין פלורליזם לאקלקטיות והציע כי פלורליזם מציע לנו בחירה רחבה יותר: פלורליזם משמעו שאין לנו רק תפוחים או תפוזים ושיש לנו אפשרות להכניס תפוחים ותפוזים לסלט פירות, כל עוד אנו מכירים במקורותיו השונים. אקלקטיות, לעומת זאת, מניחה באופן שגוי שבחירת סלט פירות של תפוחים ותפוזים אינה דורשת מאתנו להכיר במה שמגיע מהתפוחים ומה שמגיע מתפוזים.
כדי להמחיש את טענתו בדבר הקושי בשילוב מודלים תיאורטיים, הוא התמקד בשתי סוגיות רלוונטיות: מעמדה העכשווית של המיניות בפסיכואנליזה האמריקאית והצורך בהכרה בכך שהבנתנו את התסביך האדיפלי קשורה באופן אינטגרלי לבעיות מורכבות של הפסיכואנליזה ההשוואתית.

Boesky תיאר את העניין המועט של אנליטיקאים בני זמננו בחיי המין של מטופליהם, והציע כי מיעוט הידע בנושא מגביל את הבנת תסביך האדיפלי כמושג התפתחותי. הוא הציע כי מיקומו של התסביך האדיפלי בכל תיאוריה תלוי במיקומה של המיניות הילדית והמשכה בתיאוריה של המיניות הבוגרת. תיאוריה שמדגישה את ההתקשרות על חשבון המיניות תניב תוצאות קליניות שונות מאוד, שיהיה קשה להשוות לאלו של התיאוריה הקלאסית. כלומר, נקודות המוצא השונות של המודלים המשמשים אנליטיקאים עכשוויים מקשים על התבוננות בתסביך האדיפלי בפני עצמו. לצד זאת, Boesky מציע כי הפתרון אינו בחירה של מודל יחיד אלא יצירת מסגרת השוואה בעלת משמעות גם עבור מודלים שאינם ברי השוואה, על פניו.

ביבליוגרפיה: