מצוקות צעירים ושיח בין הדורות במשפחה ובתרבות הטיפולית

20.09.16

ניצה ירום

מאמר זה מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. מטרת המאמר היא להראות את הקשיים של בוגרים צעירים כיום – כפי שהם באים לידי ביטוי בפניות שלהם לטיפול ובתהליכי הטיפול עצמם, מעבר לחזותם התקשורתית. המאמר מתמקד בקשיים של בוגרים צעירים במציאת בן-זוג ודרך בחיים. יועלו מצוקות הצעירים מול מעורבות ההורים המופנמים והממשיים, והתנהלות המטפל הפוגש אותם. נבחן איך הורים יכולים להתכוונן להורות ראויה בהתנהלותם עם ילדיהם הבוגרים, ואיך לאפשר שיח ראוי בין הדורות בזירה המקצועית.

צעירים בטיפול בעולם של אפשרויות, מצוקות ותעיות

בתיאורים בתקשורת של דור הבוגרים הצעירים, בעיקר בגילים שבין 25 ו-40, מובלטים אפיוניהם כבעלי נטייה להתנהל בחייהם 'כאילו אין מחר', להתנייד בעולם העבודה, להתחייב לו באופן שמשאיר להם גמישות לחיים פרטיים, לנזילות בעולם היחסים והמין, ולמקושרות מתמדת ביניהם, וביניהם לבין הוריהם. הוריהם מוצגים כיום כנותני עזרה ממשית, קרי כסף, המובנים מעליהם. הצעירים מרגישים שהם עובדים קשה, יש להם שפע של הוצאות והנאות, ואין להם מספיק כסף.

מדובר בצעירים של היום שנולדו לעידן הדיגיטלי והגלובלי, לטוב ולרע. הפער בין הדורות קטן כי יש ביניהם שותפות לאותה תרבות, אלא שלדור הצעיר יש שפה תרבותית אחרת, קודים אחרים של התנהגות ושאיפות חדשות; לכן דרושה בנייה של מערכות מעודכנות לרוח הזמן. בכתיבה על ומתוך הדור הזה, מתקבל תיאור של בוגרים צעירים, כאלה שמתבלבלים בין האופציות בגלל השפע הכלכלי, 'מפונקים', שיש להם חרדה כלכלית, שרוצים לעשות חיים ולעשות כסף כאחד, 'פריווילגיים' – שזכו לחינוך, לאינדיווידואליות ו'להגשים חלום', כשאין להם מקצועות כפי שהוגדרו פעם, והם חיים כאילו אין עתיד, כאשר עתידם לא מבוטח. בספרות ובעיתונות מתוארים הקיום האפור והמשעמם של הפרי-לנסר הצעיר, המעביר את ימיו בין פרויקט אחד למשנהו, בלי יותר מדי אינטראקציה עם אנשים, בשוק עבודה קשיח ולא אנושי, בעולם מהונדס, שבו תוכניות ריאליטי גורמות לצעירים לחשוב שהם מחליטים ו'הולכים עם האמת שלהם'. הם כאלה 'שהולכים לטיפול מגיל אפס', 'לוקחים כדורים אנטי-דיכאוניים ולא מתביישים בכך', 'לא סותמים את הפה, אבל ההתעסקות העצמית שלהם היא לא מדד לכלום', הם מזדיינים ומתביישים או מתקשים בזוגיות. אלא שחשוב להנכיח את האנשים האלה מעבר לז'רגון תקשורתי.

כאשר בוחנים את פניותיהם של אלה המחפשים מטפל – מסתבר שהבוגרים הצעירים מהווים קבוצת גיל בולטת באוכלוסיית המטופלים, לא רק בארץ. מתוך צפייה ברשת מקצועית בינלאומית, המאפשרת לאנשי המקצוע לאתר מטפלים מתאימים למטופלים שמחפשים טיפול, אפשר לראות, למשל, פנייה עבור אקדמאי בסוף שנות העשרים שלו, עם קשיים בקבלת החלטות לגבי כוון בחייו. או, חיפוש מטפל מתאים לגבר מבריק, בעל מוטיבציה גבוהה, הטרוסקסואל רווק, בתחילת שנות השלושים שלו, שרוצה להתגבר על "דפוסים לא פרודוקטיביים ביחסים הרומנטיים שהיו לו בעבר ויש לו בהווה". ניסיוני למדני שקיים ריבוי פניות לטיפול מצידם של בני שנות העשרים ותחילת שנות השלושים לחייהם, כשהם מסבירים את פנייתם, לרוב, כמי שמתקשים בקשריהם עם בני המין השני, וחיפוש הדרך בלמודים ועבודה מופיע כפחות מרכזי אבל נוכח. יש המגיעים עם תחושה כללית של אי-נחת, שקשה להם אפילו להגדיר אותה.

אחד מן האפיונים שניתן לראות בקרב המקרים המגיעים לעזרה נפשית, הן בקרב הצעירים והן בקרב הוריהם, הוא התלות ההדדית, הקושי בנפרדות, ההתערבבות שאין לה תאריך תפוגה. פעם ניתן היה לדבר על 'תופעת הקן הריק'. הורים ידעו שכשילדם עוזב את הבית והולך לצבא – הם נפרדים ממנו. כשהוא נוסע ללמוד במקום מרוחק – הוא חי את חייו. אלא שההתערבבות הבין-דורית, כשהורים וילדים בוגרים כיום רגילים להיות בקשר טלפוני זמין, בווטסאפ המשפחתי למיניו, לשלוח תמונות מהווי היומיום ההדדי, ותלות כלכלית מצטרפת - נראה שהקשר והתלות הם לנצח. אלא שהקטנות הדדיות, שתיקות, השתקות ו 'קצרים' בין-תרבותיים - זרועים בתווך.

ההורים של בני הדור הצעיר הם לקראת הגיל השלישי בחייהם. הן כאנשים שעדיין עובדים והן כאנשים שפרשו כבר - הם לרוב נהנים כשהם נחוצים עדיין לילדיהם, ויכולים להעניק להם שירותים ועזרה. שצריכים אותם. כשילדיהם הופכים הורים לילדים קטנים והם נעשים סבים לנכדיהם - הם מתגאים בכך שהם עוזרים, נהנים מהקרבה המשפחתית וגאים ברצף הדורות. ההסתגלות לגיל השלישי היא מסובכת, כי הורים בוגרים רגילים להיות עסוקים, לזהות את עצמם כעסוקים, וגם רוצים ליהנות מן הפנאי והאמצעים שעומדים לרשותם בשלב חייהם זה. היחידה הרב-תרבותית הזו, שמציבה עומסים כלכליים ודורשת התאמות הדדיות ושיח מאפשר – היא לא פעם האתגר של המטפל. גם הוא נמצא במקומות שונים ברצף הדורות, בחייו ובקריירה המקצועית שלו, תוך תלות באבות מקצועיים שמטפחים את תרבות העבר מול פרקטיקה שמשקפת את הקשיים, חוסר היציבות, הקצב, הקשב ('אמל"ק') והצרכים של מטופלי ההווה.

מצוקות של בוגרים צעירים ומקום 'ההורים המופנמים' בטיפול

נתבונן עתה בפרופילים של מצוקות וקשיים שבוגרים צעירים מביאים אתם לטיפולים שלהם. בתכנים ובתהליכי הטיפול שלהם, ניתן לראות התמודדות עם קשיי נפרדות מהורים ממשיים ומופנמים; ניתן לראות את עקבותיהם של 'ההורים המופנמים' או של יחסי-אובייקט מוקדמים, המתנגשים עם שאיפות בוגרות ומציאות שונה מבעבר. אפשר לראות דרמות מיניות, שצריך לעשות בהן סדר בעולם חברתי פתוח ואפילו כאוטי, שאליהן מתנקזים הצורך והקושי להשתייך, לחוש בטחון וקרבה, למצוא ביטוי ליכולות ומאוויים באופן מציאותי לתקופה. בדיון שלפנינו אתמקד בדרמות האישיות העולות בטיפולם של בוגרים צעירים, בתפקיד השיח הבין-דורי, הממשי והמופנם, ותפקידי המטפל בהקשרי השיח השונים, כשגילו שלו הוא פונקציה משפיעה:

קשיים בקשר אינטימי – דמויות מופנמות ולווי מציאותי: תכופות נראה את המטופל או המטופלת שבאים לטיפול כי הם רוצים ליצור קשר אינטימי קבוע ומתקשים בכך. הם רוצים לעבור מ'סטוצים' לאינטימיות וחוששים. הם יכולים לנסות לדבוק בפרקטיקה מינית מדוברת בסביבתם וברצון להתנסות, למשל בפוליאמוריה, אבל מביאים (לרוב באופן שאיננו מודע ומחובר) את הצורך שלהם במשענת קבועה, בבן זוג נמצא, וחשש לפגיעה ואובדן. או מביאים 'סטוצים' שנחווים כמעוררים אך פוגעניים, וישנה כבר תחושת שובע לגביהם.

חשוב להתיר עם המטופל את קשייו עם משפחת המוצא שלו – עם אביו ואמו, ואת המסרים שהוא או היא נושאים איתם. המטפל ימצא את עצמו בוחן עם המטופל את הרבדים המציאותיים, האדיפליים והטרום-אדיפליים המעורבים בהתנהלות שלו. למשל, האמונה שבגידה היא תוצאה בלתי נמנעת של קשר, שהם לא יאפשרו אותה (על פי דגם מופנם של האב או האם שיש להם, או מסר שהורה שנזנח בהרגשתו העביר אליהם, כבני-בריתו). חשוב להתיר נאמנות למשפחת המוצא ולתפקידים ההוריים שהם נטלו על עצמם. למשל, לא לזנוח אם שנזנחה בעבר - ביחידותה כחד-הורית, בגירושין או מוות של בן-זוגה, ובסכסוכים הוריים-זוגיים, כשהבוגר הצעיר הוא המשענת והדבק. הוא מתקשה לפרוש לחייו הזוגיים הבוגרים מחשש לא-מודע של נטישתו ומאובדן מעמדו המשפחתי (להרחבה ראו: MCDOUGALL, 1995).

המטפל יכול למצוא עצמו עם מטופל צעיר או מטופלת צעירה, שמדגישים את הקשרים שלהם עם משפחת המוצא שלהם, לא רק בגלל שאין מנוס מהשגת נפרדות מקשרים ונאמנויות ילדותיים כדי לצאת לחיים בוגרים. מצב זה עלול לקרות בגלל תרבות יחסי-האובייקט שהמטפלים עצמם גדלים בצלה הרחב - זו הספרות שלימדו אותם או ז'רגון שהם הפנימו. כך יכול לקרות, שמטפל או מטפלת ירגישו נוח יותר לעסוק עם המטופל או המטופלת בקשר שלהם עם הוריהם, מאשר בדפוסי החיזור שלהם עם המין השני או עם מינם. בדיווחי מטפלים ימצא לא אחת תיאור כיצד מגיע אליהם לטיפול בחור באמצע שנות העשרים שלו, שמרגיש חוסר בטחון במיניות שלו; הוא חושש שאם יזום - בחורה תסרב לו או תדחה אותו, הוא תוהה האם הוא יספק בחורה שיוזמת סקס, וכן הלאה. אלא קורה שהמטפל יתאר את מטרת ומהלך הטיפול כ'חווית רחם משותפת' שלו כגבר עם המטופל-הגבר הצעיר המתחבט אתו לגבי מיניותו, וזה מה שהביאו לטיפול. היכולת של המטפל לנוע בין הרגעה ביחסים הממשיים נוכח פחדים ממין ומן המין השני, לבין העלאה בפועל של האובייקטים והחוויות המוקדמים - היא שקלול נחוץ וחמקמק. התרבות הטיפולית והנאמנויות של המטפל יכולים להטות אותו לצד זה או אחר בהדגשת יתר. חשובה המודעות לחשש מאובדן גבולות ושליטה, מפגיעות אפשריות מצידו של 'זר' שמקרבים אותו בצרכים המיניים, ונזקקים לו לפורקן, לקרבה ולהדדיות.

אביא בקצרה שתי דוגמאות, את זו של צור ואת זו של סתיו, שניהם מתקרבים לגיל השלושים בחייהם:

סתיו מביאה לאחרונה לטיפול את העובדה שפגשה את 'גבר החלומות' שלה, שהיה פנוי, מיושב ומאד מעוניין בה. אלא שהיא נבהלה – הרגישה שהוא מנסה להשתלט עליה על ידי כל מיני מחוות, שהרתיעו אותה כי נראו לה כאילו הוא לא מכבד את עצמאותה. היא נזכרת שלפני שנה הכירה מישהו מאוד מעוניין, שהרבה בנסיעות עבודה והזמין אותה להצטרף אליו לאחת מהנסיעות שלו, ואפילו הציע לה חדר נפרד, אלא שהיא ניתקה אתו כל קשר, בהרגשה שהוא 'חונק אותה'. בגיל ההתבגרות היה לה חבר שרצה נורא להתחתן אבל היא לא רצתה; הוריה רצו, בעיקר האם, אבל אצלם אביה הוא 'הסמרטוט של אימא'. במשפחתה של סתיו מדמים את הגבר הנכסף למי שחזק, אבל במציאות אימה היא הדומיננטית, המלכה, החזקה, אבל גם החולה שצריך לטפל בה. סתיו חוששת מגבר שישתלט עליה כמו אימה, ושהיא תרגיש כמו אביה – שצריכה לרצות, לשרת, שחונקים אותה, אחרי שכבר השיגה עצמאות מסוימת משלה. בעקרון, כאשר היא מדברת על מה שהיא קוראת לו "אזורי הנשיות ומציאת הגבר" – יש לה תנועות עצבניות והרבה שתיקות.

צור טיפל עד כה באביו החולה, אבל לאחר מות האב הוא החל בחשבון נפש וגילה רצון להשקיע בעצמו, וכך הגיע לטיפול. הוא הבחין שכשהוא יוצא לבלות עם חבריו – הוא אפילו לא מסיים את כוס הבירה שלו, ומרגיש שהוא לא נהנה מ"דברים"; מדאיג אותו שבהשוואה לגברים אחרים ולחבריו, נראה לו שהוא "לא יודע לעשות חיים". עתה הוא רוצה להתרכז בענייני הדייטים, כשהוא חוזר ומציין באוזני מטפלו ש"עם הקטע המיני אין לו בעיה". במהלך הטיפול צור מרגיש שהוא מתקדם, אבל מפעם לפעם חושש שהוא "הולך אחורה", בעיקר כשהוא מרגיש רע עם עצמו, כמו בדייט האחרון שלו, שעליו הוא רוצה להתעכב. מסתבר שהוא יצא עם בחורה שמראש חש ש"זה לא זה". הם יצאו פעם אחת והוא הרגיש שהיא מדי תלותית, אבל היא התעקשה על הדייט השני ובמהלכו הוא הבין "שזו הייתה טעות". הוא ממשיך ואומר שהוא מבין שמגיע לו מישהו שמתאים לו, שהוא צמא לאהבה. המטפל עוזר לו לזהות את הבחנותיו לגבי מה שמתאים לו ומה שאינו מתאים לו ביחסיו עם בחורות – לא כזיהוי שגוי שבגינו הוא צריך לשפוט את עצמו כ"דפוק", כפי שהוא עושה, אלא כמי שלומד לזהות הנאה מינית עם התאמה והנאה אישיותית. זה דורש תשומת לב ומחשבה, שאותם הוא כבר פנוי לעשות כשבחר בטיפול, והוא פנוי להשתחרר מחובות המשפחה ומן הסטריאוטיפים המקובלים של 'לעשות חיים'. למישהו כמו צור, המתנהל בחייו בכלל ובחייו המקצועיים בפרט בדרך של תפקוד אחראי, הגיון וחובה – המפגש עם העונג וההדדיות הוא מגושם, ומעובד בטיפול.

המטפלת של סתיו והמטפל של צור מצאו עצמם בצומת שבה הדמויות ההוריות המופנמות – כמו 'הסמרטוט' ו'מי שחונק בקשר', דגם הגבריות והאימה מטעויות ביחסים הבין-המינים ובכלל – צפו ועלו בטיפול שלהם. הם דרשו התייחסות ועיבוד, כדי שגם סתיו וגם צור יוכלו להתרווח מן האחיזה הלא-מודעת של ירושת האבות והאימהות שלהם, שרודפת אותם ביחסיהם עם המין השני, שבהם הם מאד רוצים. אבל גם התייחסות עניינית.

התענגות ואידיאליזציה מפנטזיות המטופל: אפשרי שמטופל או מטופלת יביאו לחדר הטיפול פנטזיות מיניות המוצגות כחיוניותו ויצירתיותו של איש הייטק או כתיאוריות ופרקטיקות של שחרור מיני. המטפל או המטפלת עשויים למצוא עצמם מתענגים על התוצרים הארוטיים-היצירתיים של ה'גיק' המחונן או הצעירה המשוחררת. כאן יש מקום לשים לב להאדרה בין-דורית של מיניות פתוחה – בפנטזיות ובמעשים – כשהמטפל יכול 'להיסחף' ללהטוטי המטופל. המטופל יפגין יכולת להנאה ממשית, אך לפעמים הוא מתרגל תיאוריה שהוא היה רוצה לדבוק בה כי היא 'מדוברת חברתית'. ואילו המטפל, מתוך מקומו הנוכחי בחייו – כ'מקובע', כ'מזדקן', יכול להתפתות אליה. התפקיד הטיפולי הוא להיות שם כישות בוחנת.

התפתחות יכולת תפקודית וסיפוק אישי: ניתן למצוא מטופל שסובל במקום עבודתו, מחליף מקומות רבים, מתוסכל, היה בטיפולים קודמים – ומגיע לבסוף עם מטפל קשוב לידי הבנת ועיבוד דפוסיו וקשייו בדרישות עולם העבודה. יש מטופלים צעירים השומעים רק את המנגינה של מה שנאמר (בהוראות עבודה) ומתקשים לשמוע את התוכן (דרישות לבטיחות, לדווח, לבידוק) ומרגישים אבודים באינטריגות משרדיות. תפקיד המטפל הוא להאיר להם את המציאות, לפעמים אפילו ללמדם באופן התנהגותי לנשום עמוק, לחשוב על המצופה מהם, להפריד בין קולם ושיקול דעתם לעומת עמיתיהם, כמו למשל: "כל האנשים במשרד אומרים לי שהעבודה שם היא לא משהו וכדאי להשיג קידום, אבל אני מאד מרוצה שם".

שוק העבודה כיום יכול להיות נצלני ודוחק. מטופלים שהם בוגרים צעירים לרוב משפרים בטיפול את יכולתם להבין את דרישות עולם העבודה ולהתמצא בו, עד כדי תפקוד טוב ומספק עבורם. הם יכולים לפתח מרחב לחשוב ולהבחין בין שיקול דעתם ודעת האחרים, ולשאת ולתת באופן מכובד ואפקטיבי. ראיתי את היכולת התפקודית והסיפוק האישי מעולם הלימודים והעבודה - מתפתחים ומתעצבים בתהליכי טיפול, ונראה שדווקא בעולם העבודה הנזיל והתובעני – גרעין אישיותי מאובחן וגמיש יותר באמצעות הטיפול הופך חיוני לאנשים הצעירים.

מצפן אישי בעולם צרכני: תהליכי טיפול שאותם לוויתי הצמיחו גם עצמי – מצפן אישי – בעולם צרכני בעל שיווק אגרסיבי. 'עצמי כלכלי' של צעיר הלומד לנווט בין צרכיו ורצונותיו יכול וצריך להתפתח. הגב הכלכלי ההורי והקשיים המציאותיים משבשים לפעמים את שיקול הדעת של הצעיר לגבי מה שיש לו ומה הוא צריך ללמוד לעשות בעולם המבוגרים העכשווי, כדי להרוויח ולהתנהל.

יחסי התלות הכלכליים נעוצים לפעמים גם בצד ההורי, שרוצה בטובת ילדו, אך מפצה אותו על קשיי נפרדות ותקשורת ביניהם, ומתקשה להתנהל בהדדיות בוגרת.

שיח בוגרים בין-דורי במשפחה ובתרבות הטיפולית

הכרנו עד כה את הצד של הבוגרים הצעירים בטיפול המאפשר להם התמודדות בעולם המבוגרים העכשווי, כאשר הזירה הזוגית-מינית והתעסוקתית-יצרנית הם הליבה. אמירות ש'הם הולכים לנצח לטיפול נפשי וצורכים תרופות פסיכיאטריות' הן אולי תקפות. יתכן שהצורך להירגע ('להיות בסבבה') מחרדות קיומיות והצורך להתבונן פנימה באופן מגדל – מתנגשים זה בזה. אך כאשר עומדים מול מציאות מבלבלת - חשוב לבנות מצפן אישי.

הנושא הבין-דורי שעולה בטיפול הוא התיידדות עם קולם של ההורים המופנמים שלפעמים מפריע לצעירים להצליח בדרכם, ופיתוח יכולת למשא-ומתן מכבד עם ההורים הממשיים, כסובייקטים להתחשבות ודאגה (ראו: ירום, 2016א', פרק 11; ירום, 2016 ב'). לכן נתעכב עתה על גרסת ההורים. הורים מבוגרים, בטיפולים שלהם, מדברים על תחושתם שילדיהם הבוגרים כבר לא שומעים אותם; כדי להיות בקשר אתם - הם צריכים לשתוק. יש המתנחמים ש'העיקר שאוהבים אותם'. לפעמים עולות תלונות שילדים בוגרים מפנים עורף להוריהם המבוגרים, זונחים אותם, והנפרדות הבין-דורית נחווית כנטישה. תפקידי המטפל במטופלים מבוגרים, שלהם ילדים בוגרים (בין אם הם כבר הורים בעצמם ובין אם לא) - הוא לא פעם לבנות אתם תחושת נפרדות שאינה נחוות כעלבון וריק, וגם את היכולת לשים גבול על-פי היכולת הכלכלית והכללית שלהם. בטיפול יכול מטופל בגיל מתקדם, שהוא הורה לבן הדור הצעיר - להתיר את תחושותיו השונות ולבנות יכולת כלשהי לקיים שיח בין-דורי. נתבונן במקרה של נאוה ובתה.

נאוה, במחצית שנות השישים לחייה, הגיעה לטיפול משום שחשה שילדיה הבוגרים דוחים אותה. לדבריה, הם ביקרו אותה לא פעם על דברים שעשתה כלפיהם בילדות והנימה המסתייגת שלהם לוותה את הקשר ביניהם במהלך השנים. היא הרגישה מותקפת ולא מוערכת, מה שהשפיעה באופן קשה על מצב רוחה. אלא שתוך כדי הטיפול שלה קרו שני דברים שסייעו לה – המודעות שהיא פיתחה והמודעות שבתה פיתחה לגביה. הראשון התקיים כשבעזרת המטפלת שלה, נאוה החלה לעבור מהאשמת ילדיה כלא-הוגנים כלפיה – לבדיקת חלקה ביחסיהם. היא יכולה הייתה לראות עכשיו את השתלטנות שהייתה לה, כשגידלה את ילדיה, כסוג של פרקטיות שהיא לא הייתה מודעת לה, ותפעלה אותה. פעולותיה אלה היו מלוות תמיד בחרדה רבה, כך שאף פעם ילד שלה לא יכול היה להגיד לה, גם בבגרותו, משהו על יחס או פעולה לא הוגנים מצידה כלפיו; היא הייתה נלחצת, מתגוננת, ומיד זועקת: "תמיד אני לא בסדר", מה שהיה עוצר את ההתבטאות כלפיה. בילדותם זה הפך את ילדיה לזהירים ונמנעים, והפנה אותם בעיקר אל האב. עתה נאוה יכולה הייתה בטיפול להכיר בצורך שלה בשליטה: בצורך שלה להיאחז באחר (לאחריות-הורית), ובחרדה העצומה שלה "שמשהו לא יהיה בסדר" - דרך הטראומות המוקדמות וסביבת הגידול שלה. כתוצאה מכך היא אפשרה לעצמה (לא בקלות) לשוחח עם ילדיה על הטענות שלהם, ולא רק להתגונן. היא כבר הייתה מסוגלת לשים את דבריהם בפרופורציות – לא כל טענה מוצדקת, בעבר היא פגעה, ועכשיו היא באמת הצטערה על כך. השיח ההדדי בינה ובין אחת מבנותיה במיוחד התאפשר כשגם הבת הבינה, באחת הפגישות שבהן הצטרפה לאימה בטיפול שלה, שהזעם שלה נובע, בין השאר, מהצורך להתייחס ולהפנות משאבים לאימה המזדקנת, כשחייה שלה היו מסובכים דיים. עתה היא יכולה הייתה לראות את האם לא רק כ'שק חבטות' למצוקותיה שלה. הנכונות של כל אחת מהן להתבונן פנימה אפשרה ניצני שיח.

אסיים במבט חטוף על הגרסה הבין-דורית של המטפלים. מטפלים מוצאים עצמם פרטנרים של מטופלים בהרכבים גילאים שונים - מטפלים במטופלים זקנים, כשהם צעירים ומרגישים אי-נחת מול זקנה, המייצגת גם את הדאגה האפשרית הנדרשת מהם כלפי הוריהם, עכשיו – כשהם סוף-כל-סוף מתפנים לחיות את חייהם הבוגרים (בדומה לבתה של נאוה). הם יכולים למצוא עצמם מול בני גילם, המתלבטים בקשיים הדומים מאד לאלה שלהם. הם חסרי שפה מול מטופלות ומטופלים התועים בנבכי עולם הדייטים, כשהם עצמם יצרו קשר זוגי מוקדם בחייהם, או לחילופין – מתפתלים בו עדיין. הם יכולים למצוא עצמם כבוגרים שצריכים לעורר אימון בצעירים שדורשים שהטיפול יהיה בסגנון 'אמלק' ('ארוך מדי, לא קראתי') – כי אין להם מספיק כסף, או לא ברור איפה יהיו בשבוע הבא. מטפלים צעירים יכולים למצוא עצמם נאבקים בקשיים לבנות קליניקה עם מטופלים אלה, מול הקצב, הסגנון והקודים שלהם, כשהם ניזונים מתיאוריות של אבות גדולים מן העבר. אלה טיפלו וכתבו במציאות חיים שונה לחלוטין, ועדיין מזינים את התרבות הטיפולית (להרחבה ראו מאמרי 'אתם העתיד', באתר פסיכולוגיה עברית).

לסיכום, יכולתו של המטפל בתקופתנו להתעניין במטופל העכשווי באשר הוא, להבין איתו את קשייו בתמרון באזורי החיים שבהם הוא חי וחשובים לו – היא כנראה ליבת העניין. היא אפשרית ועוזרת, בין אם מבהירים עם המטופל את מורכבות החיים שלו ובין אם חושפים את רוח האבות ואת האובייקטים המופנמים מן העבר, המפריעים להסתגלות לחיי ההווה. המטפל עצמו עומד מול ריבוי תוכניות הכשרה והעשרה המציע לו מכל וכל – ישן וחדש, את ה'קלסי' וה'עכשווי', ותרבות טיפולית המתרפקת על מורשת האבות. מה שמהותי לו ולה כמטפלים כיום הוא לכונן את המצפן האישי שלהם – את הנכונות לבחון את דעתם והרגשתם ולסמוך עליהם, תוך התנהלות מכבדת עם המטופל העכשווי שלהם ועם רגשותיו ושיקול דעתו, ובדיאלוג.

מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. לקריאת מאמרים נוספים בשיח זה לחצו כאן.

על המטפלת - ד"ר ניצה ירום

ד"ר ניצה ירום - פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, גמלאית, פרקטיקה פרטית.
פרסמה תשעה ספרים מקצועיים בעברית ובאנגלית, האחרון: "מצפן להורות ראויה" (פרדס 2016).