צוות בטיפולנט
מאמר זה מציע דיון ביקורתי ברעיונותיה של מלאני קליין אודות צרות עין, ובתפיסתה אותה כרכיב מולד הקשור בכוחות הרסניים. במסגרת המאמר, קולמן מציע כי צרות עין היא תוצאה הגנתית שהתפתחה בעקבות חוויה ראשונית של דיאדת אם-ילד בה הצורך של הילד באשליית האומניפוטנטיות אינו נענה. כתוצאה מחוויה זו, הילד חווה חסר במשאבים פנימיים אשר יאפשרו לו לשאת את קיומו כסובייקט נפרד. צרות העין מתעוררת מתוך תחושת חסר זו, אשר מייצרת פנטזיה מפצה של אחר מספק-כל השולט במשאבים ובאיכויות הדרושים לגישור על הפער בין מה שהפרט רוצה למה שהוא מסוגל להשיג. כאשר פער זה נחווה כבלתי נסבל, נוצר צורך הרסני ומשחית לשלול אותו. כלומר, קולמן מציע התבוננות לפיה צרות העין היא הגנה ולא ביטוי לדחף הרסני ראשוני.
קולמן מציע כי הבסיס לדיון בקשר בין צרות עין לבין נפרדות, הוא תחושת חוסר המותאמות והחסר. תחושות אלו מתוארות על ידו כחוויה עמוקה של חסך בבעלות על איכויות טובות, אשר נתפסות כחיוניות ליכולת לקיים חיים מספקים. הוא מציע כי מאחר ורגשות חוסר אלו הנם נורמליים ואוניברסליים, הם אינם זוכים לתשומת לב מספקת ביחס לתרומתם להתפתחות מנגנון צרות העין על אף מרכזיותם בהתפתחות זו. מרבית ההתייחסויות לקנאה, צרות עין וחמדנות מתמקדות בהיבט ההרסני והמשחית שלהן אך אלמנט זה, לדבריו של קולמן, הוא משני לתחושת החסר העמוק היושב בבסיסן.
לטענתו של קולמן, תחושת החסר מתקיימת תמיד ביחס לאחר אשר נתפס כמחזיק את האובייקט הנחשק. כולנו משווים את עצמנו, מקנאים וחווים תחושות חסר, אך בעוד שכל דחף הרסני מקורו בתחושת חסר, לא כל תחושת חסר תוביל בהכרח לצורך בהשחתה. בין אם מושא הקנאה מותקף ובין אם לא, קנאה מלווה תמיד גם בפגיעה בערך העצמי. זאת ועוד, מאחר וקנאה מבוססת תמיד על השוואה לאחר, היא קשורה גם בהיעדר יכולת לשאת נפרדות. יכולת זו טמונה באפשרות להעריך את ייחודיות העצמי כסובייקט נפרד, השונה מאחרים על אף שהוא מחובר אליהם. במאמר זה, קולמן מבקש לדון ביחסי הגומלין המתקיימים בין צרות עין, ערך עצמי והיכולת לשאת נפרדות, ומקשר אותם לנפרדות שהתרחשה טרם זמנה ויצרה תנאים המגרים היווצרות של צרות עין. בכך, קולמן מציע מודל לפיו צרות עין קשורה ביחסי אובייקט, ובפרט ביחסי אם-תינוק, ואינה מהווה גורם מולד.
קליין ראתה צרות עין כגורם מולד המביא לפגיעה בערך העצמי ולחוסר יכולת לשאת נפרדות, ולא כגורם הקשור בהם או נובע מהם. היא קישרה את צרות העין לדחף ההרסני האינסטינקטואלי ולכן לא ראתה סיבה לחקור את מקור צרות העין מעבר לכך. לתפיסתה, התינוק חווה את השד כמקור הטוב, הזנה והחיים עצמם ולכן קשר טוב עם השד חיוני לביסוס תחושה של עצמיות טובה. תחושת העצמי הטוב מתבססת דרך הפנמת השד באופן שמאפשר בניית אובייקט פנימי המהווה את ליבת האגו. בהתאם, פגיעה ביחסים עם השד מביאה לפתולוגיות חמורות. קליין המעיטה באופן יחסי בחשיבותם של גורמים חיצוניים, והציעה כי צרות עין המתבטאת ברצון של התינוק לנכס לעצמו את השד, מופנית אל השד באופן טבעי ומולד הנובע מתפיסתו כמקור כל הטוב. גם עוצמתם של רגשות צרות העין מושפעת, לטענתה של קליין, מגורמים מולדים ולא מנסיבות חיצוניות.
קליין הבחינה בין קנאה, צרות עין וחמדנות. לדבריה, קנאה קשורה בסיטואציה משולשת (ולכן שונה באיכותה מצרות עין), בכך שהיא מבוססת על אהבה וקשורה בפחד מפני אובדן אהבת האובייקט האהוב (קרי, הסיטואציה האדיפלית). ההבחנה בין חמדנות לבין צרות עין מבלבלת עוד יותר מאחר ושתיהן מבוססות על הרצון לנכס דבר מה לעצמי. עם זאת, קליין הציעה כי בחמדנות הדגש הוא על לקיחת ה'טוב' בלי קשר למה שיקרה לאובייקט, ואילו בצרות עין מתקיים צורך לא רק לשדוד את האובייקט אלא גם להשחית אותו על ידי העברת חלקים רעים של העצמי אל תוכו. כלומר, חמדנות קשורה בהפנמות בעוד צרות עין קשורה בהשלכות. קליין ראתה בהיבט המשחית כמרכיב המרכזי אשר מבחין בין חמדנות לבין צרות עין. הבחנה נוספת בין חמדנות לצרות עין יכולה להיות הבחנה לפיה בחמדנות יש רק רצון להבליע את מה שהאובייקט יכול לספק, ואילו בצרות עין מתקיימת משאלה להבלעת האובייקט כולו.
ביחס לכך, חנה סגל (1973) הציעה כי במסגרת צרות עין יש רצון להיות טוב כמו האובייקט, אך כשדבר זה אינו מתאפשר מתעורר צורך להרוס את הטוב שבאובייקט ולהסיר את המקור לרגשות צרות העין. עם זאת, קליין ראתה בדה-ולואציה של האובייקט הגנה מפני צרות עין ולא תוצאה שלה. אחת מתוצאותיה של דה-ולואציה זו, הבאה לידי ביטוי בהעברה בטיפול, היא התגובה הטיפולית השלילית. זאת, כתוצאה מכך שמטופל מתקיף והורס כל דבר טוב שהמטפל מציע לו. היבט זה יכול להתבטא באופן בולט מאוד גם בטיפול זוגי, כאשר בני הזוג צרי עין זה כלפי זה ומכחישים באמצעות צרות העין את התלותם שלהם זה בזו. הם מאוימים מהאפשרות של קרבה אך מבועתים עוד יותר מהאפשרות של בידוד. בכל אחת מהדרכים, הם מסתכנים במציאת עצמם תלויים באדם אחר אשר הם מפחדים שלא יהיה זמין לצורכיהם ואף ינצל ו/או ינטוש אותם.
ο העמדה הסכיזואידית פרנואידית
ο החיבוק הממית וסימביוזה ביחסים ארוכי טווח: סקירת מאמרו של Paris
ο השוואה לאחרים וערך עצמי - ניתוח מקרה
הקשר בין צרות עין ופחד מתלות זוהה על ידי רוזנפלד, אחד ממשיכיה הבולטים של קליין. על אף שצרות עין היא גורם משמעותי ביחסי ההעברה, לא ברור האם הפחד מתלות נובע מצרות העין שהוא מעורר, או שצרות העין מייצגת משאלה לביטול התלות על ידי השגת בעלות על השד. המשאלה להיות שד שמזין את עצמו היא משאלה נרקיסיסטית-אומניפוטנטית, ורוזנפלד הציע כי יחסי אובייקט נרקיסיסטיים-אומניפוטנטיים הם בחלקם הגנה מפני הכרה בנפרדות בין העצמי לאובייקט. הם מערבים הזדהות עם האובייקט באמצעות השלכות והפנמות הגורמות למטופל לחוש כי הוא האובייקט והאובייקט הוא הוא.
רוזנפלד מציע כי הכרה בנפרדות מערבת אימה כפולה: המטופל נמצא בין תלות לצרות עין והאסטרטגיה ההגנתית בה הוא נוקט היא ניסיון להתמזג עם האובייקט כדי להימנע משתיהן. נפרדות זו נתפסת כמציאות אליה על המטופל להסתגל בסופו של דבר כדי לפתח עם המטפל יחסי תלות חיוביים להם הוא זקוק, גם כאשר הנרקיסיזם שלו דוחה אותם. זוהי עמדה מנוגדת לרעיונותיהם של קוהוט וויניקוט אשר הדגישו את הצורך של התינוק באובייקט אשר יעודד את אשליית היעדר הנפרדות. רוזנפלד מדגיש את רעיון הנרקיסיזם ההרסני, אשר שונה באופן מהותי מרעיון הזעם הנרקיסיסטי של קוהוט לפיו זעם נובע מכשלים אמפתיים. נרקיסיזם הרסני, לעומת זעם נרקיסיסטי, הוא חלק מאישיות המטופל המכוון להרס הטוב, האכפתיות והאהבה ביחסי האובייקט, או הכמיהה ליחסים מסוג זה. הנרקיסיזם ההרסני אינו מופנה רק כפי האובייקטים אלא גם פנימה, כך שהוא תוקף והורס חוויות טובות ולכן גם את האפשרות לבניית אובייקט פנימי טוב שיהווה בסיס לאגו חזק ומכיל. כך, ההתקפות הקנאיות דרושות כדי לשכך את חווית הקנאה.
קולמן מבקר את קליין וממשיכיה וטוען כי אלו לא הבחינו באופן מספק בין פנטזיה למציאות. לטענתו, תינוק עשוי להאמין כי השד הוא מקור כל הטוב כחלק מפנטזיה ארכיטיפית/אינסטינקטואלית המושלכת אל החוויה המציאותית של ההאכלה הטובה. בהיעדר חוויה טובה ממשית, הפנטזיה הארכיטיפית נותרת בלתי מתווכת ונצבעת על ידי חוויה שלילית באופן שיוצר בלבול בין טוב ורע. במצב זה, במקום שתיווצר חוויה ממשית של שד טוב אשר ממתנת את הפנטזיה האידיאלית הארכיטיפית, נותרת פנטזיה של שד מושלם המהווה תחליף לחוויה הטובה הממשית. פנטזיה זו רוויה באיכויות הרודפניות של חוויות החסך וההזנחה הממשיות. קולמן מציע כי פנטזיה זו של שד מושלם אשר מצוי תמיד מחוץ להישג היד, היא שמעוררת צרות עין ולא השד הטוב. עמדה זו תואמת את תחושת חוסר הערך והפגימות אשר נלוות פעמים רבות לצרות עין.
זווית ראייה נוספת להבנת צרות העין, מתמקדת בכאב הנפשי הנלווה להכרה בנפרדות. ככל שהחסר גדל, כך מתמוססת תחושת הטוב ומפנה את מקומה לפנטזיה על אחר אשר מחזיק בכל הטוב ועל עצמי אשר אין לו דבר. זאת, בניגוד למצב בו זמינותן של חוויות חיוביות מאפשרת תחושת טוב וערך המוחזרות אל העצמי. קולמן תומך בתפיסתה של קליין לפיה האם היא מושא התשוקה הראשוני המיוצג על ידי הקשר של התינוק עם השד. לצד זאת, הוא טוען כי ההיבט המשמעותי ביחס לכך טמון בשאלה האם חוסר הזמינות של השד וצרות העין שהיא מעוררת הן פנטזיה של התינוק או שהן נוצרות על סמך ההתנסות הממשית בדיאדת הורה-ילד.
קולמן מבקש להדגיש כי צרות עין אינה נובעת באופן "נקי" מכישלון אימהי, ולכן מתמקד בתחושת המרחק בין האם לילד הקשורה בטבע היחסים הנרקמים בין השניים בהשפעה הדדית של שניהם. מחקרים רבים מצביעים על כך שכבר מגיל צעיר מאוד תינוקות הם שותפים אקטיביים ותגובתיים ביצירת אינטראקציית האם-ילד, בהסתגלות אליה ובהכוונתה. ממצאים אלו מתיישבים עם טענתו של קולמן אך בה בעת אינם סותרים את האמונה בדבר אי-נפרדותו של התינוק. זאת מאחר וחווית אי הנפרדות היא חוויה אשלייתית שחשוב שתיווצר אצל התינוק ולא חוויה ממשית. בפועל, חוויה זו תיווצר בעקבות ניסיונות התאמתה של האם אל התינוק, כך שזה יוכל לגלות את יכולותיו, ולא כיוון שהאם והתינוק אינם נפרדים במציאות. לצד זאת, תינוקות מסוימים עשויים להיות קשים יותר לסיפוק באופן מולד, ואחרים עשויים להיות בעלי קשיים מיוחדים המצריכים סבלנות או יצירתיות ייחודיות מאימהותיהם.
בהקשר הטיפולי, קולמן מדגיש עד כמה נוכחות המטפל כ'זולת-עצמי' והתאמתו לצורכי המטופל חיונית, ומציין כי כישלונות בהקשר זה הם בלתי נמנעים ומהווים למעשה פתח ללמידה. לדוגמה, הוא מתאר מטופלת אשר היתה רגישה ביותר לכל רעש או הפרעה, בין אם היה מדובר ברעשים חיצוניים ובין אם היה מדובר בפירושים של המטפל. על אף הזהירות הניכרת שקולמן נקט בהתערבויותיו, הוא חש תמיד כי הוא אומר דבר מה שאינו במקום והניח כי דפוס זה משקף את חווית הינקות של המטופלת כתינוקות, שהציבה בפני אמה דרישות בהן האם, מסיבות שונות, לא יכלה לעמוד. רק דפוס הניסיונות הכושלים להגן עליה מפני הפרעות, אפשר הכרות מעמיקה עם חוויה נפשית זו ואפשר בהמשך להעניק לה משמעות. לדבריו, במצב זה, פירוש של התנהגות המטופלת רק כניסיון לשלוט בו אינו מספק, וכך גם פירוש של נסיגותיה השותקות לאחר הפרעה כהתקפה על היעדר האומניפוטנטיות של המטפל. קולמן למעשה מציע כי פירושים מסוג זה היו מחזקים את תחושת חוסר הערך והייאוש של המטופלת.
הצורך של מטופל בשליטה אומניפוטנטית הוא לגיטימי, גם אם יביא בסופו של דבר לאכזבה. אף דיאדת אם-תינוק אינה יכולה להיות מתואמת באופן מושלם ולכן במקום זה תמיד תתקיים תחושה מכאיבה של פער בין העצמי לאחר. פער זה, הוא המרחב מתוכו עשויה להתפתח צרות העין. כאשר הפער הנחווה בין העצמי לאחר המואדר גדל עד כדי כך שמתפתחים מנגנונים הגנתיים המכוונים להגנה על העצמי מפני אימת הבידוד ואי-האינטגרציה הנלווית לו, נוצר מה שרוזנפלד כינה ארגון נרקיסיסטי אומניפוטנטי, המאופיין ברמות גבוהות של צרות עין. קולמן טוען כי במקרים אלו חשוב לזכור את היבט ההגנה על העצמי, אשר ממלא תפקיד חיובי חשוב עבור המטופל, לצד התפקיד ההרסני שלו אשר עלול לסכן את האגו.
Envy, self-esteem and the fear of separateness. Colman, Warren. British Journal of Psychotherapy, Vol 7(4), 1991, 356-367.
