צוות בטיפולנט
ב-4.1.13 התקיים יום עיון מטעם הוצאת תולעת ספרים לרגל צאתו לאור של הספר 'מלאני קליין- כתבים נבחרים' (כרך ב') בעריכת שוקי דורבן ומירב רוט. בדברי הפתיחה סיפרה יולנדה גמפל על הפתעתה מהיעדר ההכרות עם עבודתה של קליין בארץ בשנות ה-60 ואכן, קשה לתאר את הפסיכואנליזה של ימינו ללא תרומותיה של קליין. תרומות אלו הוצגו מהיבטים שונים ביום העיון.
יום העיון נפתח בהרצאתו של שוקי דורבן "בחזרה לקליין". דורבן, על בסיס עיון בכתבים אישיים מארכיון קליין, תיאר את התייחסותה של קליין להפתעתה מהקלות בה פירוש מתקבל על ידי ילדים. קליין הסבירה קלות זו בכך שהתקשורת בין המודע ללא מודע פתוחה ונגישה יותר ביחס למבוגרים. גם ההתנגדות שמופיעה בטיפול בילדים נדמית נגישה יותר, ומתבטאת בעונג שהילד מפיק מהמשחק לאחר פירוש ההתנגדות. זאת, למרות שגם לאחר הפירוש והריכוך הזמני של ההתנגדות, ההתנגדות שבה ונעשית קשה ומורכבת יותר עם הזמן.
קליין, לדבריו של דורבן, התכוונה אך לא הספיקה לכתוב ספר אשר יעסוק בטכניקה. היא הדגישה את חשיבות הטכניקה אך באופן אירוני, המשפט המסביר מדוע כל כך קשה למטפלים לדבר על הטכניקה שלהם נקטע ברשומותיה האישיות. דורבן מציע כי חשיפת הטכניקה חושפת את עולמנו הפנימי ולא רק את עולמו הפנימי של המטופל. הטכניקה חושפת את חרדותינו, את ההגנות המאניות והנרקסיסטיות וכן הלאה ועל כן חשיפתה היא למעשה חשיפה של חוסר המושלמות שלנו. על אף שקליין לא הספיקה לכתוב ספר המוקדש לטכניקה, דורבן מתאר כיצד גישתה לטכניקה הטיפולית ניכרת במאמרים ותיאורי המקרה שפרסמה. מאלו, עולה גישה שבליבה ההנחה כי אנליזה היא קודם כל אנליזה של חוויות: האמפתיה הקלייניאנית היא בעיקרה סקרנות ורצון לדעת והמטפל מתמקד בידיעת החוויה הרגשית של המטופל בשעה הטיפולית. במוקד חקירה זו עומדות חרדות מסוגים שונים וחוויות ההעברה, אשר במרבית המקרים כרוכות אלו באלו. גישתה של קליין כפי שמציג אותה דורבן היא גישה החותרת לאיזון- איזון בין פירוש להקשבה, אגו ואיד, נחישות וגמישות, חוויות הווה וחוויות עבר וכן הלאה.
דורבן בחר להציג טיפול בילדה בריאה ומתפקדת בת 4.5 כדי להפריך את הטענה לפיה הטכניקה הקלייניאנית מתאימה בעיקר לילדים מופרעים קשות, אך בעיני, ייחודיותו ותרומתו של תיאור המקרה נעו הרבה מעבר למטרה זו. מטעמי פרטיות לא אציג את פרטי תיאור המקרה, אלא אתמקד בחוויה של ההאזנה למקרה. במשך כעשרים דקות של הצגה, בה הציג דורבן את שלושת הפגישות הראשונות של האנליזה בלבד, מצאתי את עצמי צוחקת, מופתעת, נבוכה מאוד, דומעת ומתרגשת. זוהי בהחלט לא הצגת המקרה הראשונה שאני שומעת, אבל נדמה לי שמעולם לא חוויתי תוך זמן קצר כל כך מנעד רחב כל כך של רגשות, ובוודאי לא בכזאת עוצמה. התחושות האלו קשורות בעיני יותר מכל לאותה עמדה קלייניאנית שדורבן הציג: עמדה ממוקדת חוויה ויחסי אובייקט אשר מרשה לעצמה לגעת בידיים חשופות ברגשות, בפנטזיות ובדחפים הגולמיים. האימפקט של אותו מגע, מגע ישיר וחף מדידקטיות ופוליטיקלי קורקט אך רווי בחמלה ורגישות, הוא האפשרות להרגיש בעוצמה אפילו דרך האזנה "מבחוץ" לתיאור המקרה.
לאחר הרצאתו של דורבן הציגה דר' ענת פלגי הקר את ההרצאה רק מי שמשתנה נשאר נאמן לעצמו- הפלונטר של התגובה הטיפולית השלילית. דר' פלגי הקר התייחסה לאותם מטופלים שמגיבים לשינוי חיובי בטיפול בהתדרדרות, ירידה תפקודית והחמרה במצוקה הנפשית או במילים אחרות- אותם מטופלים אשר הביאו את פרויד להתייחס לראשונה לתגובה הטיפולית השלילית. בהקשר זה, דר' פלגי הקר תיארה בהרצאתה כיצד פרויד התייחס ב"אני והסתם" למטופלים שאינם משתמשים באנליזה כמנוף לשינוי אלא חווים אשמה עמוקה ולא מודעת סביב המפגש עם האני העליון. אל מול עמדה זו, דר' פלגי הקר הציגה את עמדתה של ג'ואן ריבייר, אנליטיקאית שטופלה על ידי ג'ונס ופרויד, ועבודתה התיאורטית היוותה גשר בין התיאוריה הפרוידיאנית לקלייניאנית. ריבייר, מתארת דר' פלגי הקר, תוארה על ידי ג'ונס כמטופלת אשר סובלת מאשמה שאינה מאפשרת לה הנאה מהצלחה והתקדמות בטיפול ובכלל. ריבייר התייחסה לתגובה הטיפולית השלילית ודר' פלגי הקר מתארת את עמדתה לפיה שינוי והתקדמות משמעם אובדן של האובייקט המופנם. כל מטופל מתמודד עם חרדות העמדה הדפרסיבית באופן שונה ומפעיל מנגנוני הגנה שונים אל מול אימת האובדן הגלום בה, ומטופלים מסוימים חווים כל שינוי והתקדמות כנטישה של האובייקט המופנם ועל כן מסרבים להשתנות על אף שמהצד השני הם כמהים לשינוי. כלומר, ריבייר מציעה למעשה שאהבה ונאמנות לאובייקט ורצון להציל אותו ולדבוק בו הם שמביאים לשמירה על הסטטוס קוו וחוסר יכולת להשתנות. מבחינה טכנית, ריבייר ממליצה להתמודד עם מטופלים אלו לא על ידי פירוש התוקפנות (אשר מביא להגברת התגובה הטיפולית השלילית) או פירוש האגואיזם שמאחורי העמדה ה"מקריבה" עבור האובייקט, אלא באמצעות עבודה צמודה מאוד לחוויות היומיומיות של המטופל תוך החזקת המודעות לקושי העמוק בשינוי ומשמעותו עבור המטופל.
שמה המשעשע של הרצאתה של דורה פלדפוגל "לשם שינוי- עבודה קלינית עם האובייקט הטוב" ביטא באופן מדויק, בעיני, את ההנחה השגויה לפיה קליין היתה ממוקדת בעיקר באזורים ההרסניים והתוקפניים של הנפש. בתיאוריה של קליין, טוענת פלדפוגל, ישנו מקום חשוב לאובייקט הטוב אשר יוצר את גרעין האני והסופר אגו ומאפשר עם הזמן את המעבר לעמדה הדפרסיבית. פלדפוגל סימנה את האירוניה בין מקומו של האובייקט הטוב בתיאוריה הקלייניאנית לבין מקומו בטכניקה. בתיאוריה קיימת אסימטריה בין האובייקט הטוב והאובייקט הרע, כאשר האובייקט הטוב המופנם יכול לשנות את הגרעין הפנימי- כל הרגשות הטובים של ההזנה מופנמים כאובייקט טוב הבונה חוויה של עצמי טוב, ומושלכים חזרה באופן שמסייע לתפוס את העולם החיצוני כטוב. בטכניקה, לעומת זאת, הודגש פירוש ההעברה השלילית במטרה למנוע אקטינג אאוט ואילו פירוש ההעברה החיובית קיבל הרבה פחות מקום, מאחר והיא נתפסה כמובנת מאליה. פלדפוגל מתייחסת לאובייקט הטוב כאובייקט בעל ה-mind המכיל כפי שמתאר אותו ביון, ומציעה כי טיפול מוצלח משמעו הפנמה של פונקציית ה-reverie של המטפל על ידי המטופל. בהתאם, היא קושרת בין יכולת המטופל להתחבר לאובייקט הטוב לבין יכולתנו כמטפלים לסייע לו להשתמש בפירושים: כאשר אנו מציעים פירוש שהמטופל יכול לשמוע, לעבד או "לשחק איתו" במונחיו של ווניקוט, אנו מרחיבים את יכולת המטופל לחשוב וכך משחזרים חווית הכלה מאפשרת צמיחה אשר מאפיינת יחסי אם-תינוק תקינים. כלומר, פלדפוגל מצביעה על כך שטכניקה המבוססת על מתן פירושים פתוחים ומזמינים לחקירה ("בלתי רוויים" בשפתו של ביון) מחברת את המטופל לאובייקט הטוב החיוני כל כך לצמיחתו. המלצה טכנית נוספת הנובעת מעמדה זו נוגעת לחשיבות ההכרה בניצנים וביטויים של העמדה הדפרסיבית המופיעים בחיי המטופל ובטיפול. פלדפוגל מצביעה על החשיבות שבמתן פירושים אינטגרטיביים ("גם הרגשה טובה וגם מבאס") בשלבים בהם מופיעים ניצנים דפרסיביים, ומדגישה כי מהלך זה קשור באופן הדוק ליכולת המטופל לחוש בעלות הן על תחושותיו החיוביות והן על השליליות.
ההרצאה הבאה "הקשבה קלייניאנית" ניתנה על ידי ד"ר אליהו פלדמן אשר עסק בעדשה דרכה מתבונן המטפל הקלייניאני במטופל. פלדמן הדגיש כי הקשבת המטפל נצבעת תמיד בצבעי התיאוריה שלו ובמקרה של הקשבה קלייניאנית- בצבעי טופוגרפיית המודע-לא מודע, התיאוריה הסטרוקטורלית, ההכרה ביחסי העברה-העברה נגדית, ועוד. במקביל, נצבעת ההקשבה של כל מטפל בצבעי הפנטזיה הלא מודעת שלו עצמו, הכרותו עם המטופל ואירועי חייו וטיב היחסים הטיפוליים. מתוך כלל העדשות דרכן אנו מתבוננים במטופל, מודגשת עדשת ההעברה מתוך הנחה שהיא מאפשרת יצירת קשר עם עולם הפנטזיות, המחשבות והרגשות שבלא מודע. מבחינה טכנית, עמדה זו מתבטאת בכך שהמטפל שואל את עצמו שאלות הנוגעות לתקשורת של המטופל: מדוע הוא מספר על כך דווקא עכשיו? מה הפנטזיה הלא מודעת שעומדת מאחורי דבריו? מהי החרדה המרכזית הבאה לידי ביטוי, ומה הקשר של כל אלו לאירועי עבר ולמה שקורה כעת בטיפול? לדבריו של פלדמן, זוהי עמדה אמפתית לא במובן של הזדהות עם דברי המטופל אלא במובן של ניסיון להבנת הבחירה או המצב אליו המטופל נקלע. פלדמן הדגיש לאורך הרצאתו את תפקיד ההעברה הנגדית לתקשורת עם המטופל ואת חשיבות האנליזה של המטפל- אנליזה שתאפשר לו להכיר לעומק את הפנטזיות וה"עדשות" האישיות שלו עצמו. דרך אלו ודרך זיהוי האופן בו המטופל משתמש בהזדהות ההשלכתית (אופן תקשורתי לעומת אופן מרוקן) נוצרת תקשורת משמעותית. עם הזמן תקשורת זו מאפשרת למטופל את החופש לחוות את חוויותיו הרגשיות הליבידינליות והאגרסיביות כשייכות לו ולהיות אחראי יותר לחייו.
ההרצאה האחרונה היתה הרצאתה של נעמי ענר עבודה עם חלומות בהשפעת קליין וממשיכיה. ענר הציגה את פירוש החלומות כמקור הפסיכואנליזה לא רק בהיותו "דרך המלך אל הלא מודע" אלא גם בהיותו מודל לסיטואציה האנליטית. לקליין, טוענת ענר, לא היה עניין מיוחד בחלומות מאחר והניחה כי אנו חיים כל הזמן בו זמנית בעולם הפנימי ובעולם המציאות החיצוני: בעירות אנו חיים את הפנטזיה הלא מודעת ואילו בשינה אנו חולמים. החלום מקיים קשר של השפעה הדדית עם המציאות אך מושפע בעיקר מהמציאות הפנימית ובדרך כלל מהווה תוצר נפשי המכוון לעיבודה. עם זאת, לחלום יכולות להיות פונקציות נוספות כביטוי להשלכות הרסניות ומרוקנות או הדרכה למטפל בנוגע לעבודתו עם המטופל שחלם את החלום. ענר תיארה חלום מ"פירוש החלומות" של פרויד וניתחה אותו מפרספקטיבה קלייניאנית אשר במרכזה עומדות חוויות ההעברה וההעברה הנגדית. כך, לדוגמא, ענר הציעה כי מפרספקטיבה זו ניתן לחקור את תגובת ההעברה הנגדית של פרויד אשר התבטאה באמירתו "חלום זה אינו ראוי לשבחים", בהצהרתו שלא עבד עם החלום בטכניקה הסטנדרטית ובכך שהוא עצמו העלה אסוציאציות לחלום המטופל והשתמש בהן בשיח הטיפולי. ענר הציעה כי תגובה זו יוצרת מעין תחרות עם המטופל, אשר מבטאת תהליך שתיארה חנה סגל ובו יחסי ההעברה-העברה נגדית מחיים את תוכן החלום, אשר ביטא תכנים של תחרות בין אחים. מתוך הבנה זו, תיארה ענר כיתד ניתן היה להמשיך ולחקור את יחסי ההעברה-העברה נגדית בטיפול ואת האופן בו הם מבטאים יחסי תחרות וקנאה מעולמו של המטופל, מנגנוני הגנה בהם הוא משתמש ואת האופן בו הוא משתמש בחלומות.
במוקד יום העיון עמדה הטכניקה ולא התיאוריה הקלייניאנית, אם כי באופן טבעי, אלו קשורות זו בזו באופן בלתי ניתן להפרדה. עצם הבחירה בעריכת יום עיון הממוקד בטכניקה היא בעיני בחירה חשובה אשר מציעה אלטרנטיבה לגישה השכיחה המתמקדת בתיאוריה אך לא בשזירתה אל הפרקטיקה הקלינית.
בפתיחה להרצאתו דורבן תיאר כיצד הכתבים האישיים שבארכיון קליין מפריכים חלק מהמיתוסים והסטריאוטיפים המשויכים לה. בעיני, יום העיון ייצג רוח זו והציג את הטכניקה הקלייניאנית העכשווית כטכניקה חיה ופועמת אשר משלבת בין אבני יסוד תיאורטיות לבין הבנה וקריאה חדשה בטקסטים הקלייניאנים. כך, לדוגמא, אחד האלמנטים הבולטים בהרצאות היה הדגש שהושם על חווית ההעברה הנגדית כהיבט משלים וחיוני לא פחות מההעברה של המטופל. עבודה עם העברה נגדית אינה חדשה לרובנו אך בהתייחס לכך שקליין עצמה התייחסה בביטול מסוים לנושא ההעברה הנגדית, יום העיון ייצג עד כמה הטכניקה הקלייניאנית לא קפאה על שמריה אלא התעשרה במפגש עם תפיסות ועמדות חדשות.
היבט משמעותי נוסף עלה דווקא במסגרת פאנל הסיום של הכנס, בו נידון נושא האמפתיה הקלייניאנית. הטכניקה הקלייניאנית נתפסת לא פעם כטכניקה ישירה, בוטה וממוקדת פירוש, אשר לא פעם באה על חשבון האמפתיה והחוויה המיידית. הדיון במהות האמפתיה הדגיש עד כמה תפיסה זו משטיחה וחוטאת לטכניקה הקלייניאנית. משתתפי הפאנל הציעו הבנות שונות של רעיון האמפתיה והציגו את מהות האמפתיה הקלייניאנית לא כהזדהות עם כאב המטופל, היבלעות בו או קשב פאסיבי אלא כעמדה חיה, סקרנית וחוקרת אשר משחזרת ומבססת חוויות של הזנה ושל מתן טיפול אימהי מיטיב בפונקציית ההכלה שהיא ממלאת.
הדוברים בכנס הציגו תיאורי המקרה אשר עוררו בין השאר את השאלה עד כמה קרובה הפרקטיקה הקלייניאנית העכשווית לפרקטיקה הקלייניאנית המקורית, ועד כמה היא עדיין מובחנת מטכניקות טיפוליות המבוססות על גישות ותיאוריות טיפוליות אחרות. על אף ששאלות אלו נותרו וכנראה יישארו ללא מענה גם בעתיד, יום העיון נתן במה מעניינת ומסקרנת לדיון בשאלה המלווה רבים מהמטפלים אשר חשים חיבור לתיאוריה הקלייניאנית- "איך עובדים קליין?".
