ברכה הדר
בתאריך ה-1.3.19 נערך יום העיון של המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית, "רייך: מהשוליים הרדיקליים ללב הדיון המתמשך בשאלת הגוף-נפש". יום העיון על רייך היה אחד מימי העיון המיוחדים שנכחתי בהם בחיי המקצועיים. ייחודו היה טמון בכך שהיה מרתק ומחדש מבחינה תיאורטית ובמקביל הצליח להיות חווייתי ומרגש. החיבור הזה, בין ראש ולב, הלם את התפיסה שבבסיס האנליזה הביואנרגטית ובא לידי ביטוי לאורך כל ההרצאות והסדנאות – תפיסה הוליסטית של גוף-נפש. לאחר ההרצאות התחלקו משתתפי יום העיון בין 5 סדנאות, במטרה לחוות את הרעיונות ששמעו בהרצאות גם באופן גופני-רגשי. בסקירה זו, אותה כתבתי בכובע כפול של משתתפת ביום העיון וחברה במכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית, מובאות 3 מתוך 5 הסדנאות שהועברו.
לפני המעבר לחלק התיאורטי של יום העיון פרשה בפני הקהל יעל לי, מנחת היום, את הביוגרפיה של וילהלם רייך. בתוך כך, תיארה כי רייך היה ילד טבע שגדל קרוב לאדמה. הוא נולד באוסטרו-הונגריה למשפחה יהודית לפני 122 שנה. אביו ניהל משק בקר מצליח, והבית היה מה שהיום היינו מכנים פריבילגי: חינוך ביתי משובח, מעבדה פרטית לחקר חרקים וצמחים, אב נוקשה ואם רגישה וחמה, החלום הפרוסי גרסת סוף המאה ה-19. כאשר רייך היה בן 13 התחילה שרשרת מאורעות טראומטיים בחייו. הוא גילה לאביו את הקשר של אימו עם המורה הפרטי ובתגובה האב השתולל (לא בפעם הראשונה או היחידה). זמן מה לאחר מכן, האם האהובה התאבדה ו-4 שנים מאוחר יותר האב חלה ונפטר. שנה אחר כך, פרצה מלחמת העולם הראשונה ורייך ברח מן הבית כדי שלא ליפול בשבי הרוסים. למעשה, הוא עבר את המלחמה בקרבות עקובים מדם בחזית האיטלקית.
עם סיום המלחמה החל רייך לימודי רפואה בוינה וכבר כסטודנט הצטרף לאיגוד הפסיכואנליטי הוינאי. במהרה, הפך להבטחה הגדולה של פרויד אשר בחר בו לנהל את הסמינר הקליני הראשון שעסק בטכניקה פסיכואנליטית במכון. סלע המחלוקת הגדול בין השניים, שלא איחר להגיע, היה הרחבת השדה הקליני והכללתו של הגוף אל חיק התיאוריה הפסיכואנליטית. ב-1927 פרסם רייך את "Die Funkzion des Orgasmus" (הפונקציה של האורגזם) והקדיש את הספר לפרויד, שלא התרשם ממנו מאד. "כל כך עבה?!", שאל אותו פרויד כשקיבל אותו. לאחר חודשיים תמימים כתב פרויד תגובה חיובית אך קצרה, אותה רייך פירש כדחייה. הספר ביטא את התפיסה האחדותית של רייך, לפיה היקום הוא שדה של אנרגיה קוסמית שבתוכה מתקיים העולם. לאנרגיה הזו קרא רייך אורגון. תפיסה זו, במקביל לכך שביטאה שלילה של התנטוס, חצצה בין רייך ופרויד.
רייך המשיך לנתץ את גבולות השדה הקליני והגבול הבא היה הקליניקה. לאור ריבוי של בעיות מיניות, הדחקות ובושה סביב מיניות, טען רייך כי הפתרון איננו מצוי בטיפול, אלא במניעה ברמה החברתית. בספרו "פסיכולוגית ההמון של הפאשיזם", נעשה רייך לאיש בריאות הנפש החברתי הראשון אשר קרא למהפכה חברתית. הוא הדגיש את התרבות והחברה כגורמים עיקריים להפרעות שבאות לידי ביטוי בחיים האינדיבידואליים, ומתוך כך הציע כי הקליניקה אינה בהכרח המקום לתיקון. בהמשך, בשנת 1933 ועם עליית היטלר לשלטון, רייך חש מאוים בעקבות פרסומן הפומבי של דעותיו על ההמון הפשיסטי ולכן עזב את וינה לטובת נורבגיה. בדקה התשעים, ב-1939 עזב את אירופה בכלל לארה"ב. במקביל, המחקר שלו המשיך להתרחב מעבר להכרה באורגון, אל הדרכים לשימוש באותה אנרגיה קוסמית.
הגישה הרחבה והשנויה במחלוקת שלו הביאה עמה קיתונות של ביקורת, אשר הייתה לא פעם ארסית ואישית. במאמרו "LISTEN, LITTLE MAN!", כתב רייך על האימה שחווה תחת המתקפות שספג ועל המשיכה שחווה כלפי הצורך לסגת בו מדעותיו ולהתחבא. במאמר, הוא ספק כותב ספק זועק את תסכולו מהקטנות בה החברה נוטה להתבוסס. לטענתו, בני האדם מבועתים מפני עצמם ומפני הכוח שלהם, מחפשים סמכות שתגן עליהם ונופלים קורבן בידי הסדיזם הכוחני של בעלי השררה. רייך קרא שוב למיסוד של פסיכיאטריה חברתית, למניעת פתולוגיה ולריפוי האדם, אך ככל שהוא הלך יותר רחוק ברעיונותיו על אחדותיות ויצא כנגד הפרדות ופיצולים, כך הוא נוכח בעוצמה של הזעם האנושי. בתוך כך, רייך פגש במלוא הכוח של מה שכינה "הקונפורמיות האמריקאית". ה- FDA תבע ממנו להפסיק להפיץ את תורתו, לחדול מן השימוש וההפצה של האקומולטורים שלו, מכונות בהן טען שאגורה אנרגיית אורגון קוסמית, וזימן אותו לשימוע בבית משפט. רייך בחר לא להגיע לשימוע ושלח לבית המשפט מכתב פרובוקטיבי שאמר כי מחקר מדעי לא נידון בבית משפט. בית המשפט דן אותו לשנתיים בכלא על זילות ובמקביל הושמדו האקומולטורים. בצעד כמעט בלתי נתפס, ארצות הברית הנאורה הכניסה למשרפה מאות ספרים ופרסומים של רייך בעוד הוא אכן נכלא, מעט לפני יום הולדתו ה-60. נדמה כי לא היה יכול לשאת בטרגדיות נוספות וכך, רק כמה חדשים אחרי שנכלא, ליבו של רייך נדם והוא נפטר בין כתלי הכלא האמריקאי. ללווייתו באורגון שבמיין, הגיעו לא יותר מ-50 אנשים.
ο של מי המיניות הזו? מיניות ככוח חיים מניע בקשר אם-תינוק ובקשר הטיפולי
ο על שפה וגוף
ο 'גוף המחכה להיחשב' - גופניות המטפל כבסיס לעבודת עומק אנליטית
אביגיל שחר התחילה את הרצאתה בתיאור הקשר הייחודי שהיא מרגישה עם רייך דרך כתביו, וסיפרה כיצד גילתה שבעצם לא העזה להיפתח אליו בכל מאודה, מעומק רקמות גופה ונפשה, למרות שהיה כביכול מוטמע בשרשרת אבותיה המקצועיים. שחר רואה ברייך אדם אמיץ לב כיוון שנאמנותו להמשכיות העצמי ולאידיאלים שלו, הייתה עבורו כל כך חשובה שהעז לשאת אבדון ובדידות ובלבד שלא יבגוד בגרעין הווייתו - בהלכי הרוח העמוקים של נשמתו. באופן דומה לחווייתה של שחר, רייך לא ממש חווה בחייו היווצרות של מיכל שבו רעיונותיו היכו שורש. בערוב ימיו, בשנות ה-50, נשאר עם קומץ אנשים שהלכו בדרכו ותמכו בו אך גם בתוכם חווה בדידות. הוא חש שאף אחד מהם לא יכול היה להיפתח באופן חי ועמוק לחקר אנרגיית החיים ולהתמודדות עם הסבל האנושי. רייך האמין כי סירוב זה נובע מפחד עמוק להתמסר (SURRENDER) לחיים פתוחים וחדירים, לאהבה מינית ולאלוהי, אותו הגדיר כחיבור לאנרגיה האין סופית או לטבע הנצחי, אשר מחבר אותנו אינהרנטית לטוב ולנדיבות.
שחר הציגה את עניינו המרכזי של רייך כשאלה: "כיצד להשיב את הזרימה הפעימתית שקפאה בזמן, לחיי הגוף שבחומר ומעבר לו". באנליזה ביואנרגטית, הפעימה היא תנועה מתמדת בין כיווץ והתרחבות אשר מתרחשת באורגניזם. התנועה היא כוללנית ומתרחשת בלב, בכלי הדם וברקמות של האורגניזם. למעשה, הנפש נמצאת בתנועה מתמדת בין פנימה והחוצה אל העולם. במקביל לכך, אותה תנועה פעימתית מתבטאת גם ביקום וניתן למצוא אותה בתופעות טבע שונות כמו תנועת הגאות והשפל. שחר נתנה מקום נכבד בהרצאתה לתנועה הפעימתית כביטוי של אנרגיית החיים – אנרגיה המתקיימת בגוף האדם וביקום כולו. זוהי 'אנרגיית האורגון' כפי שהגדיר אותה רייך ושמה מגיע מן החיבור של המונחים אורגניזם ואורגזמה. בבסיס התפיסות הללו אודות התנועה הפעימתית ואנרגיית החיים נמצאת טענה אף יותר בסיסית – והיא כי ללא תנועה פעימתית, חיה ומתמסרת עם עוד גוף, לא יכולים להיווצר חיים. בליבת הרעיון של רייך עומדת התפיסה כי האורגניזם האנושי, מראשית חייו ועד סופם, תלוי לחלוטין במגע או קשר ביו-אנרגטי עם הסביבה הפועמת כדי לחיות בצורה מלאה.
רייך הציע להתבונן במופע של התמסרות הדדית בכל המרחבים של טבע האדם והיקום. את ההתמסרות הזו בין בני אדם הוא אפיין ביחסי זיקה בעלי תנועה פעימתית. לתפיסתו, שברון הלב העמוק ביותר שלנו נובע מאובדן של יחסי זיקה אנושיים פועמים. הוא זיהה את הביטויים של אובדן זה בעצמו, במטופליו ובחברה כולה. בנוסף, רייך הבין את תהליכי החיים החיוניים הללו כזהים לתהליכים המיניים. הוא האמין שחיים מלאים הינם חיים בהם האדם יחוש בצורה עמוקה ברקמות הגוף שלו את הפעימה הנצחית של החיים, שהיא תמיד גם פעימה מינית אין סופית. זאת אומרת שהתמסרות לביטויי החיים הבסיסיים ביותר, תוביל מאליה להתמוססות (SURRENDER) מינית. זו, בעומקה, איננה מגיעה מאובדן שליטה על הדחף מיני, אלא מהסכמה להתמוסס לתנועה פעימתית המשכית ועוצמתית של הגוף כולו. רייך כינה את המהלך הזה 'הרפלקס האורגסטי' והוא טמון בכולנו כמצב פוטנציאלי.
שחר ציירה את הפוטנציה האורגסטית כתלויה ביכולתו של האדם להיות חסר מחשבה וחסר מודעות (out of awareness), כך שיוכל להרפות באופן מלא ולהתמסר להנאה תחושתית לא רצונית. אף על פי כי רייך ראה במונחים אלו רעיונות מורכבים, רחבים ועמוקים, ברבות הזמן עבר המינוח תהליכים של קונקרטיזציה והשטחה. ההתייחסות בעולם הפסיכואנליטי לפוטנציה האורגסטית של רייך, יצרה צימוד והקבילה בינה ובין היכולת להגיע לאורגזמה מינית באשר היא, גם אם חלקית. אמנם אחד הביטויים החשובים של פוטנציה זו היא היכולת להגיע לאורגזמה מינית מלאה בתוך יחסים של אהבה, אך הדבר המהותי יותר, אשר הוחמץ במסגרת הפרשנות הפסיכואנליטית, הוא הביטוי היומיומי של פוטנציה זו. בחיי היום-יום מימושה של הפוטנציה האורגסטית מתרחש כאשר הקומפוננט הרגשי, המבטא את הצורך הלגיטימי והחשוב לאהוב ולהיות נאהבים, נמצא באחדות עם הקומפוננט החושני. אחדות זו מאפשרת מימוש מלא של הגוף, הקשור בהרפיה אל הטבע הבסיסי, הנצחי והאין סופי של הווייתנו.
נקודה מעניינת במיוחד בדבריה של שחר נגעה להבנתו של רייך את תופעת ההתנגדות בטיפול. לדבריה, רייך היה הראשון שיזם, באישורו של פרויד, בשנת 1922 סמינר קליני אשר התמקד בהתנגדות של המטופל. רייך בחר בסוגיה זו מתוך הנחתו כי מטופל שמתנגד הוא מטופל שפוגש במטפל שנכשל בהבנה המדויקת שלו. מתוך תפיסה הרואה בכשל הזה תוצאה של חסימה במטפל אל מול ההבעה הרגשית של המטופל, הוא ביקש ממשתתפי הסמינר להציג אך ורק מקרים שכשלו. בתוך כך, נראה כי הגעתו של רייך למרחבים קליניים המבוססים על קונטקט תנועתי עמוק, נבעה בראשיתה מהתעקשות שלו להגיע אל מטופלים שהגדירם כ-"unreachable", כמו מטופלים שותקים ופסיכוטיים. ההקשבה לתיאוריה של שחר את רייך ואת התיאוריה שלו, עוררו בי מחשבות על הכאב הגדול שנופל בחלקם של מי שנולדו לפני זמנם ומביעים עמדות שקהל השומעים שלהם לא בשל להקשיב להם. עם זאת, נותרת השאלה האם רייך היה מתקבל היום?. אין ספק כי מבחינת התיאוריה הפסיכואנליטית, הוא היה מצטרף לקולות הקוראים להרחיב את היריעה של מהו טיפול ומי מתאים לו, אך מה לגבי תפיסתו אודות הקשר בין גוף לבין נפש?. לפי רייך, בתחילתה של הפסיכואנליזה ניתן היה למצוא לא מעט עניין בקשר הזה. יחד עם זאת, ההבנה ביחס לאופן בו הקשרים מתחברים ומתנתקים הייתה מאוד רופפת והייתה רתיעה מפני הניסיון לבחון זאת בחדר הטיפול. מבחינתו של רייך, החיבור בין גוף ובין נפש מתחיל בהבנה כי מגע הוא בראש וראשונה, קונטקט בין שני גופים. לטענתו זהו מפגש ביופיזי ביסודו ולא פסיכולוגי בו שני שדות אנרגטיים פועמים משפיעים זה על זה. הביטוי המעשי לכך בחדר הטיפול היה שרייך עבר מישיבה למראשותיו של המטופל לישיבה מולו. מתוך כך, ביקש רייך להזמין את המטופל באופן אקטיבי לחיים, למפגש פיזי קרוב של מגע עם גוף אחר. כך, המפגש הטיפולי הפך להזמנה פתוחה של הבעת אימפולסים ספונטניים מגוף המטופל אל גופו של המטפל. רייך לא הפסיק להקשיב למילה המדוברת, אך הוא הקשיב לה מתוך הבנה שהמילה, כשהיא מפוצלת ממגע עם הזרימה האנרגטית בגוף, מתרוקנת ממשמעות.
לדבריה של שחר, רייך היה עסוק בשאלה – מה יניע גוף שקפא בזמן להתעורר לחיים? הוא הרגיש אחריות אתית לבוא במגע עמוק ורגשי עם מכלול ההוויה הביופיזית הפגועה של מטופליו. הוא הבין כי כוליות ההוויה של אנשים, ה- CHARACTER שלהם, מהווה את הארגון הכי בטוח והכי מוגן שניתן היה לייצר בתנאים של הישרדות, ולכן היה מאד זהיר בשמירה עליו. בהקשר זה הוא הזהיר מפני הסכנות של אמביציה טיפולית בטרם עת, אשר אינה תואמת את מה שמתרחש בחדר הטיפול. עם סכנות אלו התמודד על ידי אימוץ הצעתו של פרויד מפגישות ההתייעצות הקבועות שלהם, להגיע לשעה הטיפולית ללא ציפיות. רעיון אשר מהדהד את תפיסתו של ביון לגבי כניסה לחדר הטיפולים "ללא זיכרון וללא תשוקה". שחר סיימה את הרצאתה בתמצית המורשת של רייך: כבני אדם אנושיים לעולם נהיה אמביוולנטיים לגבי הנכונות שלנו להרפות מהארגון ההישרדותי שלנו (CHARACTER). רייך הכניס לתפיסה הטיפולית שלו את המימד המיסטי, ואת האפשרות להתחבר אליו כפועל יוצא של הנכונות להרפות. בתפיסתו, רק הרפיה כזאת תאפשר מימוש מלא של תאי הגוף באמצעות חיבור לאנרגיה הקוסמית שסביבנו. השתתפות מלאה כזאת בעולם, נמצאת בבסיס האתיקה של נוכחות אנושית בחדר הטיפול ומחוצה לו.
בהרצאתה, המשיכה דינה מרכוס את הרעיונות שפרשה בהרצאה הקודמת אביגיל שחר וחיברה אותם לקורפוס הביואנרגטי והפסיכואנליטי. מהלך זה ביקש להתחבר לנושא יום העיון ולנסות לקרב את רייך הרדיקלי למרכז הדיון המתמשך בשאלת הגופנפש. מרכוס טענה כי רייך התווה לנו דרך חשובה, אשר שואפת לשים במרכז החשיבה והפרקטיקה הטיפולית את הציר של חיות ומוות בקיום ובהבעה של האורגניזם. בחלק הראשון של ההרצאה מרכוס התעכבה בעיקר על האחדותיות הגופנית-נפשית המתבטאת בבריאות, חיוניות, אינטגרציה, הוויה מתמשכת, יצירתיות וחיבור לקוסמי. היא סקרה את ממשיכי דרכו של רייך וביניהם אלכסנדר לואן, תלמיד ומטופל של רייך, אשר היה ממייסדי האסכולה של האנליזה הביואנרגטית.
בדבריה, הביאה מרכוס תיאור אותו כתב אלכסנדר לואן לקטע מהפגישה הראשונה שלו עם רייך ב-1940. רייך הסב את תשומת לבו לכך שהנשימה שלו רדודה ובמהלך הפגישה הנחה אותו לשכב, להרפות, לנשום ולתת לתנועת הנשימה לקרות, כשהוא מציע לו לפתוח את פיו ולשחרר את הלסתות. עם התקדמות הפגישה, נשימתו של לואן נעשתה עמוקה יותר ומשוחררת ורייך הציע לו להטות את ראשו לאחור ולפתוח את עיניו לרווחה. על כך כותב לואן – "צעקה שלא ידעתי על קיומה התפרצה מגרוני". הוא המשיך ותיאר כי הצעקה הפתיעה אותו כיוון שלא היה מחובר אליה רגשית, אך לצד זאת כיצד ההבעה הלא מתוכננת הזו, שנבעה עמוק מתוך גופו, העירה אותו להבין שיש בתוכו הרבה רגשות, דמיונות וחוויות אשר מבקשים הכרה, עיבוד וביטוי. לדבריו, זו הייתה חוויה עזה שנשארה חרותה בגופו ובנפשו, ויצרה נקודת התחלה לטיפול האישי שלו אצל רייך.
לואן שם במרכז חשיבתו את מושג העונג שעם הזמן התפתח גם למושג של חדווה (JOY). הוא ראה בו כמחזיק את משמעות החיים ולטענתו, התנסות של חדווה אמתית תהיה כרוכה תמיד בתחושה פיזית של עונג. לואן האמין כי במצב של עונג, תנועות הגוף נעות בחופשיות באופן ריתמי ובהרמוניה עם הסביבה. כדי שזה יהיה אפשרי אדם צריך להתמסר, to surrender, לזרימת הרגשות בגוף. ככל שיש לאדם יותר יכולת לתנועה פנימית ולהבעה, ככל שהנשימה שלו חופשית ועמוקה מספיק, כך יש לו יותר אפשרות להיות במגע עם הרגשות הזורמים בגוף, עם הביטוי שלהם ועם חוויה של חיוניות אמתית. בתוך כך, רמה גבוהה של פגיעות תצמצם את היכולת להתמסר ברמה התוך אישית ובדומה גם ברמה הבינאישית, כך שתצטמצם גם היכולת לחוות חדווה ועונג. בהמשך טען לואן, כי הריגוש והחיוניות המצויים בעונג הם ההתחלה של כל תהליך יצירה. לדבריו, העונג והיצירתיות כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה ולתפיסתו היצירתיות וההתחדשות הן המבחינות בין חיים של הנאה וגדילה, הכרוכים בהתרחבות גופנית-נפשית, לבין צורת חיים של הישרדות ושל מוות פנימי.
ניתן לזהות ברעיונותיו של לואן את ההשפעות של החשיבה הויניקוטיאנית, כאשר לעתים הוא אף ציטט את ויניקוט בכתביו. מרכוס הזכירה כי הדבר לא מפתיע היות שכתיבתו של ויניקוט מעמיקה לעולמות הגוף-נפש, התנועה, החיוניות והיצירתיות. אפילו אוגדן כינה את כתיבתו של ויניקוט "ביוגרפיה של תחושת החיות". אכן, בחלקים רבים היא דומה ומהדהדת את כתיבתם של רייך ושל לואן, על אף ההבדלים שממשיכים להתקיים בין הזרמים. אפשר לומר כי הם מאירים ומשלימים זה את תורתו של זה. האופן בו ויניקוט מתאר את העצמי האמיתי והאותנטי, מהדהד ומעמיק את הבנות היסוד של האנליזה הביואנרגטית, בהתייחסות הישירה לבסיס הנפש כמצוי ברקמות הגוף. באנליזה ביואנרגטית העצמי האמיתי בא מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה. בעצמי האמתי כרוכים יחדיו התנסויות העבר, הקיום בהווה והציפייה לעתיד והם מאפשרים יכולת להוויה מתמשכת, משחקית ויצירתית.
האמונה הבסיסית של ויניקוט ושל האסכולה הביואנרגטית באחדותיות גופנית-נפשית, מתגלה במציאות הקלינית במצבי משבר, בהם נוצר שסע בין הגופני לנפשי. מתוך הבנה זו עברה מרכוס לדון בתהליכי שבר וריפוי מפרספקטיבות פסיכותרפויטיות שונות. לדבריה, רייך היה מהראשונים שהתייחסו לחוויית המוות הפנימי, אותה תיאר כחוויה של בידוד וניכור פנימיים הכרוכה בצמצום או קיפאון גופני-נפשי-אנרגטי. מצב זה מכונה אצל רייך contactlessness, כאשר שמו מרמז על קושי להיות בקשר ומגע חי ומספק עם העולם. זהו מצב שבו האחדות הגופנית-נפשית מופרעת והיכולת להחזיק את העולם הפנימי נחלשת. מושג זה של רייך מתקשר לדעתה של מרכוס, למושג של ביון של 'התקפות על חיבורים' (ATTACK ON LINKING). ביון מסביר כי נפשו של המטופל מכילה אובייקט מופנם בעל נטייה הרסנית, אשר מטבעו מתנגד לחיבורים בחשיבה. ההתקפות על החיבורים הן למעשה התקפות על הקשר עם העצמי ועם הסביבה, כאשר החיבור נעשה באמצעות הרגשות. לדידו של ביון, כאשר החיבורים היחידים המתאפשרים הינם לוגיים וקרים, הם נעשים חסרי משמעות רגשית מעמיקה המתבססת על מגע מלא עם המציאות. כך למעשה, תפיסתו של רייך על מוות פנימי מקבלת ביטוי גם בתיאוריות פסיכודינמיות אחרות.
באופן דומה, אצל פרנצי שהיה בן דורו של רייך, ניתן למצוא רעיונות אודות מוות פנימי. מרכוס הביאה ציטוט שלו כדוגמה לאחת מהתבטאויותיו החזקות ביותר בנושא: "ברצוני רק להצביע על סבירותה של ההשערה, שילדים המתקבלים בגסות ובלא אהבה, מתים בקלות וברצון. הם מנצלים את אחת מן האפשרויות האורגניות הרבות ליציאה מהירה, ואם גורל זה נמנע מהם, ישמרו על נטייה לאי-רצון לחיות, ועל פסימיות". מייקל אייגן מתעמק בחוויה של מוות נפשי גם הוא, אותה הוא פוגש אצל רבים ממטופליו ברמות שונות של קיום. לדעתו, הבנת הסיבות לחוסר החיוניות אינה מספקת ודרוש משהו נוסף אותו הוא מכנה – תשדורת רגשית הולמת מצד המטפל. לדידו, ההתמסרות של המטפל למפגש, היא זו שתתחיל ליצור תנועה בין חיוניות לתחושת מוות. הדגש של אייגן הוא על עצם קיומה של התנועה הנפשית בין תחושת המוות לחיוניות. בהיבט ביואנרגטי תנועה נפשית זו כרוכה ביציאה מקיפאון גופני אל עבר התחלת תנועה ברקמות הגוף.
לואן עצמו מתאר בהרחבה את המצב של תחושת מוות כשהוא מתאר את ההפרעה הסכיזואידית. תיאוריו מתייחסים לאדם שיש בו מידה כזו או אחרת של מוות רגשי כך שישנה פחות חיות בגופו, הקשורה עם ראייה פחות חדה של העולם שמסביבו ופחות מגע חי ואקטיבי עמו. בהיבט הגופני של המוות הרגשי, לואן הדגיש את חוסר היכולת לחוות עונג, כך שחווית הגוף הופכת להיות מכנית. במצבים כאלו גם הדיבור של האדם על גופו הוא ממקום משקיף ומרוחק ולא מתוך חוויה. לדעתו של לואן, הסכיזואידיות, אשר מתייחסת כאמור למצב של נתק ממגע, נמצאת בבסיס של הרבה פתולוגיות בעוצמות שונות, ומלווה באימה מפני נפילה, הרס, התפרקות, נטישה ואובדן שייכות. הדרך להתגונן מפני חווית הטרור הפנימית הזו היא באמצעות צמצום התנועה והנשימה, לעיתים עד כדי קיפאון, נוקשות בגוף וצורות שונות של נתק בין חלקי גוף או נתק בין הראש לגוף. כל המצבים הללו מייצרים פגיעה בתנועה הספונטנית אל העולם, כיוון שזו תלויה בידיעה מה אני רוצה מעצמי ומהעולם, ידיעה שאין לאנשים במצבים הללו. ביון כינה מצבים דומים לאלו כמצבים של 'אימה ללא שם'. בתפיסתו, הטרור הפנימי העוצמתי מפרק את היכולת לתת לתחושה שם ותיאור, שלו הייתה קיימת הייתה מספקת מיכל מחזיק.
רוברט לואיס, אנליטיקאי ביואנרגטי, טען שבין האנשים המחפשים טפול ביואנרגטי, ישנם כאלו שחווים נתק מגופם ופיצול בין הראש לשאר הגוף. לואיס התעניין במושג של עצמיות כוזבת של ויניקוט והרחיב אותו מתוך חשיבה ביואנרגטית, לאופן בו הוא בא לידי ביטוי בגוף ועם מחשבה על אפשרויות הריפוי למצבים כאלה. הוא תבע את המונח 'שוק צפאלי'. אנשים החווים שוק צפאלי הם אנשים שטראומה פרה-ורבלית הובילה אותם להחזיק את עצמם נפשית באמצעות החשיבה. אנשים אלו כבר כילדים היו מודאגים וחרדים והתקשו מאד להרגיש רגועים. בבגרותם הם סובלים ממחשבות קומפולסיביות ואין להם peace of mind. לואיס מציע דרך טיפול ביואנרגטית במצבים אלו – הוא מנחה את המטופל לשכב כשהוא תומך בעדינות בצווארו ומתבונן על התנועה בצוואר המתרחשת עם כל שאיפה ונשיפה, תנועה המחברת בין הראש לשאר הגוף. דרך התהליך הזה הוא מציע איכות של קונטקט דרך הידיים, העיניים והקול, אשר מבטאת הזמנה להעביר אל המטפל חלק מן ההחזקה שנושא העצמי. המשמעות הגופנית במקרה זה היא להרפות את השרירים של הקרקפת, הפנים וחגורת הכתפיים. במידה והמטופל מצליח להרפות מן ההחזקה העצמית הזו, אשר קטעה את המשכיות ההוויה שלו, הוא מסתכן בלחוות חוויות מטילות אימה, אך הוא גם עשוי למצוא את התנועה הספונטנית שלו. כאשר מתאפשרת יותר הרפיה של הראש לתוך ידיו של המטפל, המבטאת התמסרות, עשויה להיווצר אצל המטופל תחושה עמוקה של הקלה ושקט, לצד חוויה שהוא מובן ושהוא לא חייב להימצא בבדידות העמוקה בה הוא היה שרוי. ההצעה להרפות את הראש לתוך ידי המטפל עלולה לעורר גם חרדה לוותר על ההגנה ולהתמסר לתוך קונטקט קרוב. לכן ישנה חשיבות מיוחדת גם לתזמון ולשלב בו נמצא הקשר הטיפולי כאשר אפשרות זו נבחנית בטיפול.
אם נחזור לאלכסנדר לואן, תהליך הריפוי כרוך בהחייאה של המערכת הרגשית לקראת אפשרות של יותר התמסרות לזרימת החיים בגוף ולקראת חוויה של עונג וחדווה. היציאה הזו מצמצום וקיפאון כרוכה בכאב ולכן יש להבחין בין התמסרות לבין כניעה, כפי שהבחין הפסיכואנליטיקאי האיטנרסובייקטיבי עמנואל גנט. גנט חקר את משמעות ההתמסרות בתוך קשר, בחיים ובתהליך הריפוי, וראה את חדר הטיפול כמקום מקודש, שיש בו אמונה ותקווה ליצירת שינוי. הוא מאמין שישנו צורך אוניברסלי הקשור בגעגוע להתמסרות ומצטט את אייגן, אשר מביע משאלה שניתן יהיה לחוות באופן מלא – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". בדומה לגנט, רייך האמין שעל המטפל לעבוד מתוך קונטקט חדיר, חי ופועם. המטפל צריך לדידו לבנות בגופו ובנפשו מיכל פתוח על מנת לקלוט את עולמו השביר, הפגיע, השבור ומלא האימה של המטופל. הדבר דורש ממנו גם להיות במגע עם האזורים הפגיעים והשבירים של עצמו. מרכוס חידדה כי המטפל, הלכה למעשה, מוזמן להתמסר בגופו ובנפשו ולהשתמש בכל חושיו ותחושותיו כדי לקלוט את המציאות הרגשית של המטופל. מתוך התמסרות זו עליו למצוא את הדרך להיות בסיטואציה, כך שיכול להיווצר מיכל חי לריפוי, תוך אמונה עמוקה באפשרות לריפוי. ליבו של ריפוי זה טמון באפשרות לפגוש את הטראומה ההתפתחותית בממדים הגופניים-אנרגטיים-רגשיים, דרך החייאתם בגופנפש של המטפל, המטופל ובמרחב שביניהם.
נושא הסדנה שהעבירה יעל הראל, היה שדה היחסים האנושי הראשון. כלומר, שלבי התפתחותו של העובר ברחם, הכוללים את ה"יחסים הטבוריים". יחסים אלו מאופיינים בפסיכו-סומה של הזנה, הכלה והתכוונות, אך גם מהווים מרחב רגיש ללחץ וטראומה הגלומה בחיי ההורים ובמרחב הבין דורי. בתחילת הסדנה, המשתתפים התבקשו לענות בכתיבה על מספר שאלות הנוגעות לביוגרפיה הפרטית של תחילת חייהם כמו מה הם יודעים על הזמן בו היו עוברים? או מה הם יודעים על לידתם ועל תקופת חיים זו בחיי הוריהם?. המטרה של שאלות אלו הייתה לפתוח הרהור למרחב עלום, לשדה היחסים האנושי הראשון בו מתרחשת התפתחות.
בסדנה היה ניסיון לגעת בשאלה האם יש משמעות לנרטיב של חיים אשר נע בתוכנו מבראשית. כלומר, לנסות לחשוב כיצד משפיעה על אדם החוויה של היותו רצוי ומוזמן לעולם, כמצב המייצר מרחב לתנועת החיים ולתנועה אל האחר והעולם. או מנגד לנסות לבחון כיצד יכולה חוויה עמוקה של היעדר מקום, וצמצום להביא להתבססות של תנועה מתגוננת בתגובה לסביבה לחוצה והודפת אשר מתקשה לפנות מקום לחיים חדשים. בחלק ההתנסותי של הסדנה, המשתתפים הוזמנו להתבוננות בגוף ובתחושותיו, בשכיבה או בישיבה, והוזמנו ל"מסע בזמן" של תחושות ודימויים ממרחבי הבתים בהם גרו בתקופות שונות בחייהם ובילדות המוקדמת. בהמשך, כל אחד התבקש ליצור לעצמו "מקום" המסמן את החוויה שלו בתחילת החיים ברחם. השיחה לוותה בשיתוף על ההתנסויות וניתן היה לשמוע דרך החוויות האישיות, את ההתרגשות על כך ששכבות ראשוניות ממרחב חיים פרה-נטאלי, נעלמות או מהדהדות את חוויות החיים בהווה. זאת, באמצעות זיכרונות ואסוציאציות הנוגעים לאופנויות קיום בסיסיות שיש עמן דו שיח פנימי ממושך.
הסדנה של מעיין דור-חיים התחילה עם רקע תיאורטי על האופן בו רייך האמין שיש לגדל ילדים. בתוך כך, כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, רייך דיבר על הנקה על פי דרישה של התינוק, הדגיש את חשיבות הקרבה בין האם והתינוק, התנגד לברית מילה והאמין בגמילה על פי בשלות וביוזמת הפעוט. חשוב לציין כי בטיפוליו, רייך ראה בסביבה ההורית את המטופל העיקרי. הורים שצרכיהם הטבעיים לא סופקו, פיתחו בילדותם שריון, character, אדפטיבי בניסיון לווסת עצמם. הורים משוריינים אלו, לפי אמונתו של רייך, יגדלו ילדים שיספקו את צרכי ההורה ולא להפך כפי שראוי שיהיה. לעומתם, הורים שאינם משוריינים יצמיחו ילדים שאינם זקוקים לוויסות חיצוני, שיכולים להיות עצמם על פי הטבע שלהם ושמווסתים את עצמם כאשר הם יודעים מבפנים מה טוב, באופן ספונטאני.
דור-חיים שיתפה את המשתתפים בעברה הפרטי בקיבוץ. במסגרת זו, תינוקות הופרדו מן האם ברגע בו נולדו, הונקו על פי לוח זמנים מתוכנן ונגמלו בישיבה קולקטיבית על הסיר. ללא ספק התפתחות זו מייצגת את ההיפך הגמור מהאידיאל של רייך. לדבריה, תהליך זה הביא אותה לשנים רבות של חיפוש אחר וויסות עצמי. בהמשך, כל אחד ממשתפי הסדנה התבקש לחפש בתוכו אמירה מכוננת ומשמעותית, מעין מסר שקלט בבית בו צמח והתפתח. המשתתפים התוודעו זה לזו תוך שיתוף במסרים של הוריהם אשר עיצבו אותם. לאחר מכן, המשתתפים טעמו מעט מתרגול ביו-אנרגטי: התרגול כלל עבודה על כפות הרגליים כדי להעמיק את הקרקוע. בתחילה המשתתפים התבקשו לשים כדור גולף במקומות שונים מתחת לכף הרגל, להעביר משקל אל אותה הרגל ולנשוף תוך כדי העברת המשקל. בהמשך לתרגילי הקרקוע, התבקשו המשתתפים להתמקד בהעמקת הנשימה (בתהליכי השאיפה והנשיפה). לבסוף, הנחתה דור-חיים כמה תרגילים של פריקה אגרסיבית. למשל בעיטות רגליים קדימה אל החלל בליווי נשיפה, הוצאת קול והוספת מילה כמו "לא" או "די". כשנפרדו מהכדורים, המשתתפים יצרו בתנועתם מגרש ילדים טבעי, צבעוני וספונטאני שעורר צחוק בחדר.
בהמשך, דור-חיים הנחתה את המשתתפים להתחלק לשלשות (סב/הורה/בן), על פי המסרים המכוננים מבית. הפעם מטרת התרגיל הייתה לבחון מספר שאלות: כיצד מסרים אלו באו לידי ביטוי והשפיעו על הגוף, כיצד אנו מתעצבים מול הדרישות ההוריות ומה מזה עובר הלאה גם לדור הבא. המשתתפים שיתפו במסרים שהושפעו מתרבויותיהם, בשירים שהשפיעו על חייהם, במסרים מחזקים ומחלישים, שעברו לדור הבא עם שינויים בנסותם לווסת את עצמם. בסיום הסדנה אחת המשתתפות שאלה האם אפשר להשפיע ולפתוח את החסימות בגוף שלנו בעצמנו, בלי מטפל שמחזיק את היחסים והשינוי?. התשובה לשאלה זו הרי היא תמצית הטיפול הביואנרגטי. בתוך כך, בדומה לכל טיפול אחר, הקשר שבין המטפל והמטופל הוא המהווה קרקע לצמיחה ולשינוי של המטופל.
רייך נותן מקום חשוב ביותר לחיבור של האם בזמן ההיריון עם האגן והמיניות שלה, כתנאי ראשוני לחיבור של התינוק עם המיניות שתתפתח בו. לכן, בחרתי להציע סדנה שמתמקדת בחיבור של האימהות והמיניות אצל האישה. את הסדנה שהעברתי התחלנו בעמידה במעגל תוך שאנו מקדישים תשומת לב לכפות הרגליים ולאופן הקרקוע שלנו, לנשימה שלנו ולאזור האגן והבטן. לאחר מכן הזמנתי את המשתתפים לבחור תנוחה שנוחה להם, בישיבה או בשכיבה, ולהקשיב להנחיית תרגיל בדמיון מודרך. מטרת התרגיל הייתה לחזור אחורה בתודעה לשלבים שונים אשר נחוו בהם חוויות מיניות. החל מהגיל הצעיר ביותר בו עולה זיכרון או תחושה הקשורים לחוויה מינית, משם לעבור דרך תקופת החביון, גיל ההתבגרות, חוויה מינית שקשורה בזוגיות ולבסוף חוויה מינית שקשורה בהיריון ובלידה. לאחר המסע בדמיון, ביקשתי מן המשתתפים להתחלק לזוגות, והצעתי שישתפו בחוויה שעברו במהלך התרגיל כאשר לבסוף עברנו לישיבה במעגל ולשיתוף בזיכרונות שעלו.
השיתוף התחיל באמירה של אחת המשתתפות: "חוויתי בצורה עמוקה את כאב הקיום הנשי, כל כך הרבה אחריות להיות בעלת רחם, הרגשתי חיבור לחיים ולמוות". האמירה הזאת עשתה מקום לשיתופים ממקומות אינטימיים ועמוקים. עלו בעקבותיה חוויות של ילדות מוקדמת ומיניות הקשורה לתחושה של חיות. חוויות הקשורות בתנועה קרוב לאדמה, כוח, מנהיגות והרבה שמחה. עלו חוויות של זוגיות ראשונה שעדין לא הייתה בה נכונות לאינטימיות ולכן הביאו עמן תחושות של עצב והחמצה. משתתפת אחרת סיפרה על קשר מיוחד שמתאפשר לה עם אחד מילדיה, שיש בו חיבור גופני עוצמתי, אשר מרחיב את האופקים הגופניים והרגשיים שלה. משתתפת אחרת דיברה על מיניות שנשברת נוכח ניסיונות להרות שלא מצליחים, כמו תנועה שנשברה וצריך לתקן אותה. עלו שאלות לגבי גבולות במיניות של ילדים ומה קורה במקרים של טשטוש הגבול בין ההורה לילד, ביוזמתו של הילד. אחת המשתתפות התייחסה גם לפעימה שחוותה במהלך הסדנה אשר כללה דיכוטומיה בין התרחבות באגן ומתח באזור הכתפיים. יצאנו כולנו, משתתפות ומנחה, בהתרגשות גדולה שהייתה המשך להתרגשות שנבנתה במהלך יום העיון.
על בסיס תורתו של וילהלם רייך הוקם הארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית, אליו קשור המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית.
בסתיו 2020 תפתח תוכנית הכשרה מטעם המכון, לפרטים ולהרשמה.
