עדי כהן
כיצד חיבור של המטפל לתחושה המורגשת שלו יכול לסייע לטיפול? באיזה אופן ניתן להיעזר בהתמקדות בטיפול נפשי כדי לאפשר למטופל לבסס קשר אחר עם עצמו ועם גופו? עדי כהן, פסיכולוגית רפואית שעובדת עם התמקדות - מדגימה* עבודה קרובת-חוויה, ומשרטטת אבני דרך ליצירת מרחב עם תחושות מורגשות.
אלן: "אני לא יכולה עם הכאב הזה יותר" אומרת לי בכעס אלן, אישה מרשימה בת 60, רקדנית לשעבר, שסובלת בחודשים האחרונים מכאבי גב וכרגע בבירור רפואי. היא פנתה לטיפול לאור חששות ממצבה הבריאותי, והפחתה במצב רוח.
אני: "למה את מתכוונת שאת לא יכולה יותר?"
אלן: "לא יכולה יותר כלום, כל הזמן כואב, הכל, אין לי רגע של שקט..."
אני: "נשמע קשה...את יכולה לתאר את הכאב כפי שהוא ברגע זה?"
אלן: "זה בדרך כלל בכל הגב!.. ברגע זה? ברגע זה, זה בגב התחתון, מעין כיווץ כזה. זה ממש לא נעים!"
אני: "אז כרגע זה בגב התחתון, ואת מרגישה את זה כמו כיווץ, וזה לא נעים. כמו מה זה הכיווץ הזה? יש איזה דימוי שמתאים לתאר את הכיווץ?"
אלן: "דימוי?.. זה כמו שכל הגב התחתון מתכנס כלפי נקודה אחת...נקודת האמצע...ויש כמו לחץ כזה בלתי נסבל באמצע...." היא עוצרת ומאטה את קצב הדיבור "זה כמו שעם הזמן... כל השיניים מצטופפות משיני הבינה עד לאמצע.."
אני: "ואיך זה בשבילך כשיש את התנועה הזאת של ההצטופפות?"
אלן: "זו הרגשה של חוסר ברירה, שאין לי מה לעשות עם זה, זה פשוט קורה..."
אני: "וכשאת אומרת את זה עכשיו – שאין ברירה, שזה פשוט קורה...מה ההרגשה שלך כרגע בגוף?"
אלן: "מחנק בגרון ועצב. עצוב לי שיש דברים שאני פשוט לא יכולה לעשות כמו פעם..."
אני: "אז עצוב לך שיש דברים שאת לא יכולה לעשות כמו פעם...תבדקי אם את יכולה לתת לעצב קצת להיות..." אלן מתחילה לדמוע.
אלן: "אני נזכרת בגוף שלי כרקדנית צעירה...יש בי געגוע עמוק לחוויה שדברים אפשריים".
תחושה מורגשת (Felt Sense) היא "מודעות גופנית של מצב, של אדם או של מאורע. הילה פנימית המקיפה כל דבר שאנו מרגישים ויודעים על נושא מסוים בזמן נתון.." (ג'נדלין, 1978, עמ' 43). תחושה מורגשת היא חוויה שנמצאת בגופנו ב"כאן ועכשיו", וכילדים אנחנו נוטים לחוש אותה באופן טבעי. לדוגמא, "הבטן שלי עצובה" ו"הראש שלי כבד" הם רק חלק משלל הביטויים המקסימים שילדים נוטים להשתמש בהם. ביטויים אלו מרמזים על אפשרות של ילדים להתחבר לתחושה פנימית שאין בה הפרדה ברורה בין מימדי החוויה השונים. אלא שכשמתבגרים, ובמיוחד בעולם המערבי שמדגיש כישורים קוגניטיביים ומנטליים, רבים מאתנו מפסיקים להיות בקשר עם הגוף שלנו, וכתוצאה מכך גם עם התחושה המורגשת.
כאשר אלן חווה את כאב הגב שלה, היא למעשה חווה את התחושה המורגשת של הכאב – מכלול המרכיבים הגופניים, הרגשיים והקוגניטיביים של הכאב. במילים אחרות, חווית כאב הגב של אלן מורכבת מתהליכים פיזיולוגיים, מהתפיסה שלה לגבי מהו כאב כמו גם לגבי זהותה כרקדנית, כאשה, כבת-אדם – מי היא בעיני עצמה ובעיני אחרים כשהיא חווה כאב? מה המשמעות של לחיות עם חווית כאב? מה מסמל הגב עבורה, ואיך זה עבורה שהכאב ממוקם דווקא בגב? מה הרגשות שנקשרים עם חווית הכאב? ומהו האופן בו הוא נשזר בתוך סיפור החיים וההווה? אילו זיכרונות מחייה נקשרים לכאב הגב ולכאב בכלל, וכיצד הם נוכחים ב'כאן ועכשיו'? כמובן שגם אופן ההתמודדות של אלן עם הכאב, ודפוסי ההתנהגות שלה ביחס לכאב (למשל, הימנעות מפעילות גופנית), משפיעים על התחושה המורגשת של הכאב.
ההתמקדות התגלתה והומשגה על ידי הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי – יוג'ין ג'נדלין – בשנות ה-60 של המאה הקודמת בעת שניסה לחקור מה מנבא הצלחת טיפול נפשי. באותה עת, ג'נדלין ועמיתיו שיערו שיש השפעה של טכניקת הטיפול על הצלחת הטיפול, ולכן הקליטו מפגשים טיפוליים והחלו להאזין להם ולאפיין אותם. למגינת ליבם, הממצאים שעלו לא תמכו בהשערתם. עם זאת, הם שמו לב כי כאשר מטופל דיבר בפגישה הראשונה בצורה פחות שוטפת, יותר משתהה ועם הפניית תשומת לב לגוף – היה יותר סיכוי שטיפול זה יצליח. כלומר, הדרך שהמטופלים מדברים הסתמנה כאינדיקטיבית להצלחת הטיפול.
ג'נדלין ועמיתיו חקרו את אופן הדיבור של המטופלים שטיפולם הצליח, והבינו כי הוא "רק סימן חיצוני להבדל הממשי שהוא: מה עושים המטופלים המצליחים בתוכם פנימה" (ג'נדלין, 1978, עמ' 16) – יצירת קשר עם התחושה המורגשת. ג'נדלין ועמיתיו קראו לתהליך זה התמקדות, ואפיינו אותו בששה שלבים שניתנים ללימוד: פינוי מרחב, תשומת לב לתחושה המורגשת, מציאת מפתח (מילה או דימוי שמתארים את התחושה המורגשת), הדהוד (הממקד מחזיר לממוקד את הדברים שאומר), הצגת שאלות וקבלה.
כשאלן אומרת "אני לא יכולה עם הכאב הזה יותר", היא מבטאת תחושת מצוקה מאוד רבה, והצפה מההתמודדות עם כאב הגב היומיומי. כשאני מנסה לשאול אותה למה היא מתכוונת, המצוקה מסלימה. לעיתים חווית הכאב היא כל כך "גדולה" והמטופל כל כך מזדהה איתה, וכבר לא ברור מה החוויה הכללית ומה החוויה כאן וכרגע. לכן, אני מפנה אותה לבדוק את הכאב כפי שהוא נוכח בה כרגע בגוף, והיא מגלה שכרגע לכאב יש צורה ספציפית, שהוא לא בהכרח כמו תמיד. הצורה הספציפית המתגלה היא כיווץ בגב התחתון – כלומר הכאב מוגבל – יש לו מיקום וצורה, ואלן היא "גדולה ממנו" ולא "מזוהה איתו" כמו מקודם. ההפניה לגוף במקרים רבים יכולה לשמש כמשאב, ולהוות מקור לגילוי חשוב לעבודה עם מטופלים עם כאב.
אני מהדהדת את הדברים לאלן בטון רך ותוך כדי שאני שמה לב לתחושות גוף שעולות בי. חלק ממה שמסייע להתערבות להיות יעילה הוא החיבור של המטפל לתחושה המורגשת שלו. אני חשה הפתעה וסקרנות על אופן התיאור של אלן את הכיווץ. הנשימה שלי סדירה ואני נינוחה, ואני מעריכה שגם אלן יותר מווסתת מההתחלה, וקרובה למצב חקרני. החיבור של המטפל לתחושה המורגשת שלו יכול לסייע מאוד בדיוק העבודה עם העברה והעברה נגדית כמו גם עם מתודה של ויסות דיאדי.
בהתאם לכך, אני מזמינה אותה למצוא דימוי שתואם לתחושה המורגשת של הכאב – מה שג'נדלין מכנה מפתח. אלן ממשיכה לתאר את המאפיינים של הכיווץ בגב התחתון: התכנסות כלפי האמצע ולחץ בלתי נסבל, ואז עולה לה דימוי של הצטופפות השיניים עם הזמן. זהו דימוי שמבוסס גם על תחושה גופנית, ודרכו היא מעמיקה את הקשר שלה עם התחושה של הלחץ הגופני, שקשור לתחושה המורגשת של הכאב.
המשך העמקה בתחושה המורגשת, ושאלתי מה הרגשתה כשהיא מתארת את ההצטופפות, מסייעים לתהליך להתקדם, ומהלחץ הגופני היא עוברת לתאר את החוויה הרגשית של חוסר ברירה, שיש במה שהיא חווה משהו שפשוט קורה. יכולתי בשלב זה לשאול כל מיני שאלות על פחד מאובדן שליטה, אבל זה להתרשמותי לא היה מאפשר את המשך הקשר עם התחושה המורגשת. לכן, אני ממשיכה לשאול על ההרגשה של אלן בגוף כשהיא אומרת שאין ברירה, והיא נענית ומתארת את המחנק בגרון והעצב.
אני מציעה לאלן לבדוק אם היא יכולה לשהות עם מה שעולה – המחנק בגרון והעצב – ואלן דומעת. השהייה עם התחושה המורגשת מאפשר לה להיפתח (unfolding), כך שמידע חדש - זיכרון חוויתי שלה מגופה כרקדנית צעירה – יכול לעלות בתודעתה של אלן והיא יכולה לבחור להביאו לשיח ביננו.
ג'נדלין מגדיר את התחושה המורגשת בין המודע ללא-מודע, כך שהשהייה וההקשבה לתחושה המורגשת מאפשרת להתחבר לסוגי מידע שונים, שאנחנו לא בקשר איתם, ולעלות אותם למודעות ולשיח. כשתחושה מורגשת מדייקת, מתחולל שינוי מורגש (felt shift) שלרוב נחווה כהקלה גופנית והתבהרות זמנית. זהו צעד אחד לקראת "פתרון" או הבנה של התחושה המורגשת כחוויה מורכבת.
בהמשך, זיכרון זה מעלה חוויה של געגוע לחוויה שדברים אפשריים. עבור מטופלים שמתמודדים עם כאב, השיח על מה אפשרי ומה לא-אפשרי הוא מאוד חשוב. תהליך האבל והקבלה שישנם דברים שכבר לא יהיו אפשריים הוא משמעותי מאוד, ולצד כך, חשוב לסייע למטופלים להבין ולהגדיר מה אפשרי להם עדיין, ומה מתוך האפשרי חשוב להם, ולבנות איתם תוכנית אופרטיבית כדי לכלול את מה שחשוב להם ועדיין אפשרי בתוך היומיום שלהם.
מרחב השיח בין מה שאפשרי לבין מה שלא אפשרי מאוד שכיח בעבודה עם מטופלים שמתמודדים עם כאב, ויש מקרים אף שנכון שהמטפל יעלה אותו למרכז השיח במידה ולא עולה באופן טבעי. עם זאת, כאשר נושא זה עולה מתוך התחושה המורגשת של המטופל, כמו במקרה של אלן, זה יכול לשמש כנקודת עוגן מרכזית, דרכה אפשר לגייס את המוטיבציה של המטופל לשינוי באופן שנחווה לו "מבפנים" ולא "מבחוץ".
המעבר משפה של "אני לא יכולה עם הכאב הזה יותר" לבין שפה של "געגוע עמוק לחוויה שדברים אפשריים", מאפשר להבנתי לאלן ולמטופלים בכלל להתמקם אחרת מול הכאב – לעבור מהרצון שמישהו ייקח את הכאב ויחזיר את הגלגל אחורה, לבין ההבנה שדברים משתנים, גם הגוף שלנו (הרי יש הרבה דברים שהשתנו בחייה של אלן, ולהרבה דברים יכול להיות לה געגוע..), ולהוות נקודת התחלה לתהליך של השלמה וצמיחה, לצד בדיקה מה עדיין אפשרי כעת. כלומר, ניתן להשתמש בדימויים, בתחושות ובתובנות שעלו בתהליך ההתמקדותי, ולהמשיך לעבד ולפתח אותם בשיח הטיפולי "הרגיל".
אני כשלעצמי, לא עושה הבחנה מאוד ברורה בין מהו שיח התמקדותי לבין מהו שיח רגיל, ולאורך הפגישה אני נעזרת בשאלות שלהערכתי יכולות לסייע למטופל להעמיק בתחושה המורגשת שלו. כפסיכולוגית רפואית, אני נעזרת בגישות וטכניקות מגוונות, ומטמיעה את תשומת הלב לתחושות המורגשות תוך שימוש במתודות שלמדתי בהכשרתי. ככל יכולתי, אני משתדלת להיות קשובה למה שהמטופל צריך, ואיזה שער גישה יהיה הכי אפקטיבי עבורו, ויקרב אותו לתחושה המורגשת שלו.
בהתאם למודל שער הגישה שפיתחה בר-נתן (2012) קיימים חמישה שערי גישה לתחושה המורגשת: שכל, רגש, דמיון, תחושה פיזית או היחסים הטיפוליים. לדבריה, על המטפל לנוע בין סוגים שונים של שאלות והתערבויות בהתאם לשערי גישה שדומיננטים אצל המטופל ונוכחים ב"כאן ועכשיו". הבחירה לשאול את אלן "למה את מתכוונת" היא למשל בחירה בערוץ השכלי לעומת הבחירה לשאול אותה "מה את מרגישה בגוף?" שזו פנייה לערוץ הגופני.
כמובן שגם הדומיננטיות של שערי הגישה של המטפל לתחושה המורגשת היא משמעותית, ורצוי שכל מטפל יכיר את השערים שמקרבים אותו לתחושה המורגשת שלו, ויתרגל עבודה פנימית עם שערים אחרים. מטפל שהוא מאוד אנליטי עובד פעם רבות בערוץ השכל או הדמיון, וייתכן והוא עשוי להרוויח רבות מלהכיר את עצמו גם דרך ערוצים נוספים.
עבורי, ההתמקדות היא אחד מהכלים המדויקים ביותר להקשבה לעצמי ולמטופליי. אני יודעת שלא משנה מה אני חווה, תמיד כשאני ניגשת להתמקדות, יהיו לי תשובות שמהוות צוהר מעניין לחקירה - צעד אחד בתוך תנועה שצעדיה עדיין לא ידועים לי. ההבנה שמחשבות, דימויים, אסוציאציות, אינטואיציה לא מגיעות משום מקום, אלא שהן חלק מתמונה גדולה יותר שעדיין לא פוענחה, מאפשרת לי לסמוך על עצמי כמטפלת, וגם על המטופל – שהתהליך הפנימי שלו מוביל אותו ואותנו. באמצעות ההתמקדות התאפשר לי להתחיל להבין יותר את תפקידי כמטפלת, ולעבור ממודל של מטפלת-מפענחת-כתבי-חידה למודל של מטפלת-גננת (חקלאית). לפיו, עליי לאפשר למטופל את התהליך שמתאים לו, ומדי פעם לבדוק אם "היבול" גדל, ואם נזקקת הערכה מחדש של כמות המים, השמש ועבודת הקרקע.
באופן אישי, ההתמקדות סייעה לי להצליח לחוש ולטפל מתוך מרחב של תחושות מורגשות - מרחב בין המודע ללא מודע, בו שוקקים חיים יצריים ויצירתיים שמחכים להתגלות, ולנוע קדימה. בקורס שאני מעבירה "איך לעבוד עם הגוף בחדר-הטיפולים?" במכון מפרשים אלמד מטפלים, בין היתר, איך להגיע למרחב תחושתי זה בתוך עצמם, וכיצד להיעזר בכך לטובת המטופל.
עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט. מנחת הקורס: "איך לעבוד עם הגוף בחדר-הטיפולים?" במכון מפרשים
ג'נדלין, י. (1978), התמקדות, הוצאת מרקם
בר-נתן, ל. (2012). שערי גישה לתחושה המורגשת בתרפיה מוכוונת התמקדות (FOT): מודל טיפולי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/1/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית
