צוות בטיפולנט
שתיקה, במהלכה לא המטפל ולא המטופל מדברים, היא מיומנות קשה עבור מטפלים רבים, ובפרט עבור מטפלים צעירים. חלק מהמטפלים חשים לא בנוח עם שתיקות ואחרים שותקים יתר על המידה כדי להתמודד עם חרדתם, עם התחושה שאינם יודעים כיצד להגיב ועם הפחד מפני התערבות שגויה. מאמר זה מסכם את מאמרם של Hill et al משנת 2003, המבקש לבחון את השימושים השונים שמטפלים עושים בשתיקה בטיפול.
הספרות התיאורטית שנויה במחלוקת לגבי יעילותה של שתיקה בטיפול. תיאוריות מסוימות טוענות כי שתיקה יכולה להיות אמפתית ולאפשר למטופל מרחב להתבוננות ברגשותיו ומחשבותיו, בעוד שתיאוריות אחרות מצביעות על החרדה שהן גורמות, על הלחץ שהן מפעילות על המטופל לדבר ולמלא את השתיקה, ועל תחושתם של מטופלים כי הם נטושים, מצויים תחת ביקורת ובלתי מובנים בסיטואציות אלו. בהתאם, ההמלצות לגבי שתיקה בטיפול שונות מאוד בקרב תיאורטיקנים וחוקרים שונים.
גם הספרות המחקרית שנויה במחלוקת לגבי יעילותה של שתיקה במהלך טיפול. שימוש בשתיקה נמצא קשור במשתנים כרפורט הנוצר עם המטפל, הצלחה ורמות גבוהות של חוויתיות ותובנה לאחר השתיקה. לצד זאת, שתיקה נמצאה קשורה בנשירה של מטופלים ובתפיסת המטפל כלא אמפתי. יש לציין כי ממצאי מחקרים אלו בעייתיים מאחר והם נשענים בדרך כלל על השוואה בין תדירות השתיקות בפגישות לבין תוצאות הטיפול, ואינם רגישים למשמעות הקלינית הייחודית של שתיקה עבור מטופל ספציפי בנקודת זמן ספציפית.
Hill et al (2003) טוענים כי מחקרים אינם מתייחסים בדרך כלל לאופן בו מטפלים מעריכים ומסבירים את שימושיהם בשתיקה בטיפול. במחקר שערכו Ladany et al (2004) נמצא כי מטפלים תפסו את שתיקותיהם כמכוונות להבעת אמפתיה, יצירת אפשרות להתבוננות עצמית, הזמנת המטופל ללקיחת אחריות, הקלה על ביטוי רגשי ויצירת מרחב למחשבה על הדברים שרצו לומר למטופל. מטפלים אף טענו כי ברית טיפולית טובה היתה תנאי בסיס לאפשרות להשתמש בשתיקות, וכי ככל שהיו מנוסים יותר כך חשו בנוח יותר לשתוק בפגישות. במחקר שערכו, Hill et al ביקשו להרחיב את הבנת השימוש שמטפלים עושים בשתיקה במהלך הפגישות וערכו סקר בו השתתפו כ-80 מטפלים מנוסים.
המטפלים אשר התבקשו להיזכר בסיטואציות בהם השתמשו במהלך של שתיקה בטיפול התייחסו ברובם לסיטואציות שהתרחשו בחודש האחרון. מרבית השתיקות היו קצרות (פחות מדקה), התרחשו במהלך פגישה שהיוותה חלק מטיפול ממושך והתקיימו מול מטופלים בריאים יחסית אשר בדרך כלל היו מעורבים בטיפול באופן אקטיבי. המטפלים הסבירו את השתיקה ברצון לאפשר למטופלים להתבונן על רגשותיהם, לקחת אחריות ולהתמקד בעצמם, ובצורך שלהם לחשוב על המתרחש בפגישה. מרבית המטפלים הרגישו שהשתיקה תרמה למהלך המפגש. המטפלים הדגישו את השימוש בשתיקה לטובת המטופל, ושללו שימוש בה כדי לעורר את חרדת הטופל (כפי שהומלץ על ידי תיאורטיקנים מסוימים בעבר), ופנייה אליה עקב חלימה או הסחת דעת. המטפלים לא חוו את השתיקה כ"היעדר התרחשות" אלא כחלק מהפעילות האקטיבית שביצעו במהלך הטיפול: מרביתם הרהרו במהלך השתיקה במטופל ובהתרחשות הטיפולית והשתמשו בה כדי לבחון כיצד לסייע למטופל להמשיך בעבודה הטיפולית.
מטפלים דיווחו על שימוש בשתיקות בעיקר עם מטופלים בעלי יכולת פתרון בעיות, ונטו להשתמש בה פחות עם מטופלים תלותיים, מדוכאים, חרדים, זקוקים לתמיכה או מאניים. כמו כן, מטפלים נטו להשתמש בשתיקה פחות עם מטופלים אשר היה חשש לחוסר הבנה שלהם את הבחירה בשתיקה, עם מטופלים אשר נענשו בילדותם על ידי שתיקת הוריהם, עם מטופלים פרנואידים או פסיכוטיים, עם מטופלים עם פוטנציאל סיכון לעצמם או לאחרים ועם מטופלים איתם הקשר הטיפולי היה רופף. לצד קווים כלליים אלו, ניכר היה כי מטפלים לא הזדהו עם נוסחאות פשוטות של שימוש "נכון" או "שגוי" בשתיקה (למשל, שתיקה בתחילת הפגישה עד שהמטופל יעלה דבר מה), והדגישו את הגורמים המצביים אשר השפיעו על בחירתם האם ובאיזה אופן להשתמש בשתיקה.
לצד הגורמים המצביים אשר השפיעו על השימוש בשתיקה, ניכרה גם השפעתם של גורמים הקשורים במטפל עצמו. כך, למשל, מרבית המטפלים תיארו כי אפשרו יותר מצבים של שתיקה ככל שצברו ניסיון, ככל הנראה מאחר וחשו פחות חרדים ויותר נינוחים בעבודתם הטיפולית. כמו כן, נמצא כי אוריינטציית המטפל השפיעה על השימוש והתחושות במצבי שתיקה. מטפלים פסיכודינמיים השתמשו בשתיקה המכוונת לעידוד רפלקציה עצמית יותר ממטפלים מאוריינטציות טיפוליות אחרות, מתוך עמדה המדגישה את חשיבות התובנה. מטפלים הומניסטיים הדגישו את השימוש במצבי שתיקה למטרת העברת אמפתיה, כבוד ותמיכה, והשתמשו בה עם טווח רחב יותר של מטופלים (למשל, גם עם מטופלים פסיכוטיים או מטופלים איתם הברית הטיפולית היתה חלשה)- עמדה המשקפת את הדגש ששמה הפסיכולוגיה ההומניסטית על הקשר והיעדר האמונה במערכת האבחנתית.
ממצא מעניין נוסף הוא שמטפלים גברים השתמשו יותר בשתיקה כדרך להצבת גבול ביחס לנשים. כמו כן, נמצא כי שתיקה כהצבת גבול היתה נפוצה יותר בטיפול במטופלים גברים ביחס למטופלות נשים. ממצאים אלו מציעים כי שתיקה כמנגנון הגנתי בטיפול אופיינית יותר לגברים ועם גברים.
Therapist use of silence in therapy. Hill, Clara E.; Thompson, Barbara J.; Ladany, Nicholas. Journal of Clinical Psychology, Vol 59(4), Apr 2003, 513-524
