ארני זקס
פינת החי יכולה להוות כר נרחב למשחק – המטופל מוזמן לבחור בחיה או אביזר ולשחק עמו, ובכך הוא מוזמן ליהנות מחופש בחירה רחב למימוש המשחקיות. במהלך המשחק, מתרחשת השלכה של ייצוגים או אפיזודות מחייו, על בעלי החיים ועל המטפל. בתוך חוויות העברתיות אלה מתרחש הטיפול, המקביל למדי לטיפול המתרחש בקליניקה בעת טיפול בדיבור, ביצירה או במשחק.
פן ייחודי לטיפול בעזרת בעלי חיים, מתרחש כאשר מלבד צורכי המטופל, עולים וצפים צורכי פינת החי עצמה – הצורך להאכיל את החיות, לנקות את הכלובים וגם לתת מענה לבעלי החיים הזקוקים לדבר מה אחר. לעיתים ישנה דחיפות גבוהה לנתינת מענה לצורך שעולה בפינת החי, המתעורר דווקא בעת פגישה טיפולית, צורך הנובע ממעגל החיים של בעלי החיים או תנאי אחזקתם. הדבר דומה להפרעות בסטינג הטיפולי בפסיכותרפיה, כאשר המציאות מתדפקת על דלת חדר הטיפולים.
מטפלים בעזרת בעלי חיים שואלים את עצמם לעיתים קרובות כמה דגש לשים על צורכי פינת החי בטיפול בעזרת בעלי חיים. יש מטפלים שעורכים את כל הטיפול בחיות לפני הגעת המטופלים, ומשאירים את פינת החי כמרחב למשחק והשלכה בלבד. אחרים מציעים למטופלים את עבודות החווה ומחכים לראות כיצד המטופל יגיב. לבסוף, ישנם מקרים בהם אין ברירה, והמטופל נאלץ להשתתף במענה על צורכי בעלי החיים, מכורח דחיפות הנובעת ממצב חירום.
נועה הינה מטפלת בעזרת בעלי חיים. היא נפגשת עם רון (כל השמות במאמר בדויים) בבית ספרו, בכל יום שני, בשעה הראשונה. נועה ורון החליטו להכין בפגישה הבאה בית לאוגר. רצה המקרה, ובהפסקה שקדמה לפגישתם, נתקלה נועה בחור גדול שנפער בכלוב הצ'ינצ'ילות, דרכו עלולות הצ'ינצ'ילות לברוח. כשרון הגיע לפינת החי, הוא זכר שבחרו להכין בית לאוגר. נועה הכירה בכך שזו הייתה הבחירה שלהם, אך סיפרה לו על החור, והראתה לו אותו, תוך הסבר, שלפני תחילת הכנת הבית לאוגר, הם יאלצו לתקן את החור, כדי שהצ'ינצ'ילות לא יברחו. נועה הבטיחה לרון להשאיר זמן גם לתחילת בניית בית האוגר. רון קצת התאכזב, הוא ציפה לבניית הבית לאוגר. עם ובכל זאת, הוא שיתף עם נועה פעולה, ונועה נתנה מקום לאכזבתו. יחד הם חתכו חתיכה מגליל הרשת, ובעזרת אזיקונים הידקו אותה למקום החור. רון מדד ומשך, ובזמן שנועה החזיקה את הגדר, הוא נכנס לכלוב ומשך את האזיקון למקומו. שניהם נהנו מחוויה משותפת של עשייה משמעותית ואמיתית. נועה תכננה את הזמן בפגישה, כך שנשאר להם זמן להתחיל להכין את הבית לאוגר. עם זאת, היא יצאה מהפגישה בהתלבטות: האם בחירתה לשים את "צורכי פינת החי" לפני צרכיו ורצונותיו של רון הייתה הבחירה הנכונה?
במאמר זה אני מבקשת לטעון, כי לא נמצה את כל הפוטנציאל של פינת החי, אם נתעלם מעשיית עבודות החווה בטיפול בעזרת בעלי חיים.
כדי להסביר את החשיבות התרפויטית של עבודת החווה בטיפול בבעלי חיים, אשתמש בהמשגתו של קוהוט לגבי העברת התאומות.
פרנץ קוהוט, פסיכואנליטיקאי גרמני–אמריקאי, שימש יו"ר אגודת הפסיכואנליטיקאים בארה"ב, ואף עמד בראש הארגון הבינלאומי בשנות ה-60 של המאה ה-20. לאחר מכן, הוא הקים זרם פסיכותרפי עצמאי – פסיכולוגיית העצמי. קהל היעד הטיפולי העיקרי שקוהוט ביקש לענות לצרכיו היה מטופלים בעלי קווי אישיות נרקיסיסטיים.
כידוע, קוהוט דיבר על שלושה צרכים החיוניים לסיפוק ויצירת עצמי בריא, בהתפתחות הילד:
התאומות הוזכרה, אך לא זכתה לפירוט רב כמו שני הצרכים האחרים בכתביו של קוהוט ושל הבאים אחריו, אך היא משלבת בתוכה מענה לשני הצרכים האחרים - האדרה וmirroring. התאומות בדרך כלל מופיעה בגיל יותר מאוחר: גילאי ארבע עד עשר, אך ניצניה קיימים בגילאים צעירים מאוד, פרה ורבליים. התאומות היא הבסיס לרכישת מיומנויות שונות, כמו גם מספקת תחושת שייכות ודומות לאחר. צורך זה מסופק על ידי חוויות שקטות של עשיית דברים יחד, או זה לצד זה. ברגעי הפעילות המשותפת, קיימת תחושת קרבה ואינטימיות העונה על הצורך בתאומות (אוסטרויל, 1995). קוהוט ציין שמדובר בחוויה של ההורה עם ילדו: "פשוט להיות יחדיו באחווה שתוקה" (קוהוט, 2008).
קוהוט (2008) מציין שסיפוקן של אותן חוויות יומיומיות נטולות דרמה, מביא לתחושה עמומה אך מתפשטת של ביטחון, כאשר התינוק או הילד מרגיש עצמו כבן אנוש, בין בני אנוש. בהפרעות נרקיסיסטיות קשות, מתוארים מטופלים תחושה שהם "אינם אנושיים" או "לא חלק מחברת בני האדם". עצם נוכחותם של בני אנוש בסביבת הילד, הרעשים שהם מפיקים בשעה שהם עסוקים בפעילות אנושית, קולותיהם וריח גופם, יוצרים בילד ביטחון ותחושה של השתייכות והשתתפות. אלה אירועים מזיני עצמי המקיימים אותו, בהם הילד מוצא דמיון פונקציונאלי של זהות ומשמעות בינו ובין עולם המבוגרים שסובבים אותו. הילד הקט, ואפילו התינוק, מרגיש עצמו טבח כשהוא באזור המטבח, או בעל מלאכה כשהוא בקרבת בעל מלאכה. הוא מוצא עניין ומוטיבציה להשתמש בכלים אמיתיים, מפתחות האוטו, פלאפון, תיק של אמא, עט וכן הלאה...
בחוויית התאומות, הילד מחקה את הזולת ולומד ממנו. בזמן פעילות משותפת. הילד מרגיש נינוח ולא חושש מכישלון, ובתוך קשר כזה מתפתחת יכולת לאמפטיה, הומור ויצירתיות, כמו גם תחושת שייכות וריכוך תחושות של חריגות ובדידות. מחסור בחוויות תאומות, מוביל לעיכוב וחסימה ביצירתיות ולמידה. בכתביו (2008), קוהוט נותן דוגמאות לסיטואציות בהן יכולות להתפתח חוויות תאומות, כגון אפייה משותפת, או תיקון האופניים יחד – הורה וילד.
בחברה בה אנו חיים, ילדים לא זוכים למידה מספקת של שלושת הצרכים עליהם מדבר קוהוט, עקב כך שילדים אינם נמצאים די זמן ביחידות עם מבוגר משמעותי. בתרבות גידול הילדים הרווחת כיום בחברה המערבית, חוויות של עשייה משותפת מצומצמות מאוד, בהשוואה לתקופות קדומות, בהן ילדים שהו זמן רב יותר בבית, וביצעו חלק מעבודות משק-הבית או לתקופות בהן הלמידה התרחשה באופן בו ילדים שימשו שוליות.
בהרצאתה "דפוסים משתנים בהורות", טוענת אורנשטיין (2007), פסיכיאטרית ילדים, כי סגנון ההורות העכשווי מאופיין בהיעדרות של ההורים מהבית ברוב שעות היום. היעדרות זאת נובעת מעליית מעמד הביניים וההשכלה הגבוהה של נשים; מטעמים כלכליים או אמביציוזיים, הורים נכנסים למעגל העבודה בשלב מוקדם בחיי הילדים. הילדים נמסרים לטיפול אצל דמויות שהקשר איתן הינו כלכלי יותר מרגשי, והדבר יוצר סגנון הורות המאופיינת בפיצוי: הרעפת חיזוקים חומריים (פינוקים) ושבחים מופרזים ובלתי הולמים, על כל פעילות של הילד, בלי קשר לאיכות פעולותיו, עד כדי שהדבר עלול ליצור, לדידה של אורנשטיין, תיעוב עצמי. הילדים חווים את הוריהם כחלשים, לא החלטיים וחסרי אונים, ולכן הם לא ניתנים להאדרה.
למעשה, ניתן לראות כי הילדים הגדלים בתנאים אלו, מפנימים דפוסים הדומים ביותר לדפוסי ההתנהגות של ילדים שגדלו בתנאי חסך ואלימות: שתי הקבוצות מפתחות מסוגלות פגומה לאמפתיה, קושי בדחיית סיפוקים וקושי בסבלנות כלפי צרכיהם של אחרים. זאת ועוד, שתי הקבוצות מראות יכולת נמוכה ביותר לשאת מתח, תוך שהם מגיבים לעיתים קרובות בתגובה תוקפנית ומהירה, כלפי דרגות זעירות של תסכול, זאת כתוצאה מחוסר התמרת הגרנדיוזיות והאומניפוטנציה הינקותית.
נטייה לדפוסי התנהגות נרקיסיסטים אלה קיימת כבר דור שני: הורים שהתחנכו כך אינם מסוגלים להוות פונקציות הוריות יעילות, בגלל המגבלות שלהם בראייה אמפתית של האחר, וכך מעגל הדפוסים חוזר על עצמו.
בתחילת שנות ה-2000, מציינת אורנשטיין, פורסם במגזין הטיים מאמר שכותרתו: הורות כטיפול בהפרעה נפשית בילדים. במאמר הוצע כי הורים מודרניים, נוטים לפרש את התנהגות הילד כמופנית אליהם, במקום כנובעת מהעצמי של הילד לגבי עצמו, ולכן הם מגיבים לכישלונו לענות לציפיותיהם, תוך שהם לא מודעים ולא שוקלים את המחשבות והרגשות של הילד. הילד, שמחפש חוויה של נראות לצרכיו שלו, חווה את תגובת ההורים כמתסכלת, מה שרק מגביר את הסימפטומים ההתנהגותיים שלו, כיוון שהוא מאותת על כך שהוא חש אינו נראה ושצרכיו הרגשיים אינם באים על סיפוקם. בצורה זו נוצר מעגל של זעם והתעללות, קושי להציב גבולות, תחושת חוסר אונים הדדי ואי יכולת של ההורה לארגן את הילד (אורנשטיין, 2008).
העשייה המשותפת של עבודות אמיתיות בפינת החי, עבודות החווה השגרתיות, כגון חיתוך ירקות, ניקוי כלובים, מתן טיפול רפואי מונע לחיות ופעולות חרום כמו תיקון כלוב או תפיסת חיה שברחה, הינן פעילויות אמיתיות, בהן מתרחש שיתוף פעולה חיוני ואמיתי, שאינו משחקי. פעילויות אלה עונות בדיוק על הגדרה של צורכי התאומות שציין קוהוט ולכן אני סבורה שהן נחוצות וחיוניות להתפתחות הילד בטיפול.
המטופל, רן הוא תאום, התאום החלש. אחיו טוב ממנו בכל דבר ועניין. רן איטי, לא מאורגן, תלמיד פחות טוב, מרכיב משקפיים, פחות חברותי ותלוי באחיו. סיבת ההפניה של רן לטיפול: ביטחון עצמי. את רן אני פוגשת בפינת חי גדולה. קשה לו להיפרד מהאם.
האם – מקדישה עצמה לטיפול בילדיה ואינה עובדת מחוץ לבית. היא רואה עצמה כלביאה שתפקידה כרגע הוא להשיג לרן את כל העזרה המקצועית האפשרית. מן הצד השני, היא אינה נוכחת מבחינה רגשית למענו. כדי להקל על הפרידה ממנה לשעת הטיפול, היא מבטיחה לרן מתנות וממתקים.
בתחילת הטיפול, רן ואני מטיילים בפינת החי. רן חסר מוטיבציה. במהלך רוב הפגישות אנו יושבים על ספסל קרוב לכניסה. רן לא ורבלי, לא משתף פעולה, מסרב ללכת לחדר הטיפול. לבקשתי, רן מוכן לערוך איתי סיור קצר בפינת החי, בכל פגישה, ולחזור לספסל. כל פעולה של רן נעדרת התלהבות ולא אותנטית. אני מקבלת תחושה שהוא עושה לי טובה.
באחת הפעמים, יצאנו לסיור שלנו מאוחר, והיינו צריכים לחזור לשער בריצה, כדי שאמו של רן לא תחכה. הריצה הזו היא הדבר המרגש הראשון שקרה לרן איתי. מאז הוא החל לכוון לכך שנסייר מאוחר בפינת החי ונאלץ לרוץ יחד, מקצה הגינה לשער, שם מחכה האם, תוך הסתכלות מבוהלת בשעון והשגת המשימה המשותפת.
אני ייחסתי את זה לתכנים כמו רצון שהאם תדאג ותראה אותו, וכן לשחזורים ברמת יחסי האובייקט. באחת הישיבות האין-סופיות על הספסל, סיפרתי לרן שהיום תורי לנקות את כלוב התוכים בחדר הטיפול (שאליו עדיין לא הגענו הקיץ). שאלתי אותו אם הוא ירצה שאנקה עכשיו, או שאדחה לאחר כך. אין לי ציפיות. להפתעתי, רן רצה שנלך לחדר. אמרתי לו שהוא יוכל לשבת ולהסתכל, או לעזור לי. שוב, בלי ציפיות. להפתעתי, ברגע שהגענו לחדר הטיפולים, פגשתי ברן אחר: הוא התנדב להחליף מים בכלי המים, משך אותי לחפש מריצה כדי לפנות בעצמו את הנסורת המלוכלכת, ולקח חלק פעיל בכל שלב ושלב. ניקיון הכלוב הפך לחגיגה אמיתית, זו הייתה עבודה קשה, ושנינו נהנינו ממנה. קרה משהו אמיתי ונכון – עבודת צוות.
כמובן שסיימנו את ניקוי הכלוב דקה לפני שעת המפגש עם האם, ורצנו לשער, מצחקקים יחדיו. מרגע זה ואילך, צחצחנו את הכלוב פעמיים בשבוע, בכל פגישה. חתכנו סלט לחיות, מילאנו את מלאי הנסורת והמזון מהמחסנים בעזרת המריצה. רן לא דיבר מעבר לקונקרטי, אבל יש כל כך הרבה חיות וכיף במפגש, כל כך הרבה עוצמה, ביטחון וחוויית הצלחה משותפת. קרה משהו אמיתי והתוצאה מרשימה. האם מספרת שהיא עוד לא ראתה את רן ככה. אני מציעה לשחזר את העשייה המשותפת גם בבית, אבל מהיכרותי עם רן ועם אמו, אני סקפטית.
בעת הטיפול בעזרת בעלי חיים, קיים החשש שהטיפול בחיות ומילוי צורכיהן, יתקיים על חשבון, או בניגוד לצורכי המטופל ולטיפול בו. הדוגמא הבאה מדגימה זאת.
טלי הינה מטפלת בעזרת בעלי חיים בפנימייה. היא צריכה לשים לארנבים חומר נגד פרעושים, ועושה זאת בעזרת מזרק, כשהיא שואבת כמות מדודה של חומר מהבקבוק ושופכת אותו על העורף של כל ארנבון. טלי בחרה לבצע את הפעולה יחד עם אולגה, אחת הנערות בפנימייה. אולגה נרעשה מהשימוש במזרק, ופחדה במהלך כל המפגש כי המחט תפצע את הארנבים. בנוסף, אולגה יצאה מהפגישה מאוכזבת מכך שלא הספיקה ללטף את הארנב שלה, במהלך הפגישה.
במקרה זה היה פער בין צורכי המטופלת לצורכי פינת החי ולבחירות המטפלת. הטיפול בארנבונים לא רק שבא על חשבון צרכיה של המטופלת, אלא גם הציף דאגה והעמיד את המטפלת באור מתעלל בעיני המטופלת. לא ברור מדוע התעלמה המטפלת מצורכי המטופלת, אך ברור שכשעשתה זאת, היא פגעה בה באופן אמיתי, שכן לא ראתה אותה. ניתן לברר האם המטפלת נגררה לשחזור יחסי אובייקט מצד המטופלת.
לסיכום, חווית העשייה המשותפת, היא חוויה שיש לה משמעות גם מעבר לשיפור מיומנויות חיים, והיא משלבת בתוכה גם העברת נראות והאדרה, שהן צרכים משמעותיים בהתפתחות העצמי לפי קוהוט. חוויות אלה, הנקראות חוויות תאומות, הינן חוויות הזמינות בטיפול הנעזר בבעלי חיים, אך על המטפל מוטלת האחריות למצוא את האיזון בינן לבין חוויות אחרות, כמו גם לתווך ולהתאים אותן לצורכי המטופל. במצבים בהם אין ברירה ויש צורך בוער בפינת החי שיש לטפל בו, על המטפל לדאוג שנעשה עיבוד מתאים עם המטופל לגבי הפערים בין הצרכים שלו לבין צורכי פינת החי. כפי שכל מטפל, בכל סטינג, צריך לשים לב למה שנשאר מחוץ לדלת, ומתי המציאות החיצונית רלוונטית לקידום מטרות הטיפול, כך גם בטיפול הנעזר בבעלי חיים, שמתקיים ללא דלת, חוויות אלה, השייכות לחוויות התאומות, נמצאות בתחום אחריותו של המטפל... כמו כן, נכון יעשה המטפל אם יבחן את ההשלכות הנפשיות הקשורות למענה על צורכי המטופל אל מול מענה לצורכי פינת החי ואת מקורן, במידה ומתגלים פערים כאלו, תוך מתן תשומת לב מרכזית ליחסי ההעברה בטיפול.
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בבית חולים קפלן, עוסקת בטיפול בעזרת בעלי חיים, והדרכות הורים. מרצה לטיפול בעזרת בעלי חיים במכללה האקדמית דוד ילין ובמרכז בולבי. מתמחה בעבודה עם קצה הרצף הטיפולי ועם התמכרויות. בעלת מכון outdoor therapy המציע סדנאות שטח טיפוליות וסדנאות בנושאי מיניות ומגדר לאוכלוסיות מיוחדות. מחברת ערכת הקלפים הטיפוליים ארכיטיפים של בעלי חיים, כמו גם הספר ליולדות "קודם כל אמא" שעוסק בפער שבין קולה הפנימי של האם לעומת הציוויים וההתניות התרבותיות.
אוסטרוילד, ז. (1995). פתרונות פתוחים. שוקן. ירושלים. עמודים 78-95
אורנשטיין,א.(2007). דפוסים משתנים בהורות: השלכות תיאורטיות וטיפוליות. הרצאה בכנס התמודדות הורית בימינו וטיפול בהורות, בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
קוהוט, ה. (2008). כיצד מרפאת האנליזה? עם עובד. תל אביב. עמודים 253-260
