ד"ר ליהי בלסון-חמל
במאמר "תקיעות טיפולית והשלישי" (Analytic impasse and the third), שנכתב בשנת 2006, ארון מבקש ראשית להסביר בבהירות ולהדגים את מושג "השלישי" במסגרת התיאוריה האינטרסובייקטיבית העכשווית. שנית, ארון מנסה להציג את ההשלכות הפרקטיות של מושג זה בתוך העבודה הקלינית ובפרט, את האופן בו צורות מסוימות של חשיפה עצמית יוצרות פרספקטיבה שלישית, הפותחת מרחב נפשי למנטליזציה ורפלקטיביות.
המאמר נפתח בדוגמה קלינית של יחסים קומפלמנטרים (משלימים) בטיפול. ארון מתאר מטפלת, המודרכת אצלו, אשר מתייעצת איתו לגבי סיטואציה סבוכה עם אחד ממטופליה. לאחר אירועי ה-11/9, המטופל משתף את המטפלת כי הוא לא חש עצב ביחס לאירועים שהתרחשו, אלא להיפך, הם עוררו בו דווקא תחושות עוררות, ריגוש והתלהבות. המטפלת חשה מזועזעת עמוקות מדבריו, ומוצאת עצמה לכודה בין שתי עמדות בעייתיות – להיות אמפטית למטופל, ובכך לבגוד בעצמה ובערכיה; או להגן על עמדתה, ובכך "למחוק" את חווית המטופל. כלומר, המטפלת חשה כבולה בין אימוץ עמדה טכנית, מזויפת וכפויה של אמפטיה, לבין הבעת עמדה אותנטית של גועל וזעזוע, שתהיה לא אמפטית כלפי המטופל וכן תתעלם מרגשות חמים הקיימים בתוכה בדרך כלל כלפיו.
ארון מתייחס למתרחש בטיפול זה כאנאקטמנט של יחסים קומפלמנטרים (בג'מין, 1999). במצב זה, אפשר להיות רק דומיננטי או נשלט, טרוריסט או מאוים. כל פוזיציה - אמפטית או סמכותית - מהווה למעשה היפוך פשוט של האחרת, ומייצגת כניעה או השתלטות. לפי דייויס (2003, עמודים 15-16), מצב זה מתרחש כאשר "הפציינט והאנליסט הופכים לאסירים של הכוח ההשלכתי הכפוי של השקפת האחר, וכל אחד מהם מוגדר על ידי האחר, ללא יכולת לנוע לעמדה נפרדת ויצירתית יותר".
ארון המדריך, שאינו לכוד במעגל האנאקטמנט של הטרנספרנס-קאונטרטרספרנס, מאפשר בהדרכה למטפלת לראות שיש דרכים רבות להבין את תגובת המטופל, על בסיס מה שהיא כבר יודעת עליו (למשל, איך האלימות האמיתית, החיצונית, מספקת לו הקלה רגעית ממעגל הכאוס, האלימות וההרסנות הרודפת תמיד את עולמו הפנימי). כך, המטפלת יכולה להתחיל לחוש אמפטיה אמיתית כלפי המטופל, ואינה לכודה עוד במצב של חסימת התגובתיות החופשית שלה לחוויית המטופל ולעצמה. לדבריו של ארון, בתהליך זה המטפלת נחלצת מרגע קיצוני של שלילה, בו קבלת הסובייקטיביות של האחד משמעה מחיקת האחר, ונעה לרמה של מטא-קומוניקציה, המאפשרת לדיאדה לחזור מקומפלמנטריות, להדדיות והכרה (בנג'מין, 2005).
השימוש בהדרכה מומשג כאן כ"שלישי" עבור הדיאדה הטיפולית. באמצעות ההדרכה נוצר מרחב פוטנציאלי חדש לעמדות מרובות. ההדרכה נותנת דחיפה ל"מצפן ההתייחסותי" של המטפל, וכך מתאפשרת תנועה לעבר לקיחת מגוון הזדהויות ועמדות התייחסותיות שונות. בתוך מורכבות היחסים הטיפוליים, עמדה זו של המטפל, בתורה, מעודדת את המטופל לבחון ולאמץ תפקידים חדשים.
בהמשך לכך, ארון ובנג'מין (1999) המשיגו כ-"point of thirdness" את הרגע בו המטפל מצליח לשמר תהליך של הזדהות עם עמדת המטופל, מבלי לאבד את הפרספקטיבה האישית, לנוע מעבר לכניעה ושלילה, ולכן לפתוח מחדש מרחב אינטרסובייקטיבי.
ארון מציע כמפתח יעיל להבנת קונפליקטים של הזדהות כמו זה שהוצג בדוגמה הקלינית, את ההתבוננות על קונפליקטים המוצגים על-ידי הסצנה הראשונית (primal scene). לפיו, המפגש המוקדם עם הסצנה הראשונית מציב את האדם כעד יחיד לאירוע טראומטי, ומייצר אוטומטית קונפליקט של "עם מי אני מזדהה?" בכדי לפתור קונפליקט זה, האדם בדרך כלל מתארגן להזדהות נוקשה עם צד אחד במשוואה. לפי בריטון (1989), ההתמודדות עם הסצנה הראשונית במהלך ההתפתחות מאפשרת יצירת "מרחב משולש", שבו יש אפשרות להיות משתתף או צופה מהצד ביחסים בין שני אנשים (לפעמים אני מסתכל על אבא ואמא שנמצאים בקשר, ולפעמים אני בקשר עם אחד ההורים וההורה האחר צופה עלינו). התפתחות זו, המתרחשת ברובה בתקופה האדיפאלית, מהווה טרנספורמציה משמעותית, המאפשרת לנוע בין קטבים ובין פרספקטיבות שונות, תורמת ליכולת ההתבוננות העצמית ומובילה להתקדמות איכותית באינטרסובייקטיביות.
ארון ובנג'מין (1999) מדגישים כי כבר בשלבים פרה-אדיפאלים יש תנועה בין התבוננות והשתתפות, אך היא נחווית כסדרה של דיאדות ולא הופכת למערכת משולשת. הוא מציג ממצאים מחקריים המראים שכבר בגילאי שלושה וארבעה חודשים יש לתינוקות יכולת להתייחס ליחסים משולשים (בתוך דיאדה) באופן מיידי ותלוי-הקשר. בגיל תשעה חודשים כבר ניכרת עמדה של התכוונות, וככל שהמחשבה הסימבולית והרגשות המוסריים של הפעוט מתפתחים – יש רכישה של רפלקטיביות-עצמית. ייתכן, מציע ארון, אם כן, שתהליכים משולשים ראשוניים קיימים כבר מוקדם מאד בחיים, והמאפיינים האדיפאליים אינם קשורים בחוויה של המשולש עצמו, אלא ביכולות של חשיבה הסימבולית, הבניית נרטיב ומודעות עצמית רפלקטיבית (Stern, 2004; Fivaz-Depeursinge et al, 2004).
לסיכום – כפי שהודגם במקרה הקליני, דיאדות ומערכות נוטות להיתקע ביחסים קומפלמנטריים, המאופיינים על-ידי מגוון ספליטים, בהם צד אחד לוקח עמדה משלימה ומנוגדת לצד השני. ככל שאחד הצדדים מתבצר יותר בעמדתו, האחר נהיה נוקשה יותר בעמדה המנוגדת, והקיטוב מחריף. הקיטוב הינו קיטוב של פאסיבי ואקטיבי, ובעטיו גם אם תתרחש תנועה, היא תהיה תנועה הופכית – התפקידים יכולים להתחלף, אבל המבנה הדיאדי נשאר כפי שהיה, בספליט בין אקטיבי לפסיבי (בנג'מין, 2004).
בשלב זה, ארון מנסה לבחון את הבניית הקומפלמנטריות והמשגת השלישי. דרך שימוש במונחים מתמטיים פשוטים, ארון מנסה לייצר מודל בהיר ואלגנטי של תקיעות טיפולית והאופן בו ניתן לצאת ממנה.
לפי ארון, קומפלמנטריות ממושגת בצורה הטובה ביותר כקו ישר בין שתי נקודות. קו זה הוא דו-מימדי, ואפשר לנוע בו רק קדימה ואחורה, אך אי-אפשר "לצאת החוצה", מאחר ואין מרחב. לזוג טיפולי, יחסים קומפלמנטריים משמעותם נעילה בתוך עמדות התייחסות אחד כלפי השני שאי-אפשר לשנותן, אלא רק לנוע קרוב או רחוק אחד מהשני או להחליף עמדות לאורך הקו. דימוי מועיל אחר הוא של נדנדה, בה אחד יושב מול השני, וכל עוד הם נשארים על הנדנדה - תמיד אחד יהיה למעלה ואחד למטה, וכל תנועה של אחד תוביל לתנועה של האחר. כלומר, העמדה של אחד כופה עצמה על עמדת האחר, ושניהם נעולים בדפוס יחסים אחד. ארון מציע דימוי נוסף – של מטוטלת קבועה – שנעה תמיד על ציר אחד. כל הדימויים הללו מתארים כיצד ביחסים משלימים אין כל חופש, גמישות וחוסר-הצפייה הדרושים לקשר של שני אינדיבידואלים אוטונומיים, הפועלים במערכת של הכרה הדדית וסובייקטיביות עצמאית.
אז איך יוצאים ממבנה של יחסים קומפלמנטריים לארגון יותר גמיש? לשם כך דרוש מעבר מהליכה לאורך קו – לפתיחת מרחב - מרחב נפשי, מעברי, מרחב לנשום, לחשוב, לחיות, לזוז. ההמשגה של השלישי מנסה לתת מודל למצב זה, כי בניגוד לקו – במשולש יש מרחב, מקומו של האחד לא קובע בהכרח את מקומו של השני ויש אפשרויות רבות לנוע בתוכו.
אחת המשמעויות של תקיעות על קו ישר היא שהקו מייצג סימטריה לא מודעת. כלומר, בעוד שכל צד מייצג עמדה מנוגדת, למעשה בעומק, הלא מודע בדרך כלל, שניהם חולקים הזדהות עם שתי הפוזיציות (סדיסט מזדהה עם מזוכיסט ולהיפך, גם אם יש הכחשה מודעת של ההזדהות) (בנג'מין, 2004). כלומר, שניהם משמרים קשר עמוק ולא מודע, הנועל אותם יחד ביחסים בינארים ומקוטבים. כאשר המטפלת בדוגמה יכולה הייתה להתחיל לחשוב על הסיטואציה, היא הבינה שהמטופל אינו רק טרוריסט סדיסטי, אלא גם בן ערובה מפוחד. כאשר היא נעה הצידה מיחסי ה"דחוף-משוך" עם הפציינט, עמדות התייחסותיות אחרות הפכו זמינות לה באופן מיידי. כאשר אנו נחלצים מהקו, הנדנדה או המטוטלת, הטרנספרנס יכול להפוך ל-"strange attractor", אשר יאפשר הופעת קונפיגורציות מפתיעות והתאמות בינאישיות לא צפויות.
למה הכוונה ב"שלישי"? זהו מושג שהפך פופולרי במגוון אסכולות פסיכולוגיות, ופותח על ידי תיאורטיקנים כאוגדן, גרין, בנג'מין ופוסט-לאקאנייאנים נוספים, אך בדרך כלל מוגדר באופן רב-משמעי ולא עקבי. ארון מנסה להבהיר מגוון משמעויות של השלישי, בעיקר בתוך המסגרת של התיאוריה האינטסובייקטיבית של בנג'מין (ארון מפנה להרחבה בכתביה של בנג'מין מהשנים 1988, 1990, 1995, 1998 ו-2004).
בנג'מין מתארת שתי דרכים עיקריות לחשיבה על השלישי:
1. "One in the third" – האלמנט הריתמי, ההרמוני של האחדות (oneness), הנחוץ לחוויה של השלישי (מכונה גם השלישי הריתמי). קל להבין שלישי זה כסוג של התאמה הדדית, ובנג'מין מתארת אותו כשני אנשים החולקים תבנית, ריקוד, מקצב, האחד עם השני (כגון מקצבים הנוצרים בדיאדת אם-תינוק במבטי עיניים, דיבור הדדי, מחוות, תנועות ו-mirroring משותף). היא מדמה את התהליך ליצירה של אימפרוביזציה מוסיקלית, בה שני הצדדים עוקבים אחרי תבנית, תוך שהם בו-זמנית גם יוצרים אותה וגם נכנעים לה, כך שנוצר שלישי הנברא במשותף ("a co-created third"). בנג'מין מנסה להמשיג כאן את חוויית האחדות בדיאדה, בה כל חבר לא רק מתאים עצמו אל האחר, אלא גם מתאים עצמו למקצב שהזוג כבר יצר במשותף. כלומר, לא מדובר רק על הדרכים בהן שני אנשים משפיעים זה על זה, אלא גם על הדרכים בהן הם מושפעים באופן מתמשך מהתבניות והמקצבים שהם יצרו האחד עם השני.ארון מציין, שסוג זה של שלישי עשוי להיות פרה-אדיפאלי, היות והוא אינו דורש נוכחות של אב שיפריד בין האם והתינוק. בכך, בנג'מין שונה ממשיכיו של לאקאן, שראו באב כמי שמסמל את השלישי. עבור הלאקאנייאנים, כמו עבור גרין, דיאדת האם-תינוק היא כבר טריאדית, שכן לאם עצמה יש עולם סימבולי, ולכן אלמנט מבני שלישי נוכח אף אם האב עצמו אינו דמות קונקרטית בנמצא. אוגדן (1987) מרחיב בנקודה זו, ומציין את הפרדוקס הטמון במעבר של הילדה הקטנה ליחסים אדיפאליים – למעשה, יחסי האובייקט הטריאדים הראשונים שהילדה חווה, מתרחשים בקונטקסט של יחסים בין שני אנשים (הבת והאם), כאשר האם מכילה את האלמנט השלישי באופן אינטרפסיכי. בניגוד לכך, אצל בנג'מין, השלישי הוא יצירה חדשה המפציעה במרחב של הדיאדה, ולא במיינד של אחד המשתתפים לבדו.
2. "Third in the one" – שלישי זה יוצר מרחב של שונות בתוך האחדות (מכונה גם השלישי הסימבולי או "ההתכוונותי" – intentional). בנג'מין (2004) השתמשה במונח "סימון" (marking) כדי לתאר איך על-אף הניסיון של האם להתכוונן לתינוק ולהגיב ב-mirroring רגשי לתגובותיו, לעולם אין ביניהם התאמה מושלמת. האם מגזימה חלק מהאספקטים של התגובה שלה כדי להבחין אותה מתגובותיה "האמיתיות", ובכך "מסמנת" את תגובת השיקוף שלה לילדה - מראה לו שזוהי הגרסה שלה לתגובתו. כלומר, האיכות המוגזמת של תגובת האם מדגישה כי זהו אינו שיקוף מושלם של התינוק, אך גם לא תגובה טבעית של האם עצמה. התינוק, בתורו, משתמש באיכות המסומנת כדי להבחין בין הרגש המובע ובין ההורה, ולחוש בעלות על הגירוי שהפעיל את תגובת ההורה, כמביע מצב-עצמי שלו. כשילדה נופלת ונפצעת, אמה אומרת "אאוווו" באופן שמסמן את האמפתיה שחשה כלפי הכאב והפחד של הילדה. עם זאת, האם אינה מגיבה באותה רמה של חוסר ארגון כמו ילדתה. היא גם מזדהה עם תחושות הילדה, אך גם מסמנת את תגובתה (בדרך כלל על ידי הגזמה) ובכך מבהירה שהיא נפרדת. בחוויית הילדה, התנהגות ה-mirroring של האם נותנת תחושה של "דומה, אך לא זהה אליי". התכווננות (attunement) רגשית, שיקוף ואמפתיה, בכולם יש אלמנטים של אותנטיות, ביחד עם השתקפויות של האחר. לכן, mirroring עם מרכיב של סימון, מהווה תופעה דיאדית, ומשמש כנקודת שלישי מבחינה, הנוצרת בין הילד וההורה. כך, קיימות פה שלוש נקודות מבט – נקודת המבט המיידית של הילד, התגובה המיידית של האם המזדהה עם ילדה, ואז מרכיב יותר בוגר ומובחן של תגובת האם ("אני יודעת שהילד לא ימות ויתגבר על הפגיעה"). האם, למעשה, נחלקת בין עמדות סובייקטיביות – אחת תואמת לזו של הילד ואחת יותר נפרדת ומסומנת – "Third in the one". מדובר על הפרדה בין העצמי והאחר, הנוצרת דווקא בתוך החיבור, כאשר השלישי מופיע כאן מתוך הדיאדה, ללא צורך באובייקט שלישי שמתערב ומפריד אם מילד. לפי ארון ובנג'מין (1999), זהו המקור ליכולת רפלקטיבית. השיקוף מייצר מרחב סימבולי אינטרסובייקטיבי שלישי של ייצוג בין התינוק והאם, המאפשר ומעודד מנטליזציה וויסות רגשי.
ארון מציע כי שני סוגי השלישי של בנג'מין מחוברים זה לזה - ריתמיות וסימון באים ביחד – כשהראשון מדגיש את החיבור והשני מדגיש את הנפרדות, אך שניהם נחוצים האחד לשני. שניהם נוכחים ומתהווים כבר בדיאדה פרה-אדיפאלית, ללא צורך במשולש האדיפאלי, אך מובחנים, מורחבים ומבוססים בשלבים אדיפאלים ופוסט-אדיפאליים. הוא מחזק כאן את השקפתו של סטרן (2004), לפיה אינטרסובייקטיביות מומשגת באופן הטוב ביותר כמערכת מוטיבציונית עצמאית, המקדמת עיצוב ולכידות קבוצתית במינים "היפר-סוציאליים", ולכן אצל בני-אדם סביר שתהיה נוכחת כבר בשלבים מאד ראשוניים בחיים.
הפסיכואנליזה העכשווית מתעניינת בשלישי מאחר והוא מהווה דרך להמשגה של רפלקטיביות וסימבוליות. ארון מוסיף וטוען, כי הניסיון לייצר שלישי עובר לעיתים דרך סוגים מסוימים של חשיפה עצמית של המטפל. הכוונה היא לחשיפת אספקטים בתהליכים הפנימיים, ובמיוחד קונפליקטים וחוסר ארגון פנימי. המטפלים למעשה יוצרים דיאלוג עם עצמם בנוכחות המטופלים, ובכך מציגים אלמנט שלישי לדיאדה. לא פעם, תהליך זה נחוץ בכדי לשבור את התקיעות החד-מימדית על "הנדנדה", והצגת אלמנט שלישי - היוצר מרחב נפשי למודעות רפלקטיבית ומנטליזציה.
ארון מזכיר את התפיסה של קלייניאנים עכשוויים ביחס לשלישי כהבנייה אדיפאלית, ולכן כמרכיב במיינד של המטפל - ולא כחוויה משותפת הנוצרת ביחד על ידי הדיאדה הטיפולית. מפרספקטיבה זו, בריטון (1989) התייחס לפציינט התוקף את השלישי במוחו של המטפל, כתקיפה של יריב אדיפאלי שאי-אפשר לשאת אותו. בכך, בריטון ואחרים מדלגים מעל המרכיב הקריטי של המרחב השלישי הנוצר כבר בתוך דיאדת האם-תינוק. ארון מזכיר את הדוגמה הקלינית של בריטון על הטיפול בגברת A (שם), שאינה מסוגלת לסבול את הידיעה על המשגל ההורי, אשר משמעותו הכרה בקשר משולש, שיציב איום על יחסיה המעורערים עם אמה. כל ניסיון של בריטון לקחת פרספקטיבה אחרת משל גברת A היה כה מאיים עבורה, שהוביל לתגובה אלימה מצידה. בהדרגה, בריטון למד לאפשר התפתחות של החוויה שלו בתוך עצמו (יצר מרחב משולש במוחו שלו), ובמקביל ביטא באופן גלוי רק את הבנתו כלפי נקודת המבט של גברת A. התהליך שעבר, אפשר בהדרגה לגברת A להתחיל לחשוב. בריטון מציין את המטאפורה האדיפאלית, לפיו אפשר לדעת על קיומו של המשגל ההורי רק אם הידע עליו אינו כופה עצמו על הילד באופן חודרני.
לפי ארון ובנג'מין (1999), תיאור זה אינו מספק בכדי להסביר איך התהליך הפנימי של המטפל הוביל בסופו של דבר לשינוי אצל המטופלת. לדידם, רגישותו הקלינית של בריטון תנוסח טוב יותר באופן הבא: בריטון בנה עם גברת A קשר בו הוא שיקף לה את נקודת המבט שלה דרך המסנן של התגובתיות המחשבתית והרגשית שלו עצמו. התיווך של המטפל הרחיב בהדרגה את החשיבה לגבי נקודת המבט שלה, בתהליך בו יכולה הייתה לזהות את עצמה בתוך הדימוי שלו חושב עליה. באופן זה בריטון יצר תחושת התכווננות הדדית, שאפשרה לגברת A בהדרגה להרגיש שהאחר מבין את חווייתה מספיק טוב, ושחשיבתו אינה מנסה להחליף את זו שלה. מחשבתו הפכה לכן זמינה לה כאובייקט לשימוש, ועודדה רפלקציה, בה כל אחד חושב על מחשבתו של האחר. לכן, הוא לא חדר כאובייקט שלישי לתוך הדיאדה, אלא נבנה מרחב שלישי במשותף מתוך הדיאדה.
לפי ארון, המטפל מנסה ככל יכולתו לדבוק בעמדת המטופל, לבטא את העולם כפי שחווה אותו, ועדיין, באופן בלתי נמנע, מציג הבדל מסויים, סימון כלשהו של תגובתו כשונה מזו שלו. סימון זה מכיל רמה מסויימת של שלישיות ומובחנות, ולכן בהדרגה מייצר מרחב אנליטי. כאשר המטפל מחזיק בדיאלוג של שתי נקודות מבט, מסוגל להכיל רמה מסויימת של קונפליקט או חוסר הסכמה בתוכו ופועל מתוך מודעות עצמית רפלקטיבית - הוא מייצר בכך נקודה שלישית בתוך הדיאדה - מרחב משולש במקום בו היה קו.
חשיבותו של תהליך קליני זה נתמכת ע"י בולאס (1989), המעודד את המטפל לבטא קונפליקט לגבי פרשנות שהוא נותן, או להסביר למטופל חלק מהתהליך הפנימי שהוביל אותו לפרשנות. לפי בולאס, סוג זה של חשיפה עצמית מאפשר לפציינט לחוש, לקבל ולבטא בהדרגה קונפליקטים בתוך עצמו. גם הופמן (1998) טוען כי מטפלים צריכים מדי פעם לחשוף קונפליקטים לגבי עבודתם הקלינית, ומדגים בעבודתו מגוון מקרים בהם המטפל מעוניין להגיד דבר מה אך מודאג לגבי התרחשות אפשרית אם יגיד אמירה זאת, ולכן הופמן מציע להעלות את הקונפליקט בפני המטופל. בולאס והופמן אינם היחידים – אנליטיקאים וכותבים רבים טענו טענות דומות. בפרט, ארון מצטט מתוך כתיבתו של באך (2003, עמ' 403-404), המתאר כיצד הוא מנסה לשתף ככל האפשר את מטופליו בהגיון העומד מאחורי הערות ופרשנויות שהוא נותן, ומאפשר למטופלים להיות עדים להלך החשיבה שלו, הפועל בתהליך של אסוציאציות חופשיות או הבניית פורמולציות. כך, יצירת הפרשנויות הופכת בהדרגה למאמץ הדדי משותף. באך מדגיש את האפקטיביות של החשיפה, בפרט במצבים בהם המטפל חש ספק, דו משמעיות או ניסיון להחזיק שני רעיונות במוחו באותו זמן. באך מציע כי חשיפה זו מעודדת את מטופליו לעשות כמותו. חשוב מכל באך מציין כי היות והוא מבקש מפורשות ממטופליו לבטוח בו במיינד שלהם, הוא נאבק לשמר עמדה הבוטחת בהם במיינד שלו ולהרגיש שאין לו דבר להסתיר מהם.
בהמשך להבאת הטענות דלעיל, ארון טוען כי הבנת השלישי כמרכזי לאינטרסובייקטיביות מספקת הסבר טוב ביותר עבור חשיבותם הקלינית של סוגים מסויימים של חשיפה עצמית, כמו גם להבנת גבולותיה ומגבלותיה. על-ידי חשיפה של שניות, קונפליקטים ועמדות סותרות הקיימים בתוכם, מטפלים למעשה אומרים, לדוגמה, "טוב, יש לפחות שלושה כאן – יש אותך ששמעת את הפירוש שלי והרגשת מה שהרגשת, יש אותי שאמר את הפירוש, ועוד אני נוסף, שלא מסכים עכשיו לגמרי עם מה שאמרתי ומרגיש משהו שונה..." בנג'מין (2004) טוענת שבמקרים של מבוי סתום מסוג יחסים קומפלמנטריים או doer-done to, המטפלים יידרשו לרב "לחלץ" את הדיאדה ולחשוף ראשונים את פגיעותם, כאקט של לקיחת אחריות על תרומתם להשתתפות ביחסים ה"משוך-דחוף". זאת מתוך ההכרה החשובה שאנאקטמנט והשתתפות-הדדית הם אספקטים הכרחיים ומקדמים בתהליך האנליטי. עם זאת, תגובת המטפל חייבת להיות ספציפית – עליה להיות מעט מובחנת (מסומנת) מזו של המטופל, אך עדיין לשקף את התאמת המטפל לצרכיו ועמדתו של המטופל, כמו גם להתאמות ומקצבים שנוצרו קודם לכן ביניהם.
למשל, בדוגמה הקלינית שהובאה בתחילת המאמר של יחסים קומפלמנטריים, המטפלת יכולה הייתה לומר למטופל משהו לגבי איך ההתרגשות שלו מהתקיפה ב-9/11 מובנת לה, מאחר והוא יכול היה לחוש הקלה נוכח האלימות הנמצאת אי שם בעולם, מחוץ לעצמו, ואף להזדהות עם ההתרגשות שיש לתחושת השפעה ושליטה כה רבה על העולם. המטפלת יכולה הייתה לומר זאת באותנטיות, מתוך הזדהות אמיתית עם העוצמה וההתרגשות מהעוצמה, וזאת מבלי לאבד את תחושת האימה שלה מההרסנות. תגובה זו לא תהיה שיקוף פשוט של מצבו הרגשי של המטופל, אלא תכיל מידה של שונות, אשר תותיר מרחב למטופל לתקן את המטפלת ולדון איתה לגבי ההבדלים ביניהם. עם זאת, אפשר לדמיין את המטפלת אומרת למטופל משהו כמו – "אה, אני מבינה, פספסתי משהו. הייתי כל-כך מזועזעת מהאלימות והעצב על אבדן החיים שלא רציתי לתת לעצמי לראות שגם אני חשתי איזושהי התרגשות מהעוצמה המעורבת באימה." המטפלת זזה הצידה, דנה עם עצמה וחושבת בקול רם. לא נופתע אם התערבות זו תפתח פתח למטופל להתחיל לגלות גם בתוכו עוד רגשות לגבי האירוע. במקום שבו היה רק קו שבקצותיו המטפל והמטופל – יהיה כעת מרחב משולש בו אפשר לנוע. זהו צעד המייצר מרחב נפשי לחשוב ביחד על הדרכים בהם המטפל והמטופל שונים ודומים, מתמזגים ונפרדים, מזדהים ומבחינים עצמם זה מזה. אין לצפות שהשלישי יהיה הישג יציב וקבוע, אלא תהליך דינמי ומשתנה תמידית, כפי שאינטרסובייקטיביות מהווה תהליך דיאלקטי מתמשך של הכרה הדדית וקריסה לתוך קומפלמנטריות.
ארון מזכיר בנקודה זו את ההתייחסות של ג'נטיל (2001) לתאוריה הוויניקוטיאנית לגבי המרחב המעברי בהקשר האינטרסובייקטיבי. ג'נטיל הדגישה איך יצירת האובייקט המעברי מערבת פרדוקס של כניעה לאספקטים של חומר, ובמקביל המרה שלהם דרך דמיון וסובייקטיביות אומניפוטנטית. באמצעות המרחב המעברי, מציאות גסה וחומריות משתנה ומקבלת משמעות חדשה, סימבולית. לפי ארון, אם חומריות היא אחד ופנטזיה אומניפוטנטית היא שניה, אז המרחב הסימבולי הוא השלישי.
ארון מביא לסיום דוגמה יומיומית מהעבודה הקלינית. פציינטית מאחרת לטיפול בכמה דקות ומסבירה שהרכבת התחתית איחרה שוב. היא ממשיכה ומאשימה עצמה, שהייתה צריכה לחשוב טוב יותר, שהיא מכירה את האיחורים האלה, ואומרת שאינה מטופלת מספיק רצינית ושכנראה אינה מספיק רוצה את הטיפול. המטפל עלול בקלות להגיב בהזדהות עם ההאשמה שלה, או לחילופין לסלוח לה ולראות בה רק קורבן של הנסיבות. זוהי דוגמה קלאסית לקיטוב בין אומניפוטנטיות לבין כניעה לכוח חיצוני, או במונחים מסורתיים, בין פרשנות והתנגדות. שני אלו מייצגים קטבים מנוגדים של מטוטלת או נדנדה, ולכן מייצרים מבוי סתום. עם זאת, נניח שהמטפל והמטופלת היו יכולים לשחק עם הפנטזיה של היכולת לשלוט בזמני הרכבות, שהמטופלת יכולה הייתה להתבדח על איך כל-כך רצתה לאחר, שהיא עיכבה את הרכבת, או חישבה איך להגיע ישר אחרי שהרכבת תעזוב את התחנה. כך אפשר היה לנוע מעבר לחוויה של שליטה אומניפוטנטית במציאות או כניעה מוחלטת לעובדות אובייקטיביות - למשחק במרחב מעברי סימבולי. רק כאשר האפשרות השלישית קיימת – המטופלת יכולה ליהנות מהפנטזיה שהיא גרמה לרכבות לאחר בכוונה, בלי לחוש שזוכתה מאשמה בתוך מציאות חסרת-שליטה, וגם ללא תחושה מזוכיסטית של אשמה ובושה, מתוך תפיסה עצמית אומניפוטנטית. מטופלת שנוטה לאחר לפגישות, אישה צעירה שתוהה מדוע מעולם לא פגשה גבר ראוי, גבר שלא מבין מדוע תמיד הוא בוחר לעבוד עם בוסים תובעניים וסמכותיים, מטופל ששואל למה תמיד הוא מוצא מטפלים משועממים וישנוניים – בכל המקרים האלה בקלות ניתן "ליפול" לאחת משתי פוזיציות – לראות במטופל כאחראי ולהדגיש את העצמאות שלו, אך בכך לחזק עמדה אומניפוטנטית ומזוכיסטית; או להתייחס למטופל כחף מכל אחריות, ולהדגיש את המציאות החומרית ואת קבלת המטופל את מה שמחוץ לשליטתו. כמובן, שהמטופל והמטפל יכולים לעמוד ביחד באחד הקצוות, או זה כנגד זה. אולם רק כאשר שניהם מסוגלים להשיג עמדה שלישית, הם יכולים לנוע מעבר לסאדו-מזוכיזם, מעבר למחסום הטרנספרנס-קאונטרטרנספרנס ומעבר לחשיבה בינארית – לעבר מרחב מעברי סימבולי של שלישיות ואינטרסובייקטיביות.
ארון מסיים את המאמר באמירה מטא-תאורטית לגבי הפילוגים הבינאריים בפסיכואנליזה – דחפים ותרבות, עצמי ואובייקט, התקשרות והפרדות, אוטונומיה ויחסים, פרט וחברה, תוך-אישי ובינאישי. לדבריו, גם בדיאלוג הפסיכואנליטי חשוב לשמר המשגה של השלישי כדי לפתוח מרחב לדיון מעמיק, לגדילה והתפתחות.
ד"ר ליהי בלסון-חמל היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת קלינית של מכון "שדות", וחברה ומדריכה ב"קבוצת שיח". מתעניינת במודלים של אינטגרציה בין גישות טיפוליות דינמיות וקוגניטיביות-התנהגותית. כותבת, מרצה ומדריכה בנושא זה.
Aron, L. (2006). Analytic impasse and the third: Clinical implications of intersubjectivity theory. The International Journal of Psychoanalysis, 87(2), 349-368.
