תקציר מאמרו של בולאס: דחף הייעוד

פסיכואנליזה כהבנה של העצמי האמיתי

בהמשך המאמר, בולאס מדבר על השימוש הלא מודע של המטופל במטפל, כתהליך מבנה, כאשר לדבריו המטופל בונה את עולם האובייקט שלו מחדש דרך המטפל והקשר עמו. אם הפן האנליטי בתהליך הטיפולי מודגם בתהליכי הפירוק וההבנה של חלום המטופל, דיבור על ההעברה מדגים את הפן המבנה בטיפול. לרוב, המטופל מתחיל את הטיפול עם העברה מסוימת למטפל ובמהלך הטיפול הוא משנה את דעותיו ותחושותיו כלפיו, בהתאם לפנים שונים באישיותו ובתהליך. כמובן, השימוש בהעברות של המטופל, כמו האסוציאציות החופשיות, הן פירוק, התנערות מהאישיות ה"אמיתית" או ה"נגלית" של המטפל. כפי שאסוציאציות חופשיות חושפות תכנים חשובים, כך המטופל מבין דרך ההעברה את השיוך הפסיכולוגי וההשפעות של אביו ואימו עליו. כך, המטופל עושה במטפל שימוש, על מנת לבטא וללמוד את סגנונו האישי או את העצמי האמיתי שלו.

בולאס מדגיש כי באופנים מסוימים, הקשב המנטאלי של המטפל לשני אלמנטים אלו - המפרק והמבנה - שונה. בעוד שבפירוק טקסטים, המטפל מחפש את החומר שחושף משמעות, כדמות העברה, מטופלים משתמשים בו כאובייקט והוא יימצא במצב מנטאלי מקבל ומכיל, ולא אנליטי. ויניקוט כתב על "האבולוציה הטבעית של ההעברה" והציע שרצוי כי תהליך זה לא יופרע על ידי פירושים. להצעתו של בולאס, ויניקוט לא התכוון שהמטפל לא ייפרש, אלא שלא יהיה מעורב כולו בפירושים. על ידי הבנת יצירת הפירוש כמפרק ובעל פן הרסני, ויניקוט מכיר בכך שלפעמים אנו חשים מחויבים לפרש כי אנו חושבים שזו מטלתנו כמטפלים. לדידו, יצירת הפירוש יכולה להעסיק אותנו במשך רוב הפגישה הטיפולית ולהפריע בכך לפן הרצפטיבי של התודעה. על המטפל, לפי ויניקוט, לתת למטופל זמן להביע את עולמו הפנימי. בולאס מציין כי הדבר לא מחייב נטישה של תהליך הפירוק אך הוא מדגיש את המתח הבריא שעל המטפל לקיים בין שני כוחות אלו. בהתייחסות לשני אלמנטים אלו של הטיפול - פירוק והבנייה - אפשר לראות בפירוק כחלק מניסיון להבין או לחפש משמעות, בעוד שהבנייה של העצמי דרך ההעברה, היא דרך לכונן ולבסס משמעות.

העצמי האמיתי והשימוש באובייקט

ויניקוט מתייחס לתהליך האנליטי כמרחב פוטנציאלי, בו למטפל יש אחריות רבה על יצירת החופש והמשחקיות או למעשה אחריות על יצירת המרחב עצמו. לטענתו, אם המטפל לא קשוב לצורך של המטופל ביצירת אובייקט ההעברה שלו, אז בתהליך הטיפול, גם אם מתרחשת עבודה טיפולית לא נוצר מרחב פוטנציאלי. כאשר מתקיים מרחב מעברי מסוג זה, באמצעות אשליית ההעברה יכולים להתעורר במטופל אלמנטים של הוריו, אחיו וחלקים מהעצמי שלו כילד. חלקים אלו מתעוררים לחיים, בתהליך שהינו מאפיין חשוב באופי ההעברה, והם מבטאים את ההבדל בין "לדבר על" ו"להיות" (האם, האב, הילד). בולאס מציין כי רק באמצעות היות מישהו או משהו, המטופל יכול לבסס אלמנטים של העצמי האמיתי שלו בטיפול.

ויניקוט דיבר גם על יכולתו של התינוק להשתמש באובייקט. יכולת זאת הינה לטענתו, הבסיס ליכולתו של המטופל להתקשר לאובייקט והשימוש באחר הוא למידה מוקדמת של התקשרות לאחר. התקשרות קשורה לעמדה הדיכאונית ולחרדה של התינוק לפגוע באובייקט. בשלבים אלו בהתפתחות, התינוק מבין ששנאה יכולה לפגוע באובייקט האהוב, ודרושה עבודת תיקון פנימית וחיצונית בעולם האמיתי. הקונספט של השימוש באובייקט מניח שלתינוק ישנה תחושה מבוססת של אהבת האובייקט, וכי תחושה זו תאפשר לו לשנוא בלי לחשוש לפרק את האגו או את האובייקט עצמו. במידה והיא מושגת, ההבנה שהאובייקט שרד את פירוקו בתור אובייקט מופנם מציעה הקלה והתחלה חדשה. התינוק יודע שהוא יכול להניח שישנה אהבה בינו ובין האובייקט ולומד כי הוא יכול להשתמש בו (בפנטזיה כמו גם במציאות) ללא דאגה לשלומו. בולאס ממשיך לתאר את ההנחה של ויניקוט כי ישנם אינדבידואלים המתקשים לעשות שימוש באובייקט או לא עושים בו שימוש בכלל. בולאס מניח כי ויניקוט מתייחס בכך לאנשים שחיים דרך עצמי כוזב אשר קשור בהנחה כי האובייקטים סביבם אינם יכולים להכיל שנאה ותוקפנות. בולאס מדגים רעיון זה דרך הסיטואציה הטיפולית, בה יש מטופלים שכל כך מפחדים מהפנטזיות ההרסניות שלהם ומההשפעה של תחושות אלו על המציאות או הקשר הטיפולי, עד שאינם יכולים להביא את עצמם להשתמש באנליסט כאובייקט. בולאס טוען כי קושי זה עשוי להתבטא באופן אירוני בצורת אנליזה עצמית מודעת, כאשר המטופל מפרש את עצמו מול המטפל, אותו הוא רואה כמפקח.

על ההבחנה בין גורל לייעוד

בספרות הקלאסית, גורל וייעוד חופפים זה לזה במשמעותם. רק במאה ה-17 ניתן להתחיל לראות אבחנה בין שני המושגים בכתבים ספרותיים. בתהליך זנ, מושג הייעוד הופך לחיובי יותר ומתייחס לייעוד הפוטנציאלי בחייו של אדם. תחת ביטוי זה, האדם יכול להשיג את ייעודו אם הוא בר מזל, נחוש או אגרסיבי מספיק. לעומת הייעוד, רעיון הגורל נולד מהתרבות החקלאית, בה בני האדם תלויים בעונות ובאקלים למזונם. לפיכך, הגורל קשור לתחושה שחייו של אדם תלויים בידי שמיים ואינם נתונים לשליטתו. המילה גורל באנגלית (FATE) נובעת ממילה לטינית שמשמעותה הצהרה נבואית ומקורה במילה אורקל. בהתאם, גורל הוא הכוח שמחליט על תוצאות האירוע, עוד לפני שהתרחש. לעומת זאת, ייעוד (DESTINY), מקורו במילה הלטינית שמשמעה להיות קשור, בטוח, או להפוך לקשה. כך, ייעוד מקושר לפעולה ופחות למילים או לנבואה אשר מגיעה ממקור חיצוני. אם הגורל מתהווה מנבואה ודבר האלים, אז הייעוד הוא הדרך אותה האדם יכול להגשים בעצמו.

בולאס שואל את השאלה איזה מקום יש למונחים אלו, ייעוד וגורל, בחשיבה הפסיכולוגית. הוא מציין כי אדם שמגיע לטיפול בגלל מצוקה כלשהי, יכול להיות מוגדר כאדם ש"מר עליו גורלו", אדם הסובל מדבר מה המפריע לו בחיים. במובן זה, ניתן להגיד כי הסימפטומים שלו הם סוג של נבואה כך שאם המטפל והמטופל יבינו את הסימפטום, דרך אסוציאציות וגילוי המשמעות המעמיקה, האדם יוכל להיות חופשי מהקללה הרובצת עליו. לצד זאת, בנוסף לגורלו, האדם מביא גם את ייעודו לטיפול. זה הוא אותו ביטוי פוטנציאלי, שמימושו תלוי פחות במזל ובגילוי הסימפטומים של החלום. הייעוד קשור במעבר לעתיד, דרך השימוש באובייקט, והתפתחות העצמי האמיתי על סמך התפתחותה של העברה. בולאס מאמין כי ניתן להשתמש ברעיון הגורל על מנת לתאר את התחושה של אדם כי העצמי האמיתי שלו לא מתבטא בחיי היומיום. כך ניתן לקשר את תחושת הגורל לרעיונות העצמי הכוזב והחיים התגובתיים של ויניקוט. במקביל, ניתן להשתמש ברעיון הייעוד על מנת להסביר את התפתחות העצמי האמיתי; לשאול אדם אם הגשים את ייעודו, משמעו האם מימש את הדחף לבסס עצמי אמיתי. יצר זה לביסוס ייעוד, הוא הכוח המבקש להבין את העצמי ומתוך אובייקט מנטאלי ואמיתי, להביע עצמו דרך החוויה.

עצמיות וייעוד

על ידי שימור האשליה של התינוק שהוא יוצר את עולמו, האם, על פי ויניקוט, מאפשרת לו לחוות את האובייקט והסובייקט במקור. כך, גישה לאובייקט ולאחר מכן היקשרות לאובייקט, נבנית מחוויה קדומה זו של אובייקטים הנוצרים מהדמיון. כמובן שהתינוק יבין בהמשך התפתחותו כי מדובר באשליה בעקבות טעויות או כשלים של האם ודרך חוויות נוספות במציאות, אך החוויה של סובייקטיביות קדומה לא תיעלם לגמרי. לפיכך, הילד יישא בתוכו תחושה שהוא אחראי ליצירה ולשינוי של חייו, למרות ההכרה במציאות הקיימת. תהליך זה של תחושת יצירה ואחריות על שינוי החיים, שלא מגיע עד כדי תחושת אומניפוטנטיות, יוצר תחושת ייעוד, שניתן לראות בה תחושה פנימית של התפתחות בזמן ובמרחב. עבור "האדם הקלאסי", לפי בולאס, תחושת ייעוד למעשה מתייחסת לחלקים בעצמי שלא פוצלו ונשארו בתוך הסובייקט, כך שהם נותנים לו את התחושה שהוא בדרך הנכונה. אם כך, לפי בולאס, תחושת הייעוד היא התחושה כי האדם מגשים תנאים מסוימים של סגנונו הפנימי, דרך אובייקטים משפחתיים, חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים. תחושה זו, היא הדרך הטבעית להתפתחות העצמי האמיתי, דרך יחסי האובייקט, בעקבותיהם דחף הייעוד עולה. לטענתו של בולאס, כאשר התינוק משתמש באופן איכותי באובייקטים החיצוניים והוא מקבל טיפול טוב דיו מסביבתו, הוא מצליח לבסס את העצמי האמיתי שלו.

אותו ייעוד נקשר בהשלכה של העצמי הייחודי שלנו על האובייקט. השלכה זו, משמעה שגם אם הסביבה מכוונת אותנו מעט, יש לנו תחושת דרך שבונה את המציאות שלנו. ביחס לכך, בולאס מציין כי אובדן הדרך יכול להסביר את המופע הפסיכוטי, במסגרתו מטופלים מציגים כלפי חוץ תחושת אובדן של דרך פנימית. למעשה, בולאס טוען כי אם הילד חי את העצמי האמיתי שלו, הוא יחוש בטוח לקבל תפיסות פנימיות ולהקרין אותן על האובייקטים המשמעותיים בחייו כמו גם על עצמו. מתוך כך, ילד יכול לראות מטרה שהיה רוצה להגשים ובעזרת שימוש בדמיון להקרין את הפוטנציאל שלו, של השגת המטרה לעתיד, ולהכין עצמו לעתיד זה. כדוגמא ניתן לחשוב על ילד הרואה אדם אחר רוכב על אופניים. הילד, מפתח תשוקה לרכב בעצמו ודרך הדמיון, בו הוא רוכב על אופניים, הוא מעורר את הפוטנציאל שלו ומכין את עצמו לעתיד של רכיבה על אופניים. אם הכל ילך כשורה, יכולתו של הילד לפתח תשוקה ועניין באובייקט תאפשר לו להשיג מטרות בחייו באמצעות דחף הייעוד. דחף זה נשען על השלכה לא מודעת של הפוטנציאל האישי שלנו, על אובייקטים בהם נעשה שימוש ומרכיבים את חוויית העצמי האמיתי שלנו.

טיפול כמרחב לפיתוח תחושת ייעוד ועצמי אמיתי

בולאס לוקח את הפיתוח הרעיוני המתואר לעיל ומשאיל אותה לתהליך הטיפולי., בו אחת המטרות היא לאפשר למטופל להיות בקשר עם ייעודו. זאת, שכן הייעוד של המטופל הינו הביטוי המפותח של העצמי האמיתי שלו. כך הטיפול, במקום להיות רק מקום בו צריך לפרק ולמפות את החומר של התהליך המנטאלי והגורל של אובייקטים פנימיים, הוא מקום בו המטופל גם מבסס את העצמי האמיתי שלו. אם המטרה בטיפול היא להגיע לחומר לא מודע, אזי אפשר להגיד שבמצב בו אין עצמי אמיתי מבוסס, לא ניתן לגלות חומר זה, אלא דרך האובייקט, שם הוא למעשה נוצר. לכן בטיפולים רבים, על מנת לפתח את חקירת הלא מודע, ישנו צורך בגילוי והתבססות של חווית עצמי אמיתי. עצמי זה יוכל להתגלות רק באמצעות ההעברה, השימוש במטפל כאובייקט וההרס שלו. תחת התבוננות זו, כל העברה היא בעצם במובן מסוים פירוק של אישיות המטפל. מהלך "אכזרי" זה, חיוני ליכולת של המטופל להבין את סביבתו המוקדמת או לראות את העצמי האמיתי שלו דרך החוויות שלו. על מנת שהרס המטפל יהיה נכון, ויגיע מתוך דחף החיים ולא דחף המוות, על המטפל לאותת למטופל מתי הוא מוכן להרס הזה, כאשר לא תמיד המטפל מוכן להיות האובייקט. השאלה מתי צריך להיות כל אובייקט היא שאלה קשה, המצריכה יצירתיות ומחשבה.

בולאס מתייחס להוגים שיכולים להתנגד לדרישה מהמטפל להיות אובייקט, מתוך תפיסה כי זו פעולה אקטיבית בטיפול. הוא מסביר, כי בבסיסה של התנגדות כזו, עומדת התפיסה כי הטכניקה הקלאסית הינה לא אקטיבית. עם זאת, בולאס מאמין שתפיסה זו שגויה מיסודה. הבקשה מהמטופל לשכב על הספה והבחירה לא לענות לשאלותיו גם הן, להבנתו, פעולות אקטיביות. בהמשך לכך, הוא מביא חלק מן ההמשגה של ויניקוט של 'העברה נגדית'. המשגה זו מתייחסת לכך שהעברה נגדית מכילה את פעולת ההתנייה; כלומר, המטפל מתנה את המטופל בשקט שלו, חוסר החברות שלו והקשב המרחף שלו. להבנתו של ויניקוט, הדבר יוצר מצב מסוים אצל המטופל, אשר מתאים לאנליזה. לדידו של בולאס, אפשר לעשות זאת גם עם מצבי האובייקטיפיקציה השונים ושוב מדובר בפעולות אקטיביות, גם אם הן סמויות לעין. חשוב לציין שהמטפל מושפע מפעולה זו, ויכול להגיב דרך יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, גם בצורה המאתגרת את המטפל.

השלכה אל העתיד הורסת את העבר ומובילה לשינוי

אדם "גורלי", כלומר אדם המצוי כולו בעולם פנימי של העצמי וחווה ייצוג אובייקט שחוזר על עצמו שוב ושוב במגוון סיטואציות הנראות לו דומות, הוא כמעט חסר תחושת עתיד. כלומר, חסרה לו תחושה השונה באיכותה מן הסביבה הפנימית אותה הוא נושא ואשר עשויה להניע אותו בכיוון חדש ואחר. תחושת הגורל של אדם כזה, היא תחושת של ייאוש מן הניסיון להשפיע על מהלך החיים שלו. תחושת ייעוד, עם זאת, היא מצב שונה, בו האדם מרגיש שהוא מתקדם כתוצאה מכך שיש לו יכולת להשפיע על עתידו. כל אדם שחי אפילו בחלקו את העצמי האמיתי שלו, ירגיש כי יש לו אפשרות מסוימת להשפיע על עתידו ולכן הוא יבצע השלכה על העתיד, דבר שבולאס מכנה "עתידות". בנוסף לכך, בולאס מציע כי אנשים בעלי תחושת ייעוד משקיעים פסיכולוגית בעתידם. הם עושים זאת דרך הרס של העבר וההווה, על מנת לחפש תנאים מתאימים לעתיד.

לטענתו של בולאס, הדחף להשקיע בעתיד נושא בקרבו אכזריות הכרחית של הרס, הנובעת מדחף הייעוד. אדם שחי מתוך תחושה פנימית של ייעוד הינו בעל כוח בבחירת האובייקטים המשמעותיים לו והוא יכול להשתמש בהם לפי הצורך שלו. בחירה זו מבוססת על הצורך להביע את העצמי האמיתי שלו ומאפשרת לו מידה מסוימת של גמישות. כתוצאה מכך, יהיו לאדם זה אובייקטים דמיוניים (עתידות) שהם חיזוי של שימוש עתידי. אובייקטים דמיוניים אלו מעוררים עניין באדם, והוא חוקר אותם עבור העתיד תוך שהוא לומד בהווה כלים שיעזרו לרצונותיו העתידיים. אדם המרגיש שהגורל מכתיב את דרכו, ידמיין עתיד המואר באורו של הייאוש. במקום לחוש את האנרגיה הנובעת מדחף הייעוד והעתידות האפשריות המפתחות אותו בהווה ומשמשות לחקור דרכי פעולה פוטנציאליות (דרך שימוש באובייקט); האדם הנשלט על ידי גורלו ומכיר רק את קולו של האורקל - הקול המחליט עבורו מה יהיה בעתיד, ללא יכולת לשנות זאת. מבט לעתיד אצל אדם מסוג זה, רק יחזיר את הד האובייקטים המוקדמים - האם, האב או ההקשר התרבותי-חברתי. לכן אין אצל אדם זה משאלה למצוא את העתיד, וכאשר הוא עסוק בו הדבר עשוי להרגיש כמו התעוררות של מחשבות לא נעימות. אם מחשבות אלו נושאות יותר מדי מצוקה, העתיד והעתידות יודחקו. 

לטענתו של בולאס, אובדן העתידות בילד הוא אובדן מאוד ספציפי. למעשה, כל ילד משקיע בהורה כאובייקט לעתיד ויש לו תחושה לא מודעת של השימושים השונים בו לאורך התפתחותו. שימושים אלו קשורים להכרה שלו בעצמי האמיתי. במובנים שונים, אובדן, קונקרטי או רגשי, של הורה לא מאפשר שימוש בו כאובייקט. כך עשויה להתפתח תחושת גורל, אשר בעקבות ההשלכה של מונחי ההווה המייאש או המוגבל לעתיד, תוביל למניעת התפתחותו של הדחף למלא את הייעוד האישי. כאשר האדם מאבד את פונקציית העתידות, זהו למעשה אובדן של עצמיים פוטנציאלים בהם הוא יכול להחזיק לגבי עצמו. לפיכך, לעתים התהליך הטיפולי במצבים אלו דורש תהליך של אבל על מה שיכול היה לקרות ולא קרה. בתהליך זה, הכאב והכעס של אדם כזה גדולים מאוד ומובנים למדי. בסיומו של המאמר, בולאס מדגיש את החשיבות של הפיכת הגורל לייעוד בעבודה הטיפולית והוא מדגיש כי דבר זה יתרחש באמצעות החיבור של האדם לעצמי האמיתי שלו וליכולתו לעשות שימוש באוביקט.

ביבליוגרפיה