ADD או בשמה המלא Attention Deficit Disorder היא תת-סוג של הפרעת קשב, המאופיינת בהתנהגות חולמנית, מפוזרת ובלתי מאורגנת. הסובלים מ-ADD נוטים לשכוח חפצים, מתקשים לעקוב אחר פרטים והם מוסחים בקלות על ידי גירויים חיצוניים (רעשים, קולות, ריחות) ופנימיים (זכרונות, מחשבות, הרהורים). בניגוד לסובלים מ-ADHD, הסובלים מ-ADD אינם מאופיינים בהיפר-אקטיביות, תזזיתיות, חוסר סבלנות ואימפולסיביות, ולעיתים קרובות הם נחווים כשקטים ו"מרחפים". משום ש-ADD איננו מלווה ברכיב ההיפראקטיבי המאפיין ADHD, ההפרעה פחות גלויה לעין בהשוואה ל-ADHD. ילדים הלוקים ב-ADD אינם קולניים בהכרח ואינם מפריעים בכיתה אך פעמים רבות הם מתקשים לעקוב אחר הנעשה בשיעור, וגם אם נראה שהם מקשיבים הם עשויים "להתנתק" ולאבד קשב. מדובר בהפרעה בתהליכי הקשב והריכוז שעשויה להפריע לתפקוד ולהתפתחות באופן משמעותי.
.jpg)
כיום שמה העדכני של ההפרעה הוא ADHD-predominantly inattentive, אשר מדגיש כי מדובר בהפרעת קשב הכוללת בעיקר מוסחות וליקויים קשביים (כלומר, ללא תסמיני היפראקטיביות, או נוכחות של מעט מהם). אבחון של הפרעת קשב יכול להתבצע כבר בגיל 3, כאשר הסימפטומים בולטים ובדרגת חומרה גבוהה. אולם כאשר הילד גדל ומשתלב במסגרת בית-ספרית, בה הילד נדרש להקשיב בשיעורים, להתארגן ולעקוב אחר הכיתה, הסימפטומים הופכים לברורים וקלים יותר לאבחון. כדי לקבל אבחנה של ADD, על המטופל לענות על 6 סימפטומים מתוך 9, אשר נוכחים במשך חצי שנה לפחות, ומתבטאים בכמה מישורים בתפקוד היומיומי (לימודים, עבודה, מערכות יחסים וכו').
* חוסר תשומת לב לפרטים ונטיה לטעויות ולחוסר דיוק הנובע מהיסח דעת.
* קושי לשמור על קשב לאורך זמן.
* האדם נראה שאינו קשוב כאשר מדברים אליו, כאילו מחשבתו נודדת למקומות אחרים, גם כאשר אין הסחה נגלית לעין.
* קושי לעקוב אחר הוראות ולסיים מטלות, משימות בעבודה ושיעורי בית בלימודים (וזאת לא מתוך התנגדות או קשיים בהבנה).
* קושי בהתארגנות ובארגון משימות (למשל, קושי לשמור חפצים בסדר, נטיה לעבוד באופן מפוזר ומבולגן, קושי בניהול לוח-זמנים, קושי להגיש מטלות בזמן).
* נטיה להימנע ממשימות הדורשות מאמץ מנטלי ממושך (למשל, קריאת מאמרים, השלמת עבודות).
* נטייה לאבד חפצים באופן תדיר.
* האדם מוסח בקלות מגירויים חיצוניים או פנימיים.
* נטייה לשכחה בתפקודי היום-יום.
יש לציין כי מרבית האנשים עשויים מפעם לפעם לשכוח חפצים ולאחר למקומות אליהם התחייבו להגיע, אך אין זה אומר בהכרח שהם סובלים מהפרעת קשב. בדומה לשאר ההפרעות הפסיכיאטריות, תמיד נשאלת השאלה האם ההפרעה פוגעת באופן משמעותי בתפקוד של האדם, עד כמה היא מחבלת בהתנהלותו ומונעת ממנו לחיות חיים מלאים, והאם היא מובילה למצוקה משמעותית. בנוסף, לפני שמאבחנים הפרעת קשב צריך לוודא שהתסמינים אינם נובעים מהפרעות ובעיות רפואיות אחרות, כגון הפרעות במצב הרוח, הפרעת אישיות, פגיעות ראש, תופעות לוואי של תרופות, דמנציה וכו'.
הפרעת קשב וריכוז היא תופעה שכיחה המוערכת כ-5-10% מכלל אוכלוסיית הילדים בגיל בית ספר. כיום ידוע שהיא אינה חולפת בגיל הבגרות ולכן התופעה מלווה חלק ניכר מהלוקים בה גם בגיל ההתבגרות ובבגרות. בגילאי 3-5 הפרעת קשב וריכוז המלווה בהיפראקטיביות (ADHD) נפוצה יותר מ-ADD, אך מגילי 6 ומעלה ADD דווקא רווחת יותר. מחקר שבדק מטופלים בני 18-55 מצא ש-31% מהם סבלו מ-ADHD מסוג inattentive (ADD) בעוד ש-7% בלבד סבלנו מ-ADHD מסוג hyperactive.
מומלץ לפנות לאיש מקצוע להערכה מקיפה של תפקודי הקשב. לפי חוזר משרד הבריאות, רופאים (אך ורק מתחומי הנוירולוגיה, הפסיכיאטריה, התפתחות הילד, רפואת משפחה ורפואת ילדים) אשר עברו הכשרה מוכרת באבחון הפרעות קשב וריכוז, רשאים לבצע אבחוני הפרעת קשב וריכוז. לחילופין, פסיכולוגים מומחים אשר התמחו ורכשו ניסיון בטיפול בהפרעת קשב וריכוז רשאים גם הם לאבחן, בתנאי שהפנו את המאובחנים לרופא מומחה בכדי לבצע ייעוץ תרופתי ובחינה של תחלואה נלווית.
כאמור, הפרעות קשב עשויות להשפיע על התפקוד של האדם במספר רב של תחומי חיים, כמו גם על הרווחה הנפשית. לכן, במקרה של הפרעת קשב מאובחנת, מומלץ מאוד לפנות לקבלת טיפול. קיימים מספר אפיקים של טיפול להפרעת קשב מסוג ADD, ובניהם טיפול תרופתי, אימון מוחי, ריפוי בעיסוק וטיפול פסיכולוגי – אשר עשוי לכלול פסיכותרפיה פרטנית או משפחתית, נוירופידבק, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), והדרכת הורים.
הטיפול התרופתי הנפות ביותר להפרעות קשב כולל תרופות ממריצות (סטימולנטים) ממשפחת מתילפנידאט (למשל, ריטלין, קונצרטה, פוקלין). כיום קיימות תרופות נוטספות ממשפחת האמפטמינים (למשל, אדרל, ויואנס), אשר נחשבות חדשניות יותר. הטיפול התרופתי נועד לשפר את מדד המוסחות (עבור ADD ו-ADHD) וההיפראקטיביות (עבור ADHD). לצד זה, תרופות אלה עשויות לגרום לתופעות לוואי, כגון דיכוי התיאבון, מצב רוח ירוד ואפאטיות. חשוב לציין כי תופעות הלוואי משתנות מאדם לאדם, ולעיתים יש לבצע החלפה של הטיפול התרופתי או מינונו, עד למציאת "הנוסחה" המתאימה ביותר עבור המטופל. כמו-כן, רצוי ללוות את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי.
תחת המטריה "טיפול פסיכולוגי" יכולים להיות טיפולים שונים ומגוונים מאוד. אופי הטיפול עשוי להשתנות כתלות במטפל ובטכניקה הטיפולית שבה הוא בוחר, אך המטרה המרכזית של כל סוגי הטיפולים זהה והיא שיפור רווחתו הנפשית של הילד או המבוגר הסובל מהפרעת הקשב.
אחת מבין האפשרויות לטיפול בהפרעת הקשב היא בטיפול פרטני. טיפול מסוג זה עשוי לכלול מספר מטרות, כמו היכרות עם ההפרעה, חיזוק הדימוי עצמי חיובי ותחושת המסוגלות העצמית. טיפול פרטני עשוי להיות ארוך טווח. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (Cognitive Behavioral Therapy), המכונה גם CBT, הוא לרוב טיפול ממוקד וקצר טווח. בטיפול מנסים תחילה לפענח מהם הטיות החשיבה ודפוסי ההתנהגות השליליים המתלווים להפרעת הקשב (אילו מחשבות עולות? מתי? כיצד המטופל פועל בעקבותיהן?), ולאחר מכן מנסים לייצר שינוי בדפוסים הקיימים ולתרגל מיומנויות להתמודדות מיטיבה יותר עם דרישות היום-יום.
במידה ומדובר בילדים, ניתן לפנות להדרכות הורים. הפרעות הקשב עשויות להשפיע גם על הקשר עם ההורים והאחים ועל תפקוד המשפחה בכללותה. טיפול מסוג זה מנסה להביא לשיפור מצבו של הילד דרך עבודה עם ההורים על התקשורת בין בני המשפחה, הצבת גבולות באופן יעיל, מתן כלים להתמודדות עם הפרעת הקשב. טיפול מסוג זה יכול גם לשפוך אור ולספק להורים מידע אודות הפרעת הקשב (פסיכו-אדוקציה). לעיתים עצם החשיפה לכך מסייעת לבני המשפחה להבין טוב יותר עם מה הילד מתמודד, מהן ההתנהגויות שנובעות מתוך ההפרעה ואיך היא משפיעה על ההערכה העצמית.
.jpg)
.jpg)
