גמגום היא הפרעת תקשורת הפוגעת בשטף הדיבור ומתבטאת בחזרה על מילים או הברות באופן שפוגע באפשרות לדבר באופן רצוף ו"חלק". גמגום היא תופעה שכיחה למדי: 5-8% מהילדים מגמגמים לזמן מה, כאשר גמגום מופיע בדרך כלל בגילאי שנתיים עד ארבע, והוא נפוץ יותר בקרב בנים מאשר בקרב בנות ביחס של 1:4. 75% מהילדים המתמודדים עם גמגום יפסיקו לגמגם באופן ספונטני תוך כחצי שנה, אך 1% מהילדים ימשיכו להתמודד עם בעיית גמגום כרונית אשר עשויה ללוות אותם גם בבגרות. גמגום נוטה להשתנות בחומרתו בין אנשים שונים, תקופות שונות ומצבים שונים. אצל חלק מהאנשים גמגום יופיע רק במצבי לחץ ובהגיית מילים ספציפיות, בעוד שאחרים יסבלו ממצבי גמגום שכיחים וחמורים יותר אשר יופיעו באינטראקציות שיחה רבות. כמו כן, רבים מהמתמודדים עם גמגום חווים תקופות בהן הגמגום חריף ושכיח יותר ותקופות בהן יש ירידה משמעותית בחומרת או תדירות הגמגום.
כאשר אנו חושבים על גמגום אנו חושבים בדרך כלל על גמגום המופיע בגיל הרך, אך בפועל קיימים שני סוגי גמגום מרכזיים:
גמגום התפתחותי: גמגום נפוץ במיוחד אשר מתפתח בדרך כלל בגיל הרך, בשלבי רכישת השפה, ויכול ללוות את הילד גם בגילאי הילדות המאוחרים יותר, בהתבגרות ובבגרות. הכתבה הנוכחית תתמקד בעיקר בסוג גמגום זה.
גמגום נרכש: גמגום אשר מופיע בשלב מאוחר יותר של החיים, לאחר שהאדם כבר מדבר היטב. גמגום זה מתפתח בדרך כלל בעקבות פגיעות מוחיות הנובעות מפציעות ראש, שבץ ומחלות נוירולוגיות הפוגעות באזורים במוח הקשורים להגיית השפה. גורמים נוספים להיווצרות גמגום מסוג זה יכולים להיות תופעות לוואי של תרופות וסמים מסוימים וחוויות רגשיות טראומטיות.
מעבר לשני סוגי גמגום אלו, חשוב להכיר גם מספר צורות מרכזיות בהן גמגום יכול לבוא לידי ביטוי.
* גמגום המתבטא בחזרה על הברות או מילים שלמות: למשל: יש יש יש יש לי רעיון או י י י יש לי רעיון.
* גמגום המתבטא בהארכת צלילים, בדרך כלל בתחילת המילה. למשל: סססססססס סתם
* גמגום המתבטא בהוספה קיצונית של הברות או מילים מיותרות למשל אני אמממממ.... הייתי רוצה.... אמממ... טוב... אמממ.... גם אממ.... לשבת פה
* גמגום המתבטא בעצירת הדיבור. בסוג זה של גמגום האדם יראה כאילו הוא מנס לומר דבר מה אך "נתקע" ולא מצליח להפיק צלילים.
רכישת שפה היא משימה מורכבת, ופעוטות רוכשים שליטה מלאה בדיבור ובשטף הדיבור רק במהלך גיל הרך. בהתאם, חזרות על מילים וצלילים, טעויות דיבור או שטף דיבור קטוע הן תופעות שכיחות גם בקרב ילדים אשר אינם מתמודדים עם גמגום. כיצד, אם כן, מבחינים בין גמגום לבין היעדר שטף דיבור הנובע מכך שהילד עדיין לא רכש שליטה מלאה בשפה?
מספר סימנים עשויים להעיד על קיומו של גמגום:
* הילד מרבה לחזור על צלילים באופן שפוגע בשטף הדיבור ומקשה על הבנתו
* הילד נראה פעמים רבות "תקוע" כאשר הוא מנסה לדבר: נעצר באמצע משפט, משתהה זמן רב בין מילה למילה או נראה כאילו הוא מנסה להגיד דבר מה אך לא מצליח להפיק צליל
* הילד מרבה לשבץ בדיבורו מילים או הברות (אה... אממממ...)
* דיבורו של הילד מלווה בהעוויות (מצמוץ, תנועות פה ושפתיים), מתח וכיווץ גופני (במיוחד באזור הצוואר והפה) או מחוות גופניות (תיפוף, רקיעת רגליים)
* הילד נמנע מקשר עין בעת הדיבור
* הילד מגיב בתסכול, מתח או מבוכה כאשר הוא מתקשה להגות מילה או להשלים משפט
* הילד נמנע משימוש במילים מסוימות, ונראה כי משקיע מאמץ בהחלפת המילה במחוות גופניות או מילים קלות יותר להגייה
* נראה שהילד מנסה להימנע ולהתחמק מדיבור, למשל על ידי החלפתו במחוות גופניות (הצבעה במקום שימוש במילים) או טענה שאינו יודע להשיב על שאלה אשר ברור שהוא מסוגל לענות עליה
כאשר סממנים אלו מתקיימים במשך חצי שנה ומעלה, ו/או כאשר הם מופיעים בקרב ילדים שכבר עברו את הגיל הרך- יש סיבה להניח כי הילד מתמודד עם גמגום. במצבים אלו מומלץ לפנות לאבחון אצל קלינאית תקשורת.
הגורמים להיווצרות גמגום התפתחותי אינם ברורים אך ההנחה היא שמצבי גמגום נוצרים על רקע שילוב בין גורמים גנטיים, נוירולוגיים, התפתחותיים וסביבתיים.
גמגום נחשב לתופעה בעלת בסיס תורשתי חזק למדי: ללמעלה ממחצית הילדים המתמודדים עם גמגום יש קרוב משפחה מגמגם, וכאשר תאום זהה מפתח גמגום, יש סיכוי של 70% שהתאום שלו יפתח גמגום גם כן.
בהיבט הנוירולוגי, נמצא כי דפוסי הפעילות המוחית של אנשים המתמודדים עם גמגום שונים במספר היבטים מדפוסי הפעילות המוחית של אנשים שאינם מתמודדים עם גמגום. כך, למשל, נמצאו עדויות לפעילות מוחית נמוכה יותר באזור המוח הקשור בעיבוד צלילים ודיבור בקרב מגמגמים. כמו כן, בקרב אנשים המתמודדים עם גמגום נמצאה פעילות מוחית מוגברת באונה הימנית של המוח בעת הדיבור ביחס לאנשים לא מגמגמים, אשר האונה השמאלית שלהם היתה פעילה יותר בזמן שדיברו.
הבדל נוסף שנמצא בין אנשים שמתמודדים עם גמגום לאלו שאינם מתמודדים עם גמגום הוא שמוטוריקת הפה-לסת של מגמגמים היתה נמוכה ביחס לזו של הלא מגמגמים.
חשוב להדגיש כי על אף הדעה הרווחת לפיה גמגום נגרם מלחץ, חרדה, ביישנות או בעיות פסיכולוגיות, טענות או מעולם לא הוכחו כנכונות. גמגום עשוי להביא ללחץ, חרדה, ביישנות וקשיים בדימוי העצמי, כפי שיתואר בהמשך, אך אין כל בסיס מחקרי התומך בכך שמצבים אלו עשויים להביא להתפתחות של גמגום.
כאמור, גמגום הוא בעיית תקשורת אשר פוגעת בשטף הדיבור: גמגום אינו נובע מבעיות פסיכולוגיות וגם אינו מעיד על אינטליגנציה נמוכה או לקות למידה. למרות זאת, גמגום עשוי להביא למגוון קשיים בתחום הרגשי, החברתי והלימודי.
דיבור ושפה ממלאים חלק מרכזי ביותר בחיינו: דרך השפה אנחנו יוצרים ומשמרים אינטראקציות בין אישיות, והיכולת להשתמש בשפה היא אמצעי מרכזי אשר מסייע לילד לתקשר את עולמו הפנימי, לקבל פידבק, ללמוד ולהתפתח. בהתאם למרכזיות השפה בחיינו, ילדים המתמודדים עם גמגום עשויים לחוות פגיעה משמעותית בהיבטי חיים מרכזיים עקב הגמגום.
ילדים המתמודדים עם גמגום עשויים לחוות חרדה, לחץ ומתח בסיטואציות המבוססות על דיבור, ולהתמודד עם תחושות קשות של בושה ומבוכה כאשר הם אכן מגמגמים. באופן טבעי, תחושות אלו מתגברות כאשר הילד זוכה לתגובות חברתיות שליליות בתגובה לגמגום- בין אם מדובר בלחץ או אכזבה גלויים של ההורים, ובין אם מדובר בלעג או הטרדה חברתית המתמקדות בגמגום. חוויות רגשיות ובין אישיות אלו מביאות רבים מהילדים המתמודדים עם גמגום להימנע ככל האפשר מדיבור, ובפרט מדיבור בסיטואציות או קשרים אותם הם חווים כלא בטוחים. כך, למשל, ילד אשר מדבר בנינוחות יחסית עם חברו הטוב למרות הגמגום, עשוי להימנע מדיבור בגן השעשועים, בגן/כיתה או מול קבוצת ילדים. הימנעות זו מגבירה את החרדה ואת חוסר האמון של הילד ביכולתו להתמודד עם סיטואציות המבוססות על דיבור, ובכך עשויות לפגוע בדימויו העצמי של הילד ובמקרים מסוימים אף להביא להתפתחות סימפטומים של חרדה או דיכאון. כמו כן, ההימנעות מדיבור עשויה להביא לתיוג שגוי של הילד כביישן או כבעל יכולות לימודיות נמוכות, דבר אשר מביא גם הוא להגברת החרדה ולפגיעה בדימוי העצמי. חשוב לציין כי על אף הנאמר, ילדים שונים מאוד זה מזה בתגובותיהם לגמגום: חלק מהילדים המתמודדים עם גמגום קל יחסית עשויים לחוות אותו באופן קשה למדי ולחוות בושה רבה באופן בו הם מדברים, בעוד שילדים אחרים אשר מתמודדים עם גמגום חמור עשויים לדבר באופן נינוח יחסית למרות הפגיעה המשמעותית בשטף הדיבור שלהם.
לאור השלכותיו הרגשיות-חברתיות המשמעותיות של הגמגום, ולאור העובדה שלא ניתן לנבא מי מהילדים יפסיק לגמגם באופן ספונטני ומי ימשיך לגמגם באופן כרוני, מומלץ להפנות את הילד אל אבחון גמגום אצל קלינאית תקשורת כבר בשלב מוקדם יחסית של הופעת הסימפטומים של גמגום.
גמגום נחשב פעמים רבות לבעיית תקשורת של הילדות ואכן, כאמור, מרבית המתמודדים עם גמגום הם ילדים בגיל הרך, כאשר מרביתם מחלימים באופן ספונטני מהגמגום. יחד עם זאת, אחוז קטן מהמבוגרים מתמודדים גם הם עם גמגום- ביניהם גם בוגרים מפורסמים אשר עוסקים או עסקו בתחומים המבוססים על דיבור בפני קהל, כמו ווינסטון צ'רצ'יל, יהודה פוליקר ומרילין מונרו.
ניתן להצביע על שלושה סוגים מרכזיים של גמגום בבגרות:
* גמגום התפתחותי כרוני- גמגום אשר הופיע בגיל הרך וממשיך ללוות את האדם גם בבגרות
* גמגום כתוצאה מפגיעת ראש- גמגום המתפתח בקרב אנשים שלא התמודדו קודם לכן עם גמגום, בתגובה לפציעת ראש באזורים הקשורים בשפה, מחלות דמנטיות (אלצהיימר, למשל), שימוש בסמים, שבץ מוחי או טראומות מוחיות נוספות.
* גמגום פסיכוגני- סוג נדיר יחסית של גמגום, המופיע בקרב מתבגרים ובוגרים אשר לא התמודדו קודם לכן עם גמגום, בעקבות אירוע טראומטי נקודתי או נסיבות חיים מלחיצות במיוחד (למשל, התמודדות עם מחלה קשה שלה אדם עצמו או בני משפחתו).
בדומה להשלכותיו של גמגום בגילאי הילדות, גם גמגום בגילאי ההתבגרות והבגרות עשוי להיות מלווה בהשלכות רגשיות ובין אישיות שליליות שביניהן דימוי עצמי נמוך, חרדה ונטייה להימנעות מאינטראקציות המבוססות על דיבור. כך, למשל, נער או בחור צעיר עשויים להתקשות להצטרף לקבוצה חברתית במסיבה או ליצור קשר עם נערה/בחורה מתוך חשש שיגמגמו, ואדם בוגר עשוי שלא למצות את עצמו מבחינה מקצועית עקב החשש שלו לדבר בישיבות צוות, להציג מצגות ולהוביל דיונים מקצועיים. עם זאת, גם השפעתו של גמגום של מבוגרים, בדומה למצבי גמגום של ילדים, תלויה במידה רבה באופן בו האדם מפרש וחווה את הגמגום. כך, למשל, אדם בוגר עם גמגום עשוי לפתח חרדה חברתית כתוצאה מתחושת חוסר הערך וחוסר המותאמות המתעוררת בו באינטראקציות בין אישיות, בעוד שאדם אחר עשוי לחוות את הגמגום שלו כפגם מינורי, בלי קשר לחומרת הגמגום האובייקטיבית.
על אף שהגורמים להיווצרות גמגום אינם ברורים, ולמרות הבסיס הגנטי-נוירולוגי של מצבי גמגום, גמגום ניתן לטיפול במקרים רבים, ובפרט כאשר הפנייה לטיפול נעשית בגיל הרך. באופן כללי מומלץ לטפל במצבי גמגום כבר בילדות כדי למנוע את התקבעות החרדה מהדיבור, אך גם בוגרים עשויים לחוות שיפור דרמטי ביותר בגמגום שלהם לאחר טיפול מתאים. גמגום מטופל בדרך כלל אצל קלינאית תקשורת, אך כאשר נלווים לו קשיים רגשיים (למשל, חרדה חברתית או דימוי עצמי נמוך ביותר) ניתן לשלב גם טיפול פסיכולוגי. עם זאת, חשוב לזכור כי טיפול פסיכולוגי אינו שיטת הטיפול המרכזית למצבי גמגום, אלא טיפול המסייע ל"תופעות הלוואי" הרגשיות והבין אישיות של מצבי גמגום.
גמגום מטופל בדרך כלל באחת משתי דרכים מרכזיות: טיפול בגמגום בשיטה ישירה המכוונת לשיפור טכניקת הדיבור וטיפול בגמגום בשיטה עקיפה, המתמקדת בהרגעה והפחתת המתח הקשור בדיבור. גמגום של ילדים מטופל בדרך כלל באמצעות שילוב בין השיטה הישירה לשיטה העקיפה, בעוד שמצבי גמגום בבגרות ובגיל ההתבגרות מטופלים בדרך כלל בשיטה הישירה בלבד.
טיפול בגמגום בשיטה הישירה הוא טיפול המבוסס על תיקון ושיפור של טכניקת הדיבור באמצעות תרגילים אותם האדם מבצע עם קלינאית התקשורת. תרגילים אלו מסייעים ברכישת הגייה נכונה, הגברת המודעות לגמגום, הפחתת קצב הדיבור וכן הלאה, כאשר המטופל מקבל פידבק שוטף מהמטפל וכך לומד לתקן בזמן אמת טעויות דיבור והגייה. חלק משמעותי בטיפול בשיטה זו במצבי גמגום הוא שיפור חווית הדיבור של המטופל. ילדים ובוגרים רבים המתמודדים עם גמגום תופסים באופן שלילי בצורה קיצונית את האופן בו הם מדברים, ובמסגרת טיפול ישיר במצבי גמגום המטפלת מנסה, בין היתר, לשפר את חווית הדיבור ואת בטחונו העצמי של המטופל בהקשר זה. כך, גם כאשר הגמגום אינו נפתר, המטופל יכול להתחיל לחוות את דיבורו כברור ולהתחיל לדבר באופן נינוח יותר, גם אם מדי פעם דיבור נקטע על ידי גמגום. באופן זה, הגמגום הופך לגורם פחות מגביל בחייו של המטופל גם אם אינו נעלם לגמרי.
כאמור, גמגום ניתן לטיפול גם באמצעות שיטות עקיפות המכוונות להרגעה עצמית ויצירת סביבת דיבור מרגיעה יותר. בבגרות, טיפול בגמגום בשיטה העקיפה יהיה רלוונטי לבוגרים אשר חווים חרדה רבה סביב הגמגום שלהם, ונוטים להימנע מסיטואציות חברתיות, מקצועיות ובין אישיות בעקבותיו. במקרים אלו, טיפול קוגניטיבי התנהגותי יוכל לסייע בהתמודדות עם הסימפטומים של החרדה ובכך לצמצם את השפעת הגמגום על תפקודו של האדם ועל תפיסתו העצמית. גמגום בילדות בשיטה העקיפה כולל בדרך כלל לא רק עבודה של הרגעה עצמית עם הילד עצמו, אלא גם הדרכת הורים אשר תסייע להורים לבנות סביבת דיבור מלחיצה פחות. כך, למשל, במסגרת ההדרכה הורים לילד המתמודד עם גמגום יקבלו הנחיות לגבי קצב הדיבור, אווירת השיחה ומידת הלחץ שיש להפעיל על הילד במצבי הימנעות מדיבור או במצבי גמגום. כאשר ההורים לומדים לקבל באופן נינוח יותר ביטויי גמגום, להגיב אליהם באופן פחות מלחיץ ולהימנע מטעויות נפוצות כמו השלמת משפטים או דיבור במקום הילד- הסיכוי שהילד יוכל להתמודד טוב יותר עם סיטואציות של דיבור משתפר בצורה משמעותית.
גמגום בילדות הוא תופעה מבלבלת העשויה לעורר שאלות רבות: כמה שליטה יש לילד במצבי גמגום? האם הגברת המודעות שלו לגמגום תסייע או תגביר את החרדה? עד כמה כדאי לדרוש מהילד לדבר בסיטואציות הנחוות עבורו כמלחיצות? כאשר מדובר במצב גמגום מתמשך, מומלץ להתייעץ עם קלינאי תקשורת לגבי סוג התגובות המתאימות ביותר לילד. עם זאת, מספר טיפים כלליים יתאימו למרבית הילדים:
גמגום אינו בחירה: גמגום אינו נובע מלחץ, ביישנות או חוסר תשומת לב של הילד ולכן חשוב שלא להגיב לביטויי גמגום בביקורתיות, לחץ או לעג: תגובות מסוג זה יגבירו את החרדה ובכך יקצינו הן את הנטייה להימנעות והן את הגמגום עצמו. בדומה, חשוב שלא לתת לילד "טיפים" כנשימה עמוקה או דיבור איטי- השאירו את הטיפים לקלינאי התקשורת, והימנעו מלבלבל את הילד עם טכניקות אשר לא בהכרח מתאימות לו ויכולות לסייע לו.
קבלו את הילד עם הגמגום: כאמור, גם אנשים שהגיעו להישגים מרשימים ויוצאי דופן עשויים להתמודד עם גמגום בילדות ובבגרות. לכן, חשוב מאוד להעביר לילד מסר שהוא מוערך ואהוב גם עם הגמגום.
סבלנות: הפגינו סבלנות לדיבורו של הילד גם אם הוא איטי וקטוע עקב הגמגום. בכך תחזקו את ביטחונו של הילד ביכולתו לדבר באופן ברור ותתרמו גם ליכולתו לדבר באופן נינוח וגם לביטחונו העצמי הכללי.
עידוד להתנסות: אל תשתפו פעולה עם נטייתו של הילד להימנע מסיטואציות המחייבות דיבור. עודדו אותו לדבר עם זרים, בגן ועם חברים חדשים למשחק ואל תמהרו לסביר אותו, להשלים את דבריו או לדבר במקומו.
סייעו בתיווך- אם הילד מתמודד עם גמגום כרוני ומשמעותי, שתפו את הצוות החינוכי וחשבו יחד האם תוכלו לסייע לילד. למשל, אפשר לבקש מגננת לעודד את הילד לדיבור בפני חבריו לגן ולתאם עם המורה כמה ומתי כדאי/לא כדאי לפנות אל הילד בכיתה, בהתאם לקשייו ויכולותיו.
צרו סיטואציות של שיחה: רגישותו של נושא הדיבור עבור ילדים המתמודדים עם גמגום מדגיש את חשיבותה של אווירה משפחתית המעודדת שיח פתוח ונינוח. צרו הזדמנויות רבות לשיחה עם ילדכם, הקפידו על שמירה על קשר עין במהלך השיחה וגלו עניין בדבריו, עם או בלי קשר לגמגום- כך תבססו חוויה של שיחה כחוויה חיובית ולא רק כחוויה מלחיצה ומאיימת.
