סכיזופרניה היא אחת ההפרעות הנפשיות בה נקשרים יותר מיתוסים וסטיגמות יותר מכל הפרעה אחרת: סכיזופרניה מקושרת פעמים רבות - שלא בצדק - לאלימות, פשיעה ופיצול אישיות. בפועל, מדובר בהפרעה נפשית הנכללת בקבוצת ההפרעות הפסיכוטיות, אשר כוללת פגיעה משמעותית בתפיסת המציאות של האדם ובתפקודו. סכיזופרניה נחשבה לאורך עשורים רבים כהפרעה בלתי ניתנת לטיפול אך כיום, עם התפתחותם של הרפואה הפסיכיאטרית והתחום השיקומי, חולי סכיזופרניה רבים מצליחים לנהל חיים משמעותיים, לעבוד ולבנות מערכות יחסים זוגיות או משפחתיות. כיצד מאבחנים סכיזופרניה, ומהן אפשרויות הטיפול?
.jpeg)
.jpg)
על פי המדריך הפסיכיאטרי האמריקאי הרשמי, ה- DSM-5, אבחנה של סכיזופרניה ניתנת כאשר מתקיימים שניים מהסימפטומים הבאים למשך חודש לפחות, כאשר לפחות אחד מהם נכלל בשלושת הקריטריונים הראשונים:
* דלוזיות: האדם חווה מחשבות, אמונות או רעיונות לא מציאותיים כתחושות רדיפה, רעיונות גדלות, תחושה שהוא נשלט על ידי כוחות חיצוניים או תחושה שאירועים ניטרליים קשורים בו.
* הלוצינציות: האדם תופס גירוי חושי (קול, ריח, מראה) אשר אינו קיים במציאות.
* דיבור לא קוהרנטי ובלתי מאורגן באופן קיצוני* התנהגות קטטונית או בלתי מאורגנת.
* סימפטומים "שליליים" המתבטאים בדלות, היעדר עניין, הסתגרות, השטחה רגשית והיעדר מוטיבציה לפעולה.
כמו כן, כדי שתאובחן סכיזופרניה צריכה להתקיים פגיעה בתפקודו התעסוקתי/חברתי של האדם, ו/או פגיעה בטיפול העצמי (תזונה, היגיינה וכד').
לאורך שנים רבות סכיזופרניה נחשבה להפרעה בלתי ניתנת לטיפול, ולאור הפגיעה התפקודית המשמעותית הנלווית לה - המתמודדים עם סכיזופרניה נידונו פעמים רבות לחיים במסגרות אשפוזיות אשר תנאי המחייה בהן היו קשים מנשוא. למרבה המזל, בעשורים האחרונים חלו התפתחויות דרמטיות הן בתפיסת הסכיזופרניה והן באמצעים הטיפוליים המתאימים לטיפול בה. כיום, הדעה הרווחת היא שלמרות שלא ניתן לרפא סכיזופרניה באופן מלא, ניתן להביא לשיפור משמעותי ביותר בסימפטומים וכך לאפשר לאדם המתמודד עם סכיזופרניה לנהל חיים עצמאיים, מספקים ועשירים יותר מבחינה חברתית. במרבית המקרים טיפול בחולי סכיזופרניה יכלול שילוב בין מספר אלמנטים מרכזיים:
טיפול תרופתי: הגורמים הביולוגיים והנוירו-כימיים הם הגורמים המרכזיים להתפתחות סכיזופרניה ובהתאם, הטיפול התרופתי נחשב לשיטת הטיפול המרכזית במצבי סכיזופרניה. הטיפול התרופתי מנטרל במרבית המקרים סימפטומים של דלוזיות, הלוצינציות והתנהגות בלתי מאורגנת, ותרופות מסוימות מצליחות לשפר גם את ה"סימפטומים השליליים" הקשורים בהסתגרות, היעדר עניין והשטחה רגשית.
טיפול שיקומי: סכיזופרניה מערבת בדרך כלל פגיעה משמעותית בתפקוד הלימודי, התעסוקתי והחברתי של האדם, והטיפול השיקומי מסייע למטופל בהשגת רמת תפקוד עצמאית, השתלבות חברתית-תעסוקתית, יצירת תחומי עניין ושמירה על אורח חיים בריא - בהתאם לצרכיו ויכולותיו.
טיפול פסיכולוגי: על אף שהדעות חלוקות לגבי יעילות הטיפול הפסיכולוגי לחולי סכיזופרניה, מחקרים רבים מצביעים על תרומתו. מוקד הטיפול הפסיכולוגי לחולי סכיזופרניה ישתנה בהתאם לצרכיו וקשייו של המטופל, אך היבטים מרכזיים בו כוללים, בדרך כלל, ליווי בתהליך קבלת המחלה, ליווי ה"אבל" על החיים הבריאים שאבדו, חיזוק שיתוף הפעולה עם הטיפול התרופתי, מתן תמיכה וחיזוק יכולות חברתיות אשר יאפשרו למטופל ליצור ולחזק קשרים חברתיים למרות קשייו. סוג ספציפי של טיפול פסיכולוגי לחולי סכיזופרניה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי הממוקד בשיפור יכולתו של המטופל לזהות דלוזיות, הלוצינציות וסימנים מטרימים לפריצת משבר פסיכוטי. טיפול מסוג זה מחזק את יכולתו של המטופל לזהות החמרה במצבו ולהתמודד עם הלוצינציות ודלוזיות ובכך מקטין את הסיכון לפריצת משבר פסיכוטי מלא.
פעילות חברתית: אחת ההתמודדויות הקשות ביותר עבור חולי סכיזופרניה היא הבדידות והנתק החברתי איתן הם מתמודדים לא פעם. בהתאם, כיום קיימים מועדונים חברתיים אשר מציעים פעילות ומפגש חברתיים במטרה ליצור רשת חברתית שתהווה מקור תמיכה ועניין בחיי המטופל.
דיור מוגן: סכיזופרניה היא הפרעה אשר רמות החומרה שלה משתנות ובהתאם, חלק מהמתמודדים עם סכיזופרניה מתקשים לנהל אורח חיים עצמאי. חולי סכיזופרניה אלו נתרמים פעמים רבות ממגורים במסגרת דיור מוגן אשר מציעה שילוב בין חיים בקהילה, השגחה טיפולית-רפואית ומסגרת חברתית.
אשפוז: אשפוז פסיכיאטרי לחולי סכיזופרניה נחלק לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון הוא אשפוז במצבי משבר אקוטיים, המכוון להגנה על המטופל, השגת איזון תרופתי והכוונה להמשך הטיפול המתאים בקהילה. הסוג השני (והשכיח פחות) הוא אשפוז במחלקה כרונית אשר מתאים לחלק קטן מהמתמודדים עם סכיזופרניה, אשר יכולותיהם התפקודיות והקוגניטיביות נמוכות ביותר.
