לאורך שנים רבות, ילדים אשר הישגיהם והשקעתם הלימודית היו נמוכים מהמצופה מהם סווגו כעצלים, חסרי מוטיבציה, "מופרעים" וכן הלאה. עם השנים הלכה והתרחבה ההכרה בכך שדפוסים לימודיים לקויים, הפרעות התנהגות בבית הספר והישגים לימודיים נמוכים ביחס למצופה מהתלמיד על פי האינטליגנציה שלו עשויים לנבוע גם מגורמים נוירולוגיים ומגורמים רגשיים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
בתחום הנוירולוגי, נמצא כי לקויים נוירולוגיים מולדים עשויים לגרום להפרעות קשב וריכוז ו/או ללקויי למידה אשר מקשים על התלמיד לרכוש את החומר והמיומנויות הלימודיות המצופים ממנו. הפרעות קשב וריכוז הן לקויים נוירולוגיים קלים ומולדים אשר פוגעים בתפקודים ניהוליים של המוח ובפרט בתפקודי קשב וריכוז. לקויי למידה הם שם כולל לקבוצת לקויים נוירולוגיים מולדים וקלים אשר מביאים לקושי ברכישת מיומנויות קריאה (דיסלקציה), מיומניות כתיבה (דיסגרפיה) או חשבון (דיסקלקוליה).
בתחום הרגשי, אנשי חינוך וטיפול החלו להכיר בכך שהיכולת ללמוד ולהשקיע באופן תואם במטלות הלימודיות קשורה בגורמים רגשיים שונים שביניהם דימוי עצמי, פניות רגשית ללמידה, רמת חרדה שאינה גבוהה מדי וכן הלאה. בהתאם להבנות אלו, החלו להתפתח אבחונים שונים אשר מכוונים לזיהוי לקויות רגשיות ונוירולוגיות אשר עלולות לגרום לקשיים למידה משמעותיים.
כיום קיימים ארבעה סוגי אבחונים מרכזיים הנוגעים לתחום הלימודי ולתפקוד הבית ספרי:
אבחון דידקטי הוא אבחון המכוון לאיתור לקויי למידה וזיהוי קשיים ספציפיים הנוגעים ליכולות שונות שביניהן יכולות גרפו- מוטוריות, יכולות מילוליות (הפשטה, הסקה, הבעה בכתב), הבעה בעל פה, הבנת הנקרא והנשמע, תפיסה חזותית ומרחבית וכן הלאה.
אבחון פסיכודידקטי, עליו יורחב בהמשך, הוא אבחון המשלב בין אבחון דידקטי מלא לבין מבחנים אישיותיים חלקיים.
אבחון הפרעות קשב וריכוז הוא אבחון ספציפי לתחום הקשב והריכוז. אבחון זה אינו מאפשר זיהוי של לקויי למידה.
אבחון זה אינו נוגע ישירות ליכולותיו הלימודיות של התלמיד, אלא מכוון למתן תמונה אישיותית מקיפה המספקת הבנה של עולמו הפנימי של הנבדק. אבחון פסיכודיאגנוסטי מתאים לילדים אשר יש יסוד סביר לשער כי קשייהם בתחום הרגשי, החברתי, ההתנהגותי או הלימודי קשורים בהיבטים פסיכולוגיים.
אבחון פסיכודידקטי הוא אבחון המתמקד הן באיתור קשיים קוגניטיביים-נוירולוגיים הקשורים בקשיי הלמידה והן בבדיקת השפעתם של גורמים רגשיים על תפקודו של הנבדק. בהתאם, אבחון פסיכודידקטי כולל שני סוגי מבחנים, המתמקדים בפן הקוגניטיבי והרגשי.
בדומה לאבחון דידקטי, אבחון פסיכודידקטי מבוסס ברובו על סוללת מבחנים המכוונים להערכת יכולותיו הגרפו-מוטוריות, המילוליות והביצועיות של הנבדק ולקביעה האם הוא סובל מלקויי למידה. במסגרת חלק זה של האבחון, הנבדק מתבקש למלא אחר מגוון רחב של תתי מבחנים אשר כל אחד מהם מתמקד ביכולת או מיומנות אקדמית-קוגניטיבית אחרת. עם זאת, אבחון פסיכודידקטי כולל גם מבחנים השלכתיים- מבחנים המבוססים על הצגת גירוי עמום אליו הנבדק מתבקש להגיב באופן ספונטני, כאשר תגובותיו מלמדות על התכנים הפנימיים המעסיקים אותו ועל מאפייניו האישיותיים.
על בסיס השילוב בין היבטים דידקטיים לבין היבטים השלכתיים-אישיותיים, המאבחן יכול לקבל תמונה כוללת המסייעת לו לזהות האם קשייו של הילד נובעים מגורמים רגשיים, לקויי למידה או שילוב בין השניים. על סמך הבנתו את קשייו של הנבדק ומקורם, המאבחן יציע תכנית התערבות לימודית ו/או טיפולית אשר תספק מענה לקשייו של הילד בכל אחד מהמישורים הרלוונטיים. כך, למשל, במידה ועל סמך אבחון פסיכודידקטי המאבחן יסיק כי מדובר בילד עם קשיי למידה, הוא יוכל להמליץ על הוראה מתקנת, ריפוי בעיסוק לשיפור המיומנות הגרפו- מוטורית ומתן הקלות במהלך הבחינות. במידה והמאבחן יסיק כי לצד לקויי הלמידה קיימים גם קשיים בתחום הרגשי הוא יוכל להמליץ גם על הדרכת הורים או טיפול פרטני לילד.
