12.01.16
צוות בטיפולנט
אחד התסריטים המפחידים ביותר עבור כל הורה הוא האפשרות שילדו יהפוך לקורבן לאלימות מצד ילדים אחרים. בעידן בו אנו שומעים כמעט מדי יום על הצקות, הטרדות, החרמות ומעשי אלימות בין ילדים צעירים, מרביתנו חוששים שילדינו יהפכו לקורבנות ועסוקים הרבה פחות באפשרות הנגדית: האפשרות שהמלאך המתוק שגידלנו יתגלה כבריון אלים הממרר את חייהם של ילדים אחרים.
הילד אלים. איזה מין הורים אתם?
מרבית ההורים שנודע להם כי ילדם הפך לקורבן לאלימות יפעלו כדי להגן עליו ולמנוע מקרי אלימות נוספים, אך בקרב הורים שנודע להם על אלימותו של ילדם ניתן להצביע על מגוון סגנונות תגובה שכיחים.
המכחישים - המכחישים, או "עוצמי העיניים" הם אותם הורים שיעלימו עין ויתכחשו להתנהגותו האלימה של ילדם בכל מחיר. זאת, בדרך כלל, מאחר והם חוששים לעמת את הילד עם התנהגותו ו/או מתקשים להתמודד עם הכאב, העלבון והצער העשויים להתעורר בהם בתגובה להתנהגות שלילית של הילד שבגידולו וחינוכו השקיעו. הורים אלו יאשימו את המתלוננים על ילדם בשקרנות והיטפלות אליו, יעלימו עין ויתעלמו מעדויות ברורות לאלימותו של הילד או יטענו כי מדובר ב"סתם שובבות של ילדים".
המתרצים - המתרצים, או ה"מרחמים", הם אותם הורים שמכירים בכך שילדם פעל באופן אלים אך יצדיקו את התנהגותו בכך שהוא "עובר תקופה קשה", "לא מבין את ההשלכות" או "רק מגיב לכך שהציקו לו".
חסרי האונים - הורים אלו יכירו בהתנהגותו השלילית של הילד ובאחריותו להתנהגות זו, אך יחוו את עצמם כחסרי יכולת להגיב או לפעול. הם עשויים להימנע מתגובה מתוך תחושה ש"זה גם ככה לא יעזור, מה אנחנו יכולים לעשות?" או להגיב באופן רפה וחסר השפעה.
לוקחי האחריות - לוקחי האחריות הם אותם הורים שמכירים באחריות הילד למעשיו ובאחריות שלהם עצמם על התנהגותו. הורים אלו יפעלו בדרכים אקטיביות, ובדרך כלל גם אפקטיביות, לצמצום התנהגותו האלימה של ילדם.
אין ילד רע, יש רק ילד שרע לו. האמנם?
בעבר ילדים נענשו באופן חמור ולעתים גם אגרסיבי על התנהגויות תוקפניות אך בעשורים האחרונים, עם הדגש הרב שמושם על אמפתיה ורגישות לצורכי ורגשות הילד, התנהגויות תוקפניות רבות זוכות להבנה, "הכלה" ואמפתיה. עמדה זו "מגובה" על ידי תפיסה לפיה הילד הוא טוב במהותו אך מתנהג באופן אלים על רקע מצוקה שהוא עצמו חווה.
גישה זו נכונה באופן חלקי בלבד ולמרבה הצער, מביאה פעמים רבות לדפוסי תגובה ותרניים ובלתי אפקטיביים המאפשרים לילד להמשיך בהתנהגותו האלימה מבלי לקחת אחריות של ממש על מעשיו. ההיבט ה"נכון" שמאחורי גישה זו הוא שילדים בריאים נפשית, עם רמות אגרסיה מתונות ויכולות וויסות עצמי חיוביות - בדרך כלל לא יפנו להתנהגות אלימה. זאת, לעומת ילדים אשר חווים מצוקה רגשית ופונים להתנהגויות אלימות עקב הקושי שלהם לווסת אותה והניסיון הלא מודע שלהם למשוך תשומת לב לקשייהם. עם זאת, חשוב לזכור כי רבים מהילדים אשר מתמודדים עם מצוקה רגשית אינם פונים לאלימות כדרך התמודדות. כמו כן, ילדים רבים אשר אינם מתמודדים עם קשיים רגשיים או קשיים בוויסות נוהגים בבריונות עקב נטייה להיגררות חברתית, היעדר אמפתיה לאחרים, אגוצנטריות, קנאה ותחרותיות יתר וכן הלאה.
במילים אחרות, התנהגות אלימה של ילד אמנם ראויה לבירור וחקירה מעמיקות יותר, אך חשוב להימנע מההנחה האוטומטית לפיה אלימות של ילד נובעת ממצוקה ומהיפוך אוטומטי בין קורבן לתוקפן. בהקשר זה, חשוב לציין כי מחקרים עכשוויים מצביעים על כך שילדים ובני נוער אלימים משלמים מחיר על תוקפנותם הן ברמה הרגשית (אשמה, בניית דימוי עצמי שלילי) והן ברמה החברתית.
כיצד, אם כן, כדאי להגיב לאלימות של ילדים? להלן מספר טיפים.
ילד אלים: מה עושים?
באופן טבעי, הצעד הראשון להתמודדות עם אלימות ילדים הוא עריכת בירור והבנה של המצב. צעד זה כרוך לעתים ב"פקיחת עיניים" ובהתמודדות עם אמיתות בלתי נעימות אך הוא חיוני ליכולת להתמודד ולהגיב באופן יעיל. מרגע שהושגה ההכרה בכך שהילד אכן נהג בתוקפנות, כדי לנקוט מספר צעדים.
העבירו מסר ברור: ילדים, כפי שאתם בוודאי כבר יודעים מניסיון, רגישים מאוד לסאב-טקסט. בהתאם, אם מתחת למסר ה"חינוכי" המגנה את האקט האלים הילד יקלוט שאתם ממעיטים בחומרת המעשה ואולי אף גאים בסתר לבכם ב"שובבות" וב"אסרטיביות" שלו - הסיכוי לשינוי יקטן בצורה משמעותית. לכן, בדקו עם עצמכם אם אתם אכן מתנגדים להתנהגות כפי שאתם מנסים להציג.
צאו לשטח: אל תפחדו לפעול. אמרו לילד באופן חד משמעי שהישנות ההתנהגות האלימה תביא אתכם לנקוט צעדים בשטח לצמצום האלימות. מה למשל? אל תהססו להחרים פלאפון או מחשב במידה והילד מעורב באלימות וירטואלית, והודיעו חד משמעית שתצאו ללוות כל טיול כל עוד הילד מתפרע כאשר הוא לא תחת השגחתכם. במקרים רבים, פעולה שווה אלף מילים וכאשר הילד יבין ממעשיכם שלא תאפשרו לו לנהוג באלימות בשום אופן - המוטיבציה שלו לשינוי תצמח פלאים.
דרשו פעולות מפצות: הילד שלכם פגע בילד אחר? נסו לחשוב יחד איתו על דרכים יצירתיות לפיצוי ובקשת סליחה. שימו לב שחשוב שדרכים אלו לא ישפילו את הילד, אלא יחזקו את תחושת האחריות שלו ואת החוויה שיש לו יכולת - וחובה - לתקן ככל אפשר את הנזק שגרם.
הוו מודל חיובי: אם המודל המשפחתי אליו הילד חשוף הוא מודל של אלימות פיסית או רגשית, של הטחת עלבונות ושל תקשורת המבוססת על עקיצות והקנטות - אל תצפו ממנו להשתנות משמעותית לפני שאתם עצמכם תערכו שינוי בבית.
אזנו בין הקשבה לבין הצבת גבול: העובדה שהילד שלכם פגע או התנהג באופן שלילי אין משמעה שהוא לא ראוי להקשבה. הקשיבו לצד שלו והיו אמפתיים לחוויה שלו (למשל, לתחושה שנעלב, נפגע או התקשה לשלוט בכעסו) אך בו זמנית - הציבו את הגבול באופן חד משמעי בכל הנוגע להתנהגויות אלימות.
ערבו גורמים נוספים: אלימות מתמשכת של ילד מעוררת בהורים רבים בושה ונטייה להסתרת הבעיה. הימנעו מגישה זו אשר הופכת גם אתכם לקורבנות לאלימות של הילד ואמרו לילד באופן חד משמעי שאתם מתכוונים לערב גורמים נוספים שיסייעו לכם למנוע ממנו להתנהג באופן אלים: מורים, יועצת בי"ס, קרובי משפחה וכן הלאה.
טפלו: על אף כל האמור לעיל, דפוסי התנהגות אלימים מתמשכים מהווים פעמים רבות עדות לקושי של הילד בתחום הרגשי או החברתי. לכן, פנו אל הדרכת הורים והתייעצו האם יש צורך בהפניית הילד לטיפול או בתהליך מתמשך של הדרכת הורים שיסייע לכם להציב גבולות ולווסת את התנהגותו של הילד.
