18.09.08
צוות בטיפולנט
בילי בן ה-11 רוצה להיות רקדן. רקדן בלט. אלא שאביו, כורה פחם קשוח החולם שבנו יהיה אלוף באגרוף, לא ממש מעוניין לגדל "סיסי" ו"הומו" אשר יעורר את לעגם של בני גילו של בילי וחבריו של האב עצמו. הקונפליקט בין בילי לאביו לקוח מהסרט "בילי אליוט" המתאר עד כמה קשה - הן להורה והן לילד - כאשר הילד מתחבר לעיסוק "נשי" ולא לכדורגל ואגרוף. ואכן, לא מעט הורים חווים בושה, אשמה ודאגה כאשר ילדיהם מפגינים התנהגויות אשר מסווגות כמתאימות לבני/בנות המין השני.
ואם אני אלבש שמלה, אני אהפוך לבת? גיבוש הזהות המגדרית
היותנו נשים או גברים היא אחד הגורמים המרכזיים באופן בו אנו תופסים ומגבשים את זהותנו. בהתאם, גיבוש הזהות המגדרית היא אחת המשימות העומדות בפני הילד הצעיר. החל מגיל שנתיים, ילדים מתחילים להבחין בהבדלים האנטומיים בין בנים לבנות, ולומדים לזהות לאיזה מין הם משתייכים. יחד עם זאת, רק בסביבות גיל ארבע מבין הילד כי מינו קבוע ואינו ניתן לשינוי: ילדים בני שנתיים-שלוש עדיין עשויים להניח כי שינוי בלבוש או התסרוקת מלמד על שינוי מינו של האדם. מלבד הזדהותם של ילדים עם היותם בני המין הנשי או הגברי, כבר מינקותם מפנימים ילדים את כללי ההתנהגות המצופים מהם כבנים או בנות: הורים, מטפלות ואנשי חינוך נוטים לתגמל התנהגויות תואמות מגדר ולהעניש או להביע אי שביעות רצון מהתנהגויות שאינן תואמות מגדר. כך, למשל, בנות נענשות בחומרה רבה מבנים על הבעת תוקפנות, ורוך ורגישות יזכו להערכה רבה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים. בהמשך, התנהגויות תואמות מגדר הופכות חשובות לילד עצמו, וילדים שאינם מתנהגים כמצופה מהם עשויים להידחות חברתית.
שמאי כרכום, פסיכולוג חינוכי מומחה ודוקטורנט באוניברסיטת חיפה, עונה על מספר שאלות הנוגעות להתנהגות שאינה תואמת מגדר ולאופן בו כדאי להתייחס אליה.
בדרך כלל ילדים מתנהגים בהתאם למין שלהם: בנים משתוללים ומשחקים בחיילים ובנות משחקת בבובות, בצורה עדינה ורגועה יותר. ובכל זאת, יש ילדים שלא מתנהגים ככה: בנות שהן "טום בוי", בנים שרוצים למרוח לק... למה זה קורה?
קודם כל, צריך להבין את ההבחנה בין מין ומגדר: המין שלנו נקבע באמצעות הכרומוזומים והופך אותנו לזכרים או נקבות. המגדר שלנו הוא התפקיד החברתי שמצופה מאיתנו כזכרים או נקבות - ממי מצפים לשטוף כלים וממי להביא פרנסה, מי אמור להיות רגיש ופגיע ומי אמור להיות חזק ודומיננטי. המגדר, בניגוד למין הביולוגי, הוא לא תוצר של גנטיקה אלא של תרבות ושל חינוך מודע ולא מודע: אפילו תוקפנות, שנחשבת לתכונה גברית מולדת, היא תוצר של חינוך: בנות, למשל, נענשות בצורה חמורה הרבה מבנים יותר על הפגנת תוקפנות. ב-50 השנים האחרונות יש קצת יותר פתיחות כלפי בנות שנהנות מפעילויות "של בנים", אבל לבנים יש הרבה פחות חופש ליהנות מפעילויות "נשיות".
יש ילדים שמשחקים במשחקים לא תואמי מגדר פשוט כי הכל מושך ומעניין אותם, ויש כאלו שהמשחק מאפשר להם להביע אי שביעות רצון מהמגדר שלהם ומההתנהגות המצופה מהם.
כיום אנחנו מדברים על "הפרעה בזהות המינית" כאשר הילד מביע רצון קבוע ומשמעותי להיות בן המין השני ("אני רוצה בולבול", "למה אין לי שיער ארוך" וכד') ולהשתתף בפעילויות מגדריות המשויכות למין השני, וכאשר מובעת מצוקה סביב אי שביעות הרצון מהמגדר. חשוב לשים לב שלא כל הבעת רצון להיות בן המין השני היא סממן לאי שביעות רצון מהמגדר: טובות הנאה יכולות להוות רכיב משמעותי ברצון להחלפת המגדר - לדוגמא, בת שרוצה להיות בן מאחר ואוסרים עליה לשחק כדורגל, בן שרוצה להיות בת כי חש שאמו אוהבת יותר את אחיותיו.
מה הקשר בין התנהגות שאינה תואמת מגדר לנטייה המינית? האם בנות שהן "טום בוי" יהיו לסביות ובנים "סיסי" יהיו הומוסקסואלים?
הבחנו בין מין ביולוגי למגדר, ואוריינטציה (נטייה) מינית היא בעצם הרכיב השלישי במיניות. נטייה מינית מתייחסת למושא המשיכה, העניין והפנטזיה המינית ויכולה להיות הומוסקסואלית, הטרוסקסואלית ובי-סקסואלית.
אין הרבה מחקרים שבדקו את הקשר בין התנהגות שאינה תואמת מגדר לנטייה המינית, אבל המחקרים המעטים שנעשו מצביעים על כך ש-30% מהילדים בעלי הפרעה בזהות המגדרית יהיו הומוסקסואלים, 10% טרנסקסואלים והשאר - הטרוסקסואלים או א-מיניים. אחד הממצאים הברורים והחד משמעיים הוא המצוקה שמעורר הקושי בקבלת המגדר: התגובות החברתיות גורמות פעמים רבות לבידוד ומצוקה ואחוז גבוה ממקרי האובדנות בקרב בני נוער קשורים לבלבול בזהות המגדרית ולגילוי נטייה הומוסקסואלית.
אפשר להגיד, בעצם, שאנחנו לא יודעים איזה נטייה מינית תתפתח, אבל שסביר להניח שתהיה מצוקה וכדאי ללמוד כיצד לעזור לילד להתחסן וללמוד מיומנויות חברתיות שיעזרו לו בהתמודדות החברתית עם בני גילו.
איך אתה מציע להורים להתנהג כאשר ילד מפגין התנהגות שאינה תואמת מגדר?
צריך למצוא את האיזון העדין בין הצבת גבול לקבלת רצונו של הילד מבלי לעורר בו בושה או להביא אותו למצב של הסתרה. קודם כל, חשוב לזכור את ההבחנה בין מיניות למגדר ולא להציף את הילד במידע על מיניות מתוך ניסיון לשנות את התנהגותו המגדרית, מאחר והעיסוק של הילד הוא עיסוק בזהותו המגדרית ולא במיניות שלו.
אפשר להציע לילדים בעדינות, ולא מתוך כפייה, משחק תואם מגדר: למשל, להציע לילדה שהיא "טום בוי" זמן איכות עם אמא, בו אפשר יהיה להיחשף לפעילויות נשיות כמו איפור משותף. לבן שמשחק בברביות, למשל, אפשר להציע משחק משותף עם האב, בו האב ייקח את תפקיד הברבי-גבר ויאפשר, בנוסף, החלפות תפקידים: משחק כזה מראה לילד שבדיקת גבולות המגדר לגיטימית ("גם אבא יכול לשחק בבובות") אבל יכוון בעדינות לבחירת תפקידים גבריים.
יש התנהגויות שהיית אוסר באופן ברור?
לא, אבל חשוב מאוד שההורה ירגיש בנוח עם הגבול שהוא מציב ולא יעודד מתירנות שאינה מתאימה לו. למשל, אם האב מרגיש שלא בנוח לשחק בברביות עם בנו, אפשר להסביר ש"לי המשחק הזה לא נעים, אבל מותר לך לשחק עם אמא/אחותך".
מעבר לזה, ההתנהגות שמחוץ לבית מורכבת יותר: הורים מוטרדים, בד"כ, גם מתחושת הבושה שנגרמת להם מהתנהגותו הבלתי מותאמת של הילד וגם מהתגובות שיקבל מילדים אחרים. גם בהקשר הזה, חשוב למצוא גבול שנוח להורה (למשל, לאפשר צביעת ציפורניים רק בבית, ולא בבי"ס) ולחזק את כישורי החיים והאסרטיביות של הילד. בנוסף, אפשר לחשוב יחד עם הילד ולהציב לו שאלות כ"איך תרגיש אם יצחקו עליך?", "איך תגיב אם יגידו לך שזה צעצוע של בנות?" וכן הלאה. בכל אופן, הדגש הוא על העברת המסר מבלי לעורר בושה: "זה בסדר גמור אם אתה רוצה להתאפר/לשחק בבובה, אבל את זה אנחנו עושים רק בבית".
