22.11.11
גילי אגר - פסיכולוגית קלינית
למה למתבגרות צעירות יש דימוי גוף שלילי, מדוע יש פי שתיים נשים בדכאון והאם גם הפעם התקשורת אשמה?
הידעתם? כבר בשנת 1927, עוד לפני שהרדיפה אחר הרזון החלה תוקפת אותנו באמצעות שלל אמצעי הפרסום והתקשורת, הכריז זיגמונד פרויד כי דימוי הגוף שלנו הנו מרכיב מרכזי באישיותינו. את דימוי הגוף ניתן להגדיר כתחושתו הסובייקטיבית של האדם בנוגע לגופו. זו תחושה שחלקה מודעת וחלקה לא מודעת, והיא מורכבת משלל חוויות ותפיסות שצברנו על עצמנו לאורך החיים כגון: חוויות גופניות ראשוניות (לדוגמא האופן שבו אמא החזיקה אותנו כתינוקות והאכילה אותנו), תגובות של סביבתינו לגוף שלנו (איזה פידבקים קיבלנו על המראה החיצוני שלנו מחברינו לכתה ומהמורה לחינוך גופני) ורעיונות שספגנו מהחברה בה אנו חיים (רדיפה אחרי רזון כבר אמרנו?). כלומר, דימוי הגוף מורכב מגורמים רבים שרק אחד מהם הוא מבנה הגוף "האובייקטיבי".
האפליה הבלתי הוגנת של הטבע: קול עבה למתבגרים, אגן עבה למתבגרות
קל להבין באופן אינטואיטיבי שמי שלא מרוצה מגופו, חש רגשות שליליים ביחס לעצמו. אך מחקרים חדשים מראים קשר הדוק יותר וברור יותר בין דימוי גוף שלילי לבין דכאון, בפרט אצל מתבגרות צעירות. לעומת מאפייני גיל ההתבגרות של גברים שכוללים עליה במסת השריר, התעבות הקול והתרחבות הכתפיים (שינויים העולים בקנה אחד עם "דמות הגבר האידיאלי" הרווחת), התבגרות הגוף הנשי כוללת, לרוע מזלן של המתבגרות, בעיקר עלייה בנוכחותן של הרקמות השומניות בגוף. מיותר לציין ששינוי זה אינו תואם את האופן בו גוף נשי אידיאלי מוצג בחברה, כגוף ילדי ורזה.
לפיכך, מתחילות ילדות את מסע גיל ההתבגרות שלהן עם פער שאינו ניתן לגישור בין השינוי שגופן עובר לבין שאיפתן שגופן "הבוגדני" לא יתפתח ויתעגל. הגוף המתבגר מושך לכיוון אחד והתמונות המעובדות באינטרנט, של נשים שדופות ונטולות רקמות שומן לכאורה, מושכות את הנערה לשווע למציאות גופנית אחרת. ישנן שתי דרכים נפוצות לנסות וליישב את הפער הזה: הדרך הראשונה היא ניסיון לשמר את הגוף הילדי בכל מחיר דרך דיאטה ופעילות גופנית מופרזת - דרך שמהווה פעמים רבות את הצעד הראשון בדרך להתפתחות של אנורקסיה או הפרעות אכילה אחרות. הדרך השניה לנסות ולגשר על הפער היא פיתוח דימוי גוף שלילי המלווה בחוסר שביעות רצון ותסכול יומיומי מהפער בין המראה הרצוי לבין המצוי. למרבה הצער, רוב המתבגרות משלבות את שני ה"פתרונות" הללו יחד, ובדיוק בגללם עולה הסיכון למצב של דיכאון.
אז למה שדימוי גוף שלילי יוביל לדכאון?
הן צמצום באכילה והן תפיסה עצמית שלילית הנם גורמי סיכון להתפתחות דיכאון בגיל ההתבגרות המוקדם. היעדר אספקת מזון בגיל ההתבגרות פוגע במערכות הגוף המווסתות רגשות ותורם להתפתחות דיכאון, ובהיבט הקוגניטיבי, המחשבות החוזרות ונשנות על חוסר שביעות הרצון מהגוף משפיעות לרעה על המצב הרגשי. כך נוצר מעגל שלילי המשפיע על הרגש וההתנהגות ומחריף את עצמו פעמים רבות עד כדי דיכאון. באופן פרדוכסלי, מעגל זה והתסכול והשנאה העצמית הנלווים אליו, מביאים נערות רבות דווקא להתקפי אכילה בלתי נשלטים ולהענשת גופן דרך אכילה מופרזת, אשר מביאה לעודף משקל ומחריפה כמובן את מעגל השנאה העצמית והדכאון.
נתון מעניין הוא שעד לתחילת גיל ההתבגרות, אחוזי הבנים והבנות הלוקים בדכאון הנם זהים, אך בגיל ההתבגרות המוקדם מתרחש שינוי חד בין אחוזי הדכאון בקרב בנים ובנות: החל מגיל 13 לערך, מספר המתבגרות הלוקות בדכאון הנו כפול מזה של מתבגרים. חוקרים מסויימים מייחסים את אחוזי הדכאון הכפולים בקרב מתבגרות לכניסה הבלתי נמנעת שלהן למציאות רגשית של דימוי גוף שלילי.
אז מה עושים? כדאי להוציא את הטלויזיה מהבית?
להורים ולסביבה המחנכת (מורים, יועצות בית ספר, מדריכים בתנועת נוער וכו'), תפקיד מכריע בצליחת השלב המורכב של גיל ההתבגרות והפיכתו לשלב בונה ומעצים ולא הרסני.
כיוון שגם הוצאת הטלויזיה מהבית לא תחסן את הנערה מהתפיסות הרווחות בחברה, חשוב שהבוגרים הסובבים את הנערה יספקו לה הסבר טוב על הפער המוצג כאן. האינטרנט אמנם מלא בתמונות של דוגמניות שדופות, אך הוא גם מלא בהדגמות בהן ניתן לראות כיצד מרבית התמונות הללו הן תוצאה של תוכנת הפוטו-שופ ולא שיקוף של המציאות.
נקודה משמעותית אשר הוכחה כ"מחסנת" נערות באופן יחסי מפני דימוי גוף ודימוי עצמי שלילי, היא הדגשת אפיקים אחרים בחיי הנערה אשר עליהם היא יכולה לבסס את דימויה העצמי. ככל שיש לנערה בחייה יותר פעילויות שאינן מתווכות מראה חיצוני (נגינה, שירה, אמנות פלסטית וכו'), כך היא תוכל להגדיר עצמה דרך יותר אספקטים שאינם קשורים לדימוי הגוף.
ולסיום, יש לציין כי נערות רבות השרויות בדכאון "מתפספסות" ולא מאובחנות. הן יכולות להיות מאד נאות ומוצלחות בעיני הוריהן, אינן מפריעות בשעורים, מתנהגות יפה בבית ולא מקימות מהומה, אך בתוכן פנימה הן חוות רגשות קשים שמעכבים את התפתחותן הרגשית, החברתית והלימודית. כאשר ניכרים הסתגרות, נסיגה חברתית, עצב וחוסר שביעות רצון תדירים, מומלץ לפנות להליך של אבחון פסיכולוגי ולבדוק האם מדובר בתנודות האופייניות לגיל ההתבגרות או במשהו עמוק יותר. לאחר מכן תיתכן הפניה לסוגים של טיפולי הפרעות אכילה.
היכנסו לקריאה נוספת על דימוי גוף ומי האשם האמיתי
על המטפלת:
גילי אגר היא פסיכולוגית קלינית המטפלת במתבגרים ובמבוגרים הסובלים מהפרעות אכילה, חרדות, דיכאון, קושי בגיבוש זהות, מורכבות ביחסים וכן בנשים שחוו אובדן הריון. משלבת בין גישה דינאמית קלאסית לבין כלים קוגניטיביים-התנהגותיים ובעלת קליניקה במרכז הארץ.
ליצירת קשר [email protected] 0544959060
