04.05.15
צוות בטיפולנט
כמעט כולנו מעדיפים להתמקד בזיכרונות הטובים ולא בזיכרונות קשים ומכאיבים. אך היבט זה נכון במיוחד עבור אנשים המתמודדים עם פוביות והפרעות פוסט טראומטיות: אנשים אשר לעיתים זיכרון טראומטי יחיד משנה באופן בלתי הפיך את תפיסותיהם, רגשותיהם והתנהגויותיהם, למרות מאמציהם הרבים של אנשי מקצוע.
כעת, בעזרת טכנולוגיית הדמיה מתקדמות, פסיכולוגים ונויורולוגים מסוגלים לחקור לעומק את המנגנון הנוירולוגי באמצעותו זיכרונות נוצרים ומאוחסנים. כיוון מחקר זה הביא לחקר התערבויות פיסיולוגיות המסוגלות להחליש זיכרונות מאיימים (ביניהן טיפול תרופתי מתוזמן היטב) אשר יהוו בהמשך, בתקווה, בסיס גם לבניית התערבויות פסיכולוגיות יעילות.
על אף שהמחקר בתחום עדיין בראשית דרכו, כבר ידוע לנו לא מעט על האופן בו המוח מעבד זיכרונות מאיימים. ראשית, כאשר אנו עדין למאורע מפחיד, התלמוס מעביר אינפורמציה חושית לאמיגדלה, אשר "מחתימה" את הזיכרון כזיכרון משמעותי מבחינה רגשית, ומאחסנת אותו באופן שמאפשר לנו להימנע מאיומים דומים בעתיד. רשתות נוירונים בהיפוקמפוס מתחילות למפות במהרה את ההקשר הרחב של הזיכרון בשעות הראשונות שלאחר האירוע, וקישורים סינפטיים הולכים ומתחזקים בתהליך המכונה "הגברה ארוכת טווח", המחזקת את הזיכרון.
בכל פעם בה אנחנו לומדים דבר חדש אזורים שונים במוח "מדברים" ביניהם ומעבירים מידע על הקולות והריחות הקשורים לדבר שנלמד. עם זאת, תהליך ההיזכרות הוא תהליך רגיש להתאמות המושפעות מאינפורמציה חדשה.
חיסול האספקט הטראומטי של זיכרון מערב יצירת אסוציאציה מנטלית חדשה ובטוחה יותר לאותם הרמזים הסנסוריים אשר קושרו לאירוע. למרבה המזל, אפילו לזיכרונות ישנים יש גמישות ופוטנציאל שינוי. על מנגנון זה מבוססים טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים הכוללים חשיפה מחודשת למושא הפחד, בסביבה בטוחה, במטרה ליצור אסוציאציות חיוביות יותר. כדי להביא לשינוי מסוג זה מספר אזורים במוח צריכים לקיים אינטראקציה. למשל, ההיפוקמפוס צריך לרמוז לאזור מסוים בקליפת המוח הקדמית לשנות את הקישורים וכך לדכא פעילות יתר נוירולוגית באמיגדלה, היוצרת את חווית הפחד.
אלא שאצל חלק מהמטופלים תהליך זה נכשל, והם ממשיכים לסבול ממחשבות חודרניות.
הסיבה לכך שאנשים מגיבים באופן נוירולוגי שונה לאירועים טראומטיים אינה ברורה, אך כיום נעשים ניסיונות לשליטה בתהליך המחזק את היווצרות הזיכרונות המאיימים. ב-2014 דיווחו חוקרים על כך שהצליחו להפוך זיכרונות שליליים של עכברים לזיכרונות חיוביים, באמצעות טכניקה המכונה אופטו-גנטיקה. החוקרים הצליחו להשתמש בטכניקה שאפשרה להם לזהות היכן מאוחסנים זיכרונות שליליים של קבלת שוק חשמלי, ולעקוב אחר המעגל הנוירולוגי אשר קישר בין ההיפוקפוס לאמיגדלה. לאחר מכן, החוקרים הפעילו את התאים המאחסנים את הזיכרון המאיים באמצעות קרני לייזר, ובכך יצרו תגובת פחד מלאכותית מגירוי ניטראלי. לאחר יצירת תגובת הפחד המלאכותית, החוקרים גירו את התאים שאחסנו את הזיכרונות הטראומטיים בזמן הזדווגותו של העכבר וכך עירבו בין תגובות העונג לתגובות הפחד. לאחר מכן, כאשר הציגו לעכברים את הגירוי הניטראלי, נמצא כי תגובת הפחד לגירוי הניטראלי נעלמה.
כיוון מחקרי נוסף נוגע לאפשרות של יצירת למידה מחודשת באמצעות תרופות. בעשור האחרון נבחנה השפעתן של תרופות מקבוצת ה-DCS בשילוב תרפיה קוגניטיבית. תרופה זו נקשרת לרצפטורים מסוג NMDA הממלאים תפקיד משמעותי בלמידה וזיכרון, ומגבירים את פעילות הגלוטמט - נוירוטרנסמיטור באמיגדלה, המחזקת את תהליך חיזוקם של זיכרונות. במחקרים בעלי התוצאות הטובות ביותר עד כה, הנבדקים קיבלו כמות קטנה של DCS מספר שעות לפני המפגשים הטיפוליים אשר כללו חשיפה למושאי הפחד שלהם. עם זאת, תוצאות מחקרים אלו היו מעורבות. בחלק מהמחקרים חל שיפור בהכחדת הפחד אך באחד המחקרים שנערכו על מטופלים עם הפרעות פוסט טראומטיות, למשל, לא רק שלא חל על שיפור, אלא שגם נצפתה החמרה.
כיום, חוקרים מתמקדים בלמידת הכמות והתזמון הטובים ביותר למתן DCS, והדרך האופטימלית לשלב אותה בטיפול הפסיכולוגי.
הכחדת זיכרונות
כיוון מחקרי נוסף עוסק באפשרות להפחתתם או מחיקתם המלאה של זיכרונות טראומטיים. ב-2014 נערך ניסוי בעכברים בו נעשה שימוש בגז Xenon, אשר מדכא את פעולת רצפטור ה-NMDA. החוקרים מצאו כי עכברים אשר טופלו בגז שעה לאחר חשיפה לשוק חשמלי חוו פחות תגובות פחד הן כלפי השוק עצמו והן כלפי ההקשר הכללי בו ניתן השוק, ביחס לעכברים שלא טופלו באמצעותו. במעבדה אחרת בארה"ב נבדק האם שימוש בתרופה החוסמת רצפטורים באמיגדלה אשר פעילותם מוגברת לאחר חשיפה לגירוי מאיים - עשויה להחליש את הקישורים שהמוח יוצר לאחר הטראומה. החוקרים מצאו כי הסרת פרוטאינים מסוימים על ידי השגת שליטה כימית בנוירוטרנסמיטור הקשור בהם הביאה להכחדה מוחלטת של אסוציאציית פחד שנגרמה לעכברים על ידי השמעת רעש חזק ופתאומי.
גורמים הנוגעים לסגנון החיים
חוקרים אחרים מתמקדים באופן בו התערבויות הנוגעות לאורח החיים הקבוע, כמו תרגול ספורטיבי, עשויות להשפיע על אופן עיבוד הרגשות. דוגמה לכך היא פעילותו הספונטנית של תהליך מוחי הקשור בוויסות צמיחתם של נוירונים וסינפסות. רמות נמוכות של פעילות בהיבט מוחי זה נמצאה קשורה למצב בו המטופל אינו מגיב כשורה לתרפיות המערבות חשיפה, מסיבות שאינן ידועות עדיין. מחקרים מצביעים על כך שפעילות ספורטיבית מתונה קבועה מפחיתה סימפטומים של פוסט טראומה וכיום חוקרים מניחים כי קיים קשר בין פעילות ספורטיבית לבין פעילות מוחית זו.
היבט נוסף קשור לעיתוי השינה של המטופל לאחר תרפיה המערבת חשיפה, מאחר ושינה ממלאת תפקיד בחיזוק זיכרונות. שינה היא אחד המפתחות ללמידה, ואנשים הסובלים מפוסט טראומה סובלים פעמים רבות משינה קטועה. מחקרים אחרונים מצביעים על כך שהכחדת פחד מרחשת באופן יעיל יותר בבוקר מאשר בערב, וחוקרים מסיקים מכך שלעיתוי תרפיית החשיפה יש משמעות.
דוגמה מעניינת נוספת היא שתרפיית חשיפה המתקיימת בעת המחזור החודשי יעילה יותר ביחס לימים אחרים בחודש, מאחר ורמת ההורמונים משפיעה על יעילות הטיפול: הורמון האסטרוגן מביא להפעלת אזורים במוח האחראיים להכחדת התניות פחד.
