הדי המלחמה בזוגיות

פרופ' יעל שובל צוקרמן, אלישבע ארליך היימן ופרופ' רחל דקל

מבוא

אירועי ה-7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיהם הציפו את הצורך בהעמקת ההבנה התיאורטית והקלינית של השפעתם של אירועים טראומטיים, קל וחומר של מציאות טראומטית מתמשכת, על המערכת הזוגית והמשפחתית. תחילת המלחמה התאפיינה בשינויים חדים ומהירים במערכת הזוגית: אובדן, שכול, פציעה, פינוי, או שבי. כיום, שלוש שנים אחרי, משפחות רבות מתמודדות עם ההשפעות הכרוניות והמצטברות של אותה מציאות מתמשכת.

בדומה למשל הפיל והעיוורים, שבו כל אחד ממשש חלק אחר של הפיל ואף אחד לא תופס את התמונה השלמה, כך גם הסתכלות פרטנית על משבר ועל הצמיחה ממנו נותנת רק תמונה חלקית. הגישה המערכתית בטיפול, הרואה באדם חלק ממערכת של יחסים ולא יחידה נפרדת, מזכירה לנו שאיש אינו מתמודד עם משבר לבדו: כמו אבן המושלכת למים, השפעות הטראומה אינן נעצרות אצל הנפגע הישיר, אלא מתפשטות במעגלים אל הקרובים לו (Mills & Turnbull, 2004).

מנקודת מבט זו, לצד השיח על המשרת עצמו, חשוב לדבר גם על בן או בת הזוג שהחזיקו וממשיכים להחזיק את הבית. על כן, בכתבה זו נתמקד בהשלכות המלחמה על שני בני הזוג במשפחות שבהן אחד מהם משרת בכוחות הביטחון, בקבע, בסדיר או במילואים, ושחייהן טרם חזרו למסלולם. נתאר את המעברים בין הבית לשירות ואת השפעתם על הדינמיקה הזוגית, ונציע כיווני טיפול אפשריים.

מי הן משפחות המשרתים?

במהלך החודשים הראשונים של מלחמת 'חרבות ברזל' שירתו כ-470,000 חיילים בצה"ל במסגרת שירות סדיר ומילואים. כיום חיות בישראל כ-100,000 משפחות של משרתות ומשרתי מילואים פעילים, ובהן כ-320,000 ילדים המושפעים ישירות מהשלכות השירות. 43% ממשרתי המילואים נשואים, ול-37% מכלל המשרתים יש ילדים עד גיל 18 (פורום נשות המילואימניקים, 2026). המספרים הללו מייצגים בני ובנות זוג וילדים ממשפחות אזרחיות, שלא הכירו קודם שילוב של שירות צבאי אינטנסיבי וחיי משפחה, ושהשירות הפך לחלק בלתי נפרד מחייהם.

קל לנו לחשוב על המצב הנפוץ שבו בן הזוג משרת ובת הזוג נשארת בבית כדי להחזיק את העורף המשפחתי. עם זאת, חשוב לזכור שזוהי לא תמיד התמונה. ישנם זוגות רבים שבהם דווקא האישה משרתת שירות משמעותי ואינטנסיבי, ובן הזוג הוא זה הנושא בנטל הבית.

בנוסף, קיימות משפחות רבות שאינן חיות כיום תחת קורת גג אחת, אך עדיין מנהלות הורות משותפת. המילואים מערערים גם את שיווי המשקל העדין הזה, שבו התפקידים התחלקו בעבר בין שניים. נתונים שנאספו בפורום נשות המילואימניקים (סקר שאגת הארי, 2026) מדווחים כי 74% מהגרושות והפרודות חוו פגיעה כלכלית משמעותית ומצוקה קריטית בעקבות המילואים של בן הזוג לשעבר.

מעברים: מה עובר על כל אחד מבני הזוג, ומה קורה ביניהם

עבור משפחות המשרתים, המעברים התכופים בין המצבים השונים מהווים אתגר גדול. בכל מעבר, ביציאה לשירות ובחזרה הביתה, המשפחה נדרשת להתארגן מחדש, וכל אחד מבני הזוג חווה את המעברים באופן שונה.

בן או בת הזוג המשרתים

בנוסף לקושי העולה משירות מילואים ארוך (או משירות בכוחות הביטחון), הכולל לא פעם חשיפה לאירועים טראומטיים כגון פציעות, קרבות, מראות מזעזעים או תכנים מעוררי אימה, ישנו קושי שמצד אחד רווח ומצד שני אינו תמיד מקבל הכרה, הנובע מהמעברים הרבים בין מצב למצב.

ממצב של סיכון חיים ותפקיד רב-משמעות אל שגרת יום-יום שיכולה להרגיש, לפתע, חסרת משמעות; מדריכות מתמדת אל מרחב אזרחי בטוח וצפוי יחסית; משהות עם חברי היחידה, שהפכו ל״משפחה שנייה״, לניתוק כמעט מוחלט מהם; ומתקשורת ותרבות צבאית אל השפה הרכה והעדינה הנדרשת בבית, כבן או בת זוג, כהורה, או כבן (Lander et al., 2021).

בן או בת הזוג הנשארים בבית

גם בסביבה האזרחית אצל בן או בת הזוג הנשארים בבית, קיימים אתגרים הנלווים למעברים בין נוכחות משותפת לפרידה והתמודדות לבד. לעיתים קרובות אין להם קהילה או קבוצת שייכות מסודרת, ונטל בניית המעטפת המסייעת נופל עליהם.

בנות זוג רבות הנשארות בבית מדווחות על תחושות של דאגה מתמדת למשרת, הנמצא לא פעם בסכנת חיים, לצד דרישה להמשיך את חייהן כרגיל. הן נדרשות לתפקד כבשגרה במשפחה ובעבודה, ולהתמודד עם אירועי החיים, כמו מחלה, טיפול בבני משפחה, הריון או מעבר דירה. רבות מהן חשות שלמרות שהן מגויסות למשימה הלאומית, מדיהן שקופים.

בין בני הזוג

פערי התפקידים ולעתים התחושה של המשפחה שהיא מצליחה להסתדר גם בלי המשרת, או תחושות של נטישה ותשישות, מקשים על ההסתגלות המחודשת עם שובו של בן הזוג. חזרתו מצריכה מבן או בת הזוג הנותרו בבית, חזרה להתנהלות משותפת הכוללת חלוקת תפקידים וקבלת החלטות בשניים, ומצריכה משני בני הזוג ללמוד מחדש לאפשר מקום לקרבה ואינטימיות.

תלונות נפוצות עליהן מדווחים משרתים בכוחות הביטחון, בני זוגם ואנשים בסביבתם הקרובה, הינן עליה ברמות הכעס והקונפליקט הזוגי וירידה בסבלנות כלפי האחר. תופעות אלו נפוצות לאחר אירוע טראומטי ובמצבים של אבדן בתחושת הביטחון הבסיסית, כמו זה שחיים בו אזרחי ישראל מאז ה-7.10.23.

בשדה הקרב, מצב של עוררות מתמדת ותגובת תקיפה מהירה הכרחיים להישרדות, אולם המוח לא תמיד יודע לווסת ולכבות את המנגנון הזה כשההקשר משתנה לחיי היום-יום בבית ובעבודה. כתוצאה מכך, החזרה הביתה יכולה לעורר תחושות של כעס וחוסר סבלנות, ולעתים אף התפרצויות או התנתקויות.

הנתונים תומכים בכך. דוח שדולת הנשים בישראל (2024) בחן את הקשר בין שירות בכוחות הביטחון לאלימות זוגית ומצא שהוא גורם סיכון מובהק: שיעור האלימות הרגשית והכלכלית עולה מ-5% בזוגות שבהם אף אחד מבני הזוג אינו משרת, ל-11% כשאחד מהם משרת, ועד 30% כששניהם משרתים. בנוסף, שיעורי האלימות היו גבוהים פי שניים בקרב מי שדיווחו על מצוקה נפשית.

תמונה דומה עולה מסקר פורום נשות המילואימניקים (2026): 31.4% מהמשיבות דיווחו על לפחות התנהגות תוקפנית אחת במערכת היחסים בתקופה זו מצד אחד מבני הזוג, המשרת או זה שנותר בבית, ושיעור זה קפץ ל-43.8% כשבן הזוג נפצע. דיווחים אלה נותנים לנו הצצה לסיר הלחץ המבעבע של זוגיות המתמודדת עם שירות צבאי אינטנסיבי. עבור זוגות רבים, הגעה למצבי קצה, גם אם מתרחשת לעיתים רחוקות, מביאה להתרחקות, הימנעות והרבה פעמים בושה. זוגות רבים שואלים את עצמם אם אי פעם יוכלו לחזור להיות זוג כמו שהכירו את עצמם לפני המלחמה.

חשוב לציין כי לא רק בני הזוג נושאים בהשלכות המעברים הללו, אלא גם הילדים. כל ילד חווה את היעדרות ההורה המשרת ואת שובו הביתה באופן שונה, בהתאם לגילו (פורום נשות המילואימניקים, 2026). נושא זה ראוי לכתיבה נפרדת, כאן אנו מתמקדות בבני הזוג עצמם.

סבב ב': המערכה על הבית

לפי תיאוריית שימור המשאבים (Hobfoll, 1989), בני אדם שואפים להשיג, לשמר ולהגן על משאבים רגשיים, פיזיים וחברתיים יקרי ערך, ובמצב שבו משאבים אלה מתדלדלים או מאוימים, נוצרת מצוקה משמעותית. כשמשאבי שני בני הזוג מתדלדלים בו-זמנית, וכל אחד נאבק להגן על מה שנשאר לו, לעיתים קרובות המאבק האישי בא על חשבון הסבלנות והפניות כלפי האחר.

בקרב משפחות המילואים, במרבית המקרים שני הצדדים מגיעים לנקודה זו אחרי חודשים של דריכות, אחריות והיעדרות, כך שהסיכוי לחיכוך גבוה במיוחד. הקריאה החוזרת לסבבי שירות רבים לא תמיד מותירה זמן למלא את המשאבים מחדש בין סבב לסבב, וזה כשלעצמו גורם נוסף לדלדול, כמו ספינה המיטלטלת בסערה מגל לגל, ולא תמיד מספיקה להתאזן עד הגל הבא. לעיתים קרובות מתקיים ויכוח סמוי – איזה סיפור "משמעותי" יותר וזכאי לעדיפות? למי דחוף יותר לישון בלילה?

כמו כן, מאבק כזה, על משאבים ועל הכרה בתוך מערכת יחסים אינטימית, יכול לעורר 'שדים' מתקופות שונות ומוקדמות בחיים, כגון טראומות מוקדמות של אחד מבני הזוג, או קשיים קודמים בקשר הזוגי. מנגנונים אלו של דלדול משאבים ושחיקה זוגית מתקיימים גם בשגרת מילואים עמוסה, אך כאשר אל תוך המשוואה הזו חודרת פציעה, פיזית או נפשית, המורכבות הזוגית עולה מדרגה.

נתונים שנאספו בידי פורום נשות המילואימניקים (2026), מראים כי מדדי המצוקה של בנות הזוג הנמצאות בבית כמו גם המצוקה הזוגית עולים באופן משמעותי לאחר פציעה. במקביל עולה הצורך בפניה לעזרה טיפולית: בעוד שבקרב משפחות שבהן המשרת לא נפצע הצורך בטיפול זוגי ומשפחתי עומד על 42%, אצל משפחות שבהן המשרת נפצע נפשית הצורך בטיפול זוגי אקוטי מזנק באופן דרמטי ל-72.9%.

טראומה אינה נחלת הפצוע בלבד, היא מהדהדת ומשפיעה עמוקות על שאר בני המשפחה ועל איכות היחסים הזוגיים. יחד עם זאת, ההשפעה היא דו-כיוונית, ממש כפי שהטראומה פוגעת בקשר, כך איכות היחסים הזוגיים ותגובותיהם של בני המשפחה הם גורמים קריטיים היכולים להשפיע ישירות על קצב ויכולת ההתאוששות ממנה (דקל ואחרים, 2025).

איך מטפלים בזוגיות שנפגעה מהמלחמה?

משפחות המשרתות בכוחות הביטחון, ממשיכות להיענות לקריאה, סבב אחרי סבב, והתנהלותן משקפת מחויבות וחוסן מרשימים מאוד. יחד עם זאת, למסירות הזו יש מחיר נפשי וזוגי. חשוב להאיר את המחירים האלה ולומר למשפחות בבירור: גם כשנדמה שהעולם בחוץ ממשיך בשלו, אנחנו רואים אתכן וזוכרים אתכן.

כשמתייחסים לזוגיות כמערכת שלמה, ולא רואים רק את המשרת מחד ואת מי שמלווה מהצד מאידך, נפתחת הדלת להתערבויות זוגיות מותאמות-טראומה. טיפול זוגי הנותן מקום לחוויות של שני הצדדים מראה היום תוצאות מעודדות, גם בהפחתת המצוקה וגם בחיזוק ההתמודדות.

זו אולי ההבנה החשובה ביותר: מדובר במסע משותף. זה לא רק הסיפור של מי שיצא לשדה הקרב, אלא הסיפור של המשפחה כולה. אפשר ונכון לצאת למסע ההחלמה הזה יחד: להגיע לטיפול כזוג או כמשפחה, למרחב שלוקח בחשבון את המורכבות של כולם, כדי ליצור שוב תמונה אחת, שלמה ומחברת. חשוב להקשיב ולשמוע את נקודות המבט והסיפורים השונים על מנת לייצר סיפור חדש ומשותף.

תחושה של תקיעות או צעידה אחורה, כעסים מצטברים והתרחקות, כל אלה הם סימנים שכדאי לעצור ולפנות לעזרה. זכרו שאין מאוחר מדי: אפשר להתחיל תוך כדי השירות, מיד לאחר השחרור וגם שנים לאחר מכן.

על הכותבות

פרופ' יעל שובל צוקרמן – עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית, מדריכה וחוקרת בתחום הטראומה. היא ראש תוכניות לימודים בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד באוניברסיטת בר אילן, מנהלת קלינית של מיזם "אדוות להחלמה" והמרכז הבין-תחומי לחקר טראומת מלחמה באוניברסיטת בר אילן. חברה במועצה הלאומית לפוסט-טראומה ויועצת בכירה לגופים שונים. היא שירתה כקב"נית, ובמלחמת "חרבות ברזל" עסקה, בין היתר, בקליטת החטופים שחזרו מהשבי ובטיפול בחיילים המתמודדים עם פוסט-טראומה.

אלישבע ארליך היימן – (M.S.W), מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומדריכה בתהליך הסמכה. היא משמשת כמטפלת ומדריכה במיזם "אדוות להחלמה", ושותפה בו לבניית תוכניות קליניות לטיפול זוגי ומשפחתי בגישה מיודעת טראומה. במקביל, היא ממובילות התחום הרגשי בפורום נשות המילואימניקים, במסגרתו היא עוסקת בהעלאת מודעות וקידום צרכי משפחות המשרתים.

פרופ' רחל דקל – עובדת סוציאלית ופרופ' מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד באוניברסיטת בר אילן. היא חוקרת ומלמדת קרוב לשלושה עשורים מגוון נושאים הקשורים להתמודדות עם אירועים טראומטיים על הנחשפים הישירים ובעיקר על בני משפחותיהם. פרופ' דקל יזמה ומובילה עם שותפים את מיזם "אדוות להחלמה" המציע מענים טיפוליים, הכשרות ומחקר בראייה משפחתית לאחר טראומה. https://sites.biu.ac.il/ripples-recovery

מקורות

דקל, ר., קוכמן, ע., חורש, ד', ושובל-צוקרמן, י' (2025). מסע משותף: השלכותיה של מצוקה פוסט-טראומטית על זוגיות והצעות להתערבויות. חברה ורווחה, מ"ה(1), 13–29

פורום נשות המילואימניקים. (2025). משפחות המילואים במספרים. https://www.forum-neshotmil.co.il/data

פורום נשות המילואימניקים. (2026). השפעת שירות המילואים על הזוגיות והמצוקה הנפשית של בנות הזוג [דוח סקר]. עריכה מקצועית: א' ארליך היימן; ליווי מקצועי: ר' דקל. https://www.forum-neshotmil.co.il/data

שדולת הנשים לישראל. (2024, נובמבר). ״חזית שקטה״: אלימות בזוגיות בקרב המשרתים בכוחות הביטחון במלחמת ״חרבות ברזל״ (תומר מרון, מחברת הדו״ח. ) https://iwn.org.il/wp-content/uploads/2024/11/דוח-אלימות-בזוגיות-שדולת-הנשים)

Mills, B., & Turnbull, G. (2004). Broken hearts and mending bodies: The impact of trauma on intimacy. Sexual and Relationship Therapy, 19(3), 265–289

Hobfoll, S. E. (1989). Conservation of resources: A new attempt at conceptualizing stress. American Psychologist, 44(3), 513–524

Lander, L., Huss, E., & Harel-Shalev, A. (2021). Coping with transitions: The case of combat reserve forces. Clinical Social Work Journal, 49(1), 100–109