18.09.11
צוות בטיפולנט
בשנת 1997 חייל בשם ערן אדרת כתב בפורומים אינטרטיים על רצונו להתאבד, וקיבל הנחיות ישירות כיצד לעשות זאת באמצעות רובה שהיה בידיו. לאחר מכן הוא שם קץ לחייו.
בינואר 2011 נער בן 16 נחשף להשמצות קשות בפייסבוק ולאמירות המעודדות אותו להתאבד נוסח "אנחנו במקומך היינו מתאבדים". לאחר מכן, הוא תלה את עצמו בביתו.
סביר להניח כי שני הצעירים ששמו קץ לחייהם חוו מצוקה נפשית עזה המלווה במחשבות אובדניות גם לפני שנחשפו לתכנים מסוימים באינטרנט, אך דוגמאות אלו ממחישות כי האינטרנט הפך למרחב בו הכוונות האובדניות נוכחות, ולכן חשופות גם ליחס מלבה, מעודד, משכך או מונע.
Like לאובדנות: אינטרנט וביטויי מצוקה נפשית
"אין לי עם מי לדבר, החיים שלי דפוקים ואין אף אחד שיעזור לי אז לפחות אני מקווה שמישהו כאן יבין אותי...."
"בחוץ אני מעמידה פנים שהכל בסדר, הולכת לבית ספר, לומדת למבחנים, יוצאת עם חברות כדי שההורים שלי יחשבו שהכל בסדר אבל רק כאן אני יכולה להראות מי אני באמת, כמה רע לי מבפנים"
דוגמאות אלו משקפות את השימוש שעושים אנשים רבים, ובני נוער בפרט, באינטרנט כאמצעי לביטוי מצוקה רגשית אשר לא פעם אינה מוצאת ביטוי בחיים ה"אמיתיים". הרווחים והסיכונים הטמונים בשימוש באינטרנט לשיתוף תחושות וכאבים רגשיים עוררו את תשומת ליבם של אנשי חינוך ופסיכולוגיה.
יתרונות השימוש באינטרנט ברורים: האנונימיות מקלה על החשיפה והשיתוף, וקל לאתר ולהתחבר לאנשים המתמודדים עם חוויות וקשיים דומים. מאחר ורבים מהמתמודדים עם מצוקות רגשיות מבודדים או חווים עצמם כמבודדים מבחינה חברתית, וחלקם מתמודדים עם קשיים ממשיים ביצירת קשרים בין אישיים, השיתוף האינטרנטי עשוי לספק חוויות של הצלחה חברתית וקבלת תמיכה. כמו כן, האפשרות לתמוך ו"להאזין" לאחרים יוצרת תחושת שותפות, יכולת ומשמעות.
אל מול יתרונות אלו, יש שטוענים כי דווקא האפשרות לשתף בפתיחות בקשיים ותכנים אישיים יוצרת אשליה של קרבה ואינטימיות שמגבירה את הבידוד והנתק מהחיים ה"ממשיים" ופעמים רבות בסופו של דבר מתנפצת.
במקרים של חוסר התייחסות או תגובות איטיות, הסביבה החברתית האינטרנטית יכולה דווקא להעצים את חווית הבידוד: "אפילו לבלוג שלי אף אחד לא נכנס... נראה לי אני מעניין רק את ההורים שלי, וגם זה לא באמת" ו"מישהו??????? הלווו? למישהו בכלל אכפת????".
בנוסף, מעטה האנונימיות אשר מאפשר לחלק מהאנשים להיחשף, מעודד אנשים אחרים להגיב ברשעות, בוטות או התעלמות שלא היו עולים על דעתם במפגשים פנים אל פנים.
באופן טבעי, השימוש באינטרנט כאמצעי לשיתוף בתכנים רגשיים הפך אותו לאמצעי זמין גם לביטוי מחשבות אובדניות או תוכניות התאבדות קונקרטיות. ביטויים אלו אשר נעים מהצהרות כלליות ומעורפלות ועד לבקשת הנחיות לביצוע התאבדות או דיווח על התחלת פגיעה עצמית אובדנית (למשל, אישה שכתבה שבלעה כדורים ומתכוונת להמשיך לבלוע כדורים נוספים) מבלבלים ומעוררים תהיה האם וכיצד יש לפעול.
כיצד לסייע במקרה של תוכן אובדני?
הקושי המרכזי הניצב בפני מי שנתקל ברמיזות או אמירות אובדניות באינטרנט הוא השאלה האם מדובר באיום ממשי. אמירות כ"נמאס לי הכל", "אני שונאת את החיים שלי", "עדיף לכולם אם היית מת" הן אמירות שכיחות יחסית בטקסטים אינטרנטיים העוסקים במצוקה נפשית ובמרבית המקרים אינם מובילים בסופו של דבר לניסיון אובדני.
לצד ניסוחים מעורפלים מתפרסמות לעיתים אמירות ברורות "החלטתי- היום אני גומר הכל", "אני מחזיקה קופסא של כדורים..." אשר לעיתים דווקא בגלל ישירותן מעוררות רתיעה, תגובות מבטלות או חוסר אמון והנחה כי מדובר ב"סתם רצון לתשומת לב". למרות אי הבהירות וחוסר הוודאות בנוגע למידת האיום, מרבית האנשים אינם מעיזים לשאול ישירות על הכוונה האובדנית מתוך חשש "לתת רעיונות". בפועל, שאלה ישירה מפחיתה את תחושת הבידוד, מקנה לגיטימיות לסבל ומעבירה מסר של דאגה ממשית אשר במקרים רבים תביא לתשובה ישירה וכנה. ישנן מספר המלצות אשר יכולות לסייע בהתמודדות עם טקסטים המרמזים על כוונה אובדנית:
- לא לפחד לשאול - אם יש לכם ספק, הפנו לכותב שאלה ישירה לגבי כוונותיו.
- לתת לגיטימציה לרגש, לא למעשה - בשיחה עם אדם עם מחשבות אובדניות חשוב להכיר בתחושות הקשות ולא להביע מסר של זלזול או אי אמון. כדאי להביע אמון בסבלו של האחר, הבנה לכך שאם הוא חושב על המוות הוא בוודאי מרגיש מיואש ובמצוקה קשה ולהמנע מאמירות ביקורתיות, מבטלות ("את מגזימה") או מזלזלות. לצד זאת, חשוב להביע אמון באפשרות לשיפור, ואפשר לשתף בהתגברות על מחשבות וחוויות דומות, אם היו כאלה.
- לא להישאר לבד - מרבית האנשים, למרות כוונותיהם הטובות, אינם בעלי ידע ויכולת לניהול משברים מסוג זה ולכן כדאי להמליץ ולהפנות לשירותי תמיכה אינטרנטיים בהם ניתן להתייעץ עם אנשים אשר הוכשרו למתן מענה במצבים אלו, כמו הפורומים של ער"ן וסה"ר.
- לא להסס לפנות למשטרה - המשטרה מפעילה יחידה מיוחדת העוסקת באיתור אנשים המצויים בסיכון אובדני והצלתם במידה וקיים סיכון ממשי. לכן, אם יש לך ספק, מומלץ לפנות למשטרה (100). השוטר התורן יעביר את המידע לצוות היחידה אשר יוכל לקבוע האם מדובר בסיכון ממשי וליצור קשר במידה ואכן קיים סיכון אובדני.