לרגל יום זכויות הילד הבינלאומי: זכות הילד לזכויות מוגבלות

צוות בטיפולנט

בשנת 1989 אושרה אמנת זכויות הילד בעצרת האו"ם, עליה חתמה גם מדינת ישראל בשנת 1991. אמנה זו מחייבת את המדינות החתומות לדאוג לזכויותיהם של ילדים עד גיל 18 ללא הבדלי דת, מוצא או גיל ולפעול נגד מצבי הזנחה, ניצול והתעללות. בפועל, כמובן, מי שאחראי על רווחתו של הילד הוא ההורה- ההורה שכל מדורי הפסיכולוגיה אוהבים להזהיר מחוסר זמינות, משעות עבודה רבות מדי, מהתפעלות לא כנה מהציור מהגן, מחוסר תשומת לב לצרכי ההגשמה העצמית של הילד (כן, גם אם הוא רק בן שנה ורבע)... השנה, לרגל ציון יום זכויות הילד הבן לאומי אני רוצה להזכיר זכות נוספת וחשובה לא פחות של ילדים: הזכות לזכויות מוגבלות.

זהירות, פינוק יתר

במשך מאות שנים ילדים נחשבו לרכוש הוריהם, אשר היו אדונים מוחלטים לגורלם. בעשורים האחרונים חלו התפתחויות משמעותיות אשר הדגישו את האינדיבידואליות והסובייקטיביות של הילד, ואת חובת ההורה לדאוג לא רק לצרכיו הפיסיים אלא גם לצרכיו הרגשיים. בהתאם, גם מניעת גרייה ופעילות מספקת, היעדר יחס מכבד ומטפח ומניעת חום ואהבה נתפסים היום כסממנים של הזנחה והתעללות רגשית. בשנים האחרונות, טוענים מומחי ילדים, חל שינוי נוסף במעמדו של הילד והיום הוא נתפס כמרכז המשפחה, נסיך או נסיכה אשר עולם המבוגרים כולו כפוף למרותו ולפעילות למען רווחתו והנאתו. מי שלא מסכימה לטענה זו מוזמנת לערוך תצפית בעת ביקור שגרתי בקניון ולצפות במבטים הנוזפים להן זוכות אמהות המסרבות להכנע להתקף הזעם של הזאטוט שלהן, ובמתבגרים שמודיעים בקולי קולות ש"אם זה לא ליוויס אל תטרחי לקנות לי".

כמובן, הצורך שלנו להעניק לילדינו במישור החומרי והרגשי ולהיות קשובים להעדפותיהם ורצונותיהם הוא צורך טבעי ואף חיוני להתפתחותו הפסיכולוגית של הילד. עשרות מחקרים מצביעים על כך שהסביבה הביתית ואהבת ההורה לילדו חיוניים להתפתחותן של יכולות ותכונות אשר מאפשרות לילד להצליח בילדות ובבגרות בתחום הלימודי, החברתי והתעסוקתי.

יחד עם זאת, מצידה השני של הנתינה וההשקעה הרגשית בילד עומד פינוק היתר אשר אמנם אינו חמור כהתעללות והזנחה, אך במובן מסויים אכן פוגע בזכותו של הילד- זכותו לגדול כאדם בעל כישורי הסתגלות בריאים. אני רוצה להתחיל עם דוגמא:

הוריו של מתן פנו להתייעצות פסיכולוגית מספר חודשים אחרי כניסתו לכיתה א'. מתן, ילד נבון וחברותי, התקשה להסתגל לדרישות המורה בתחום ההתנהגותי- הוא התקשה להמתין לתורו ולבקש את רשות הדיבור, ננזף ונענש מספר פעמים והרביץ לילדים שהקניטו אותו על כך. הוא חשש מהילדים הגדולים בבית הספר ולכן העדיף להישאר בכיתה בהפסקה, והביע כעס רב כאשר חבריו לכיתה סירבו והתעקשו לצאת לשחק בחוץ. הוריו של מתן היו מופתעים ביותר מהשינוי במעמדו החברתי ובאהדת הצוות החינוכי כלפיו, והתלבטו לגבי התחלת טיפול פסיכולוגי.

מתן היה בן בכור אשר נולד אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות ושתי הפלות. הוריו, לדבריהם, "עטפו אותו בצמר גפן", והרעיפו עליו את כל החום, האהבה והפינוקים אשר נאגרו במשך שנות הציפייה לילד. מתן היה ילד יפה ומלא קסם וגם הגננות אשר ליוו אותו בגנים השונים הרעיפו עליו אהבה, ונטו לוותר לו על משימות רבות להן נדרשו ילדי הגן האחרים. הכניסה לבית הספר הביאה איתה דרישות וציפיות שונות אשר מתן טרם נתקל בהן, ולכן גברו גם התסכול והתוקפנות שבו.

בהתייעצות עם ההורים התקבלה ההחלטה כי מתן אינו זקוק לטיפול פסיכולוגי אלא לסיוע מהוריו בהפנמת דרישות תפקודיות, גבולות ונשיאת תסכולים ולכן הוחלט על הדרכת הורים להוריו, במקביל לעירוב המחנכת בקשייו והכוונתה למתן חיזוקים חיוביים על התנהגות חיובית ותמיכה ועידוד להשתתפות במשחקים בחצר.

הדוגמא של מתן מצביעה על האופן בו הורים המשקיעים ומטפחים את ילדם עשויים להקשות עליו דווקא מרב כוונות טובות: מיעוט הדרישות והיעדר הציפיות לדחיית סיפוקים הקשו על מתן לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות אשר יאפשרו לו השתלבות "חלקה" במערכת הבית ספרית על גבולותיה ודרישותיה. מיומנויות אלו אינן מתפתחות באופן אוטומטי אלא מתוך התנסויותיו של הילד, והפנמה שלו את יכולתו לעמוד בהן. יכולות אלו אינן חיוניות רק להשתלבות בגילאי הילדות אלא גם להשתלבות והתפקוד בבגרות. אחד המחקרים אשר הדגימו באופן חי ביותר את השפעתה המכרעת של היכולת לדחות סיפוקים הוא מחקר המכונה "מבחן המרשמלו":

ילדים בגיל הגן הושארו, כל אחד בתורו, לבד בחדר כאשר מולם צלחת עם סוכריית מרשמלו יחידה. החוקר הסביר לכל ילד כי יושאר לבדו בחדר במשך רבע שעה אשר במהלכה יוכל לבחור האם לאכול את המרשמלו או לא. ילד שלא יאכל את המרשמלו- יקבל בתום רבע השעה שתי סוכריות. הילדים אשר הושארו בחדר הפגינו דפוסי התמודדות שונים: חלקם אכלו את המרשמלו עוד לפני שהחוקר יצא מהחדר, חלקם ניסו להתאפק ולבסוף אכלו את המרשמלו וכ-30% מהילדים השתמשו בטכניקות שונות אשר סייעו להם להתאפק כליקוק וליטוף המרשמלו מבלי לאכול אותו, שירה, עצימת עיניים, דמיון שמדובר רק בתמונה של מרשמלו ומשחק בחפצים שונים שהיו בחדר. לאורך שנים החוקר עקב אחר הילדים שהשתתפו במחקר, ומצא הבדלים משמעותיים בין הילדים שהצליחו להתאפק לבין הילדים שאכלו את המרשמלו: ילדים שהתאפקו היו בעלי ציונים, דימוי עצמי וכישורים חברתיים גבוהים יותר ביחס לילדים שלא התאפקו.

"אמא, אפשר גבול?"

ברור: כולנו רוצים ילדים ממושמעים שמסוגלים ללדחות סיפוקים ולהתמודד עם תסכולים בלי למרוט את שיערותיה של האחות הקטנה או להישכב על הרצפה של הסופר. ועדיין, למרביתנו לא קל להציב גבולות ולהעלות את רף הדרישות. אחת הסיבות לכך היא הלחץ החברתי למתירנות ו"דמוקרטיות" בחינוך, אשר התפתח בשנים האחרונות. סיבה נוספת ופשוטה הרבה יותר היא העובדה הפשוטה שכאשר אנו משחקים עם ילדנו וגורמים לו הנאה- הדימוי העצמי שלנו כהורים זוכה לטפיחה על השכם, השונה מאוד מאי הנוחות הנגרמת לנו כאשר הילד מביט בנו במבט שמבהיר שחייו החברתיים ירדו לטימיון ללא חבילת סופר גול נוספת. עם זאת, חשוב להדגיש כי הצבת הגבולות אינה חיונית רק להפנמת נורמות ורכישת מיומנויות של דחיית סיפוקים והתמודדות עם תסכולים, אלא גם לחווית הביטחון של הילד.

עבור הילד הצעיר, כחלק מההתפתחות הנורמלית ההורים נתפסים כדמויות מגוננות ו"כל יכולות". למרות זאת, שלב התפתחותי נורמטיבי לא פחות הוא שלב בו הילד בודק את הגבולות ומייצר מאבקי כוח עם הוריו. כאשר הילד מצליח שוב ושוב להביס את ההורה במאבקים אלו, מתערערת תחושת הביטחון וחווית ההורה כחזק ומגונן. בהתאם, ידוע כי היעדר גבולות וסמכות הורית מגבירה את הסיכון להתפתחותן של הפרעות חרדה.

לסיכום, ניתן לומר כי הורות מאוזנת אינה מדגישה רק את זכותו של הילד לאהבה, תמיכה ופינוק במובנו החיובי, אלא גם זכותו לגבולות ברורים, דרישות מציאותיות ותואמות גיל והכוונה להתמודדות עם אתגרים. נשמע לכם קשה לאזן? כמה טיפים יכולים לעזור לכם "לפנק" נכון:

תינוק מפונק? אין דבר כזה: בינקות הרכה יכולותיו הרגשיות והקוגניטיביות של התינוק אינן מאפשרות לו לדחות סיפוקים או לדמיין באופן מרגיע שצרכיו (רעב, קור, חיתול רטוב) יסופקו. לכן, בגיל זה אין טעם לחנך את התינוק או לנסות לגרום לו "ללמוד להתאפק"- יכולות אלו יתפתחו בשלב מאוחר יותר.

מגע אינו פינוק: ליטופים, חיבוקים ומגע אינם פינוק בשום גיל- אלא צורך בסיסי של הילד לא פחות מצרכיו לביטחון, מזון וחום. לדוגמא, מחקר בו גורי קופים זכו להזנה וביטחון אך לא לחום וטיפול של אמם- מתו בסופו של דבר.

לרצות? כן. לעשות סצינה? לא: כאשר מסרבים לילד או מציבים לו גבול, חשוב להעביר מסר כי הרצון לגיטימי אך הדרך בה פועל הילד להשיגו אינה לגיטימית. למשל, אין טעם להעביר לילד מסר שהוא חמדן או כפוי טובה כאשר הוא מבקש דבר מה, כדי לא ליצור בושה ואשמה על עצם קיומם של רצונות המנוגדים לרצון ההורים. לעומת זאת, בהחלט אפשר להעביר מסר לפיו התנהגויות מסויימות (מכות, השתוללות, צרחות) אינן דרכים לגיטימיות להשגת המטרה.

תנו לילד כלים: לא מספיק לדרוש מהילד לדחות סיפוקים ולהתמודד עם אתגרים- חשוב שתציעו לו כלים להתמודדות כטכניקות להסחת דעת ("אולי תצייר עד שיגיע תורך?"), חיבור לתוצאות ההתנהגות ("אם תרביץ לא יהיה לה נעים לשחק איתך") וסיוע בזיהוי הרגש שהביא להתנהגות ("זה באמת מעליב אבל אסור לך להרביץ"). לא פחות חשוב גם להוות מודל חיובי להתנהגות רצויה ("גם לי מתחשק לקנות את כל הבגדים בחנות אבל אי אפשר") וכמובן- לתת פידבק חיובי אשר יבהיר לילד מהי התנהגות רצויה ויחזק את אמונתו ביכולתו לנהוג בהתאם לה.

גמישות היא לא מילה גסה: כולנו לפעמים מוותרים לעצמנו ולכן אין סיבה לפחד גם מהגמשת הגבולות עבור הילד מדי פעם. כאשר עושים זאת, כדאי להדגיש כי מדובר באירוע חד פעמי ("היום אני קונה עוד ממתק כי אתה חולה ונורא בא לך, אבל בדרך כלל קונים רק ממתק אחד ביום").