לשמר את התקווה לנוכח משבר נפשי

תמי קויפמן

תקציר הרצאה שניתנה במילם תל אביב לבני משפחה באפריל 2015

משבר נפשי מעורר אצל מתמודדים, בני משפחה ומטפלים עומסים אובייקטיביים וסובייקטיביים היוצרים לחץ מתמשך. המשבר הפורץ מהווה חוויה בלתי מובנת, בעלת מרכיב חזרתי, ממושך ובלתי צפוי הקוטע את רצף החיים האישיים, המשפחתיים והחברתיים. במאמר זה אתאר כיצד פריצה של מחלה נפשית קוטעת את רצף החיים, ואת גורמי החוסן והתקווה האישיים והמשפחתיים המסייעים בהתמודדות ובבניית חיים אישיים ומשפחתיים מספקים ובעלי משמעות.

עקרון הרצף

"רצף החיים" הינו חלק ממעגל חיים נורמטיבי שאנו מכוונים אליו, הכולל את היסודות המאפיינים את השלבים האישיים והמשפחתיים שבחיי כל אחד מאתנו. יחד עם זאת, לתוך רצף החיים הנורמטיבי אנו בונים "רציפויות" נוספות: כולנו זקוקים לתחושת בטחון ויציבות כנגד המחשבה שחיינו סופיים, בלתי צפויים ולא ניתנים לשליטתנו המוחלטת ולכן אנו בונים "רציפויות" נוספות אשר מסייעות לנו להתמודד עם משימות החיים. רציפויות אלו הן המפתח דרכו אנו מנבאים את המחר, מתמודדים עם חוסר ודאות וחוסר שליטה ומרגישים שיש לנו השפעה על העתיד שאנו הולכים לקראתו.

• מה עוצר אנשים מלפנות
  לטיפול נפשי?

  
• כיצד לסייע לבן משפחה הסובל
  מהפרעה נפשית?

  
• כיצד לבחור פסיכולוג ולמה
  חשוב לשים לב?

  

דוגמאות לרציפויות מסוג זה הן רציפות קוגניטיבית-מציאותית המתבטאת בהיאחזות שלנו בחוקים, בקוגניציה, בשגרה ובסדר יום. דוגמה נוספת היא רציפות תפקיד ותפקוד המסייעת לנו לחוות את התפקידים אותם אנו ממלאים בחיינו כרציפים וקבועים. רציפויות נוספות הן רציפות חברתית המתייחסת למעגלים החברתיים אליהם אנו משתייכים ורציפות היסטורית המתייחסת לתפיסתנו העצמית, לאמונות, לערכים ולמשמעות שאנו מקנים להם.

המפגש עם המחלה הנפשית מערער את האמונה שעליה אנו נשענים ש"לנו מגיע שיקרו לנו דברים טובים", ואת תחושת השליטה והביטחון שלנו בחיינו האישיים והמשפחתיים.

המחלה הנפשית - משבר הקוטע "רציפויות"

המחלה הנפשית קוטעת את הרציפויות בין "אתמול למחר" ומערערת את הביטחון בנוגע להווה ולעתיד. בהתאם, אמירות שכיחות של מתמודדים ובני משפחה הן "אנחנו לא המשפחה שהיינו", "אני לא אותו בן אדם, אין לי כוח לנגן, לקרוא, לפגוש חברים", "כל מה שחשבנו על העתיד שלו/ה לא הולך להתממש", "הם כבר לא חברים שלנו", "התפקוד היומיומי הפך להיות סיוט אנחנו לא מוצאים את הידיים ואת הרגלים", "ממצב בו העולם היה מקום בטוח אני מרגיש שהכל יכול לקרות, כל רגע", "אני לא מבין מה הם רוצים ממני, שוב ושוב מסבירים לי ואני לא תופס".

המתמודד עם משבר הנפשי עשוי לחוות פגיעה ברציפות הקוגניטיבית, רציפות התפקיד, הרציפות החברתית והרציפות ההיסטורית: הוא עלול להרגיש כי הוא מאבד חלקים מעצמו ולחוות משבר זהות, ירידה בתחושת הערך העצמי, משבר במערכת האמונות, ירידה בשמחת חיים, שינוי ב"תפקידים" מקצועיים, חברתיים ומשפחתיים, ערעור תכניות לעתיד ופגיעה בתקווה לממשן.

בני המשפחה עשויים להתמודד עם פגיעה ברציפויות דומות, ולחוות תחושות של אובדן החיים האישיים והמשפחתיים שהיו עד פרוץ המחלה, ערעור של הביטחון ביכולת להושיע ולמצוא פתרונות וירידה בביטחון בנוגע לעתיד. הציפייה לשיתוף, אחדות, יציבות והדדיות מתערערת, תפקידים, חוקים ונורמות משתנים, התקשורת הבינאישית והמשפחתית נפגעת והמשפחה והפרט חשים כי הם מאבדים את מקומם ב"מעגל החיים הנורמטיבי". לסטיגמה החברתית הנלווית למחלות נפש יש תפקיד משמעותי בהקשר זה, מאחר והיא מערערת את האמון בסביבה כמשאב תומך ובטוח, ובכך עלולה להביא לצמצום המרחב החברתי. כך, למשל, בני המשפחה החוששים מהסטיגמה הנלווית להפרעות נפשיות עשויים להסתגר ולהתמקד בהסתרת מצבו הנפשי של בן המשפחה שחלה, ובכך לאבד קשרים חברתיים ומשאבי תמיכה חיוניים.

גם בתוך מציאות מטלטלת זו, הרוויה שינויים בהיבטי חיים משמעותיים ביותר, לפרט ולמשפחה ישנם משאבים אשר מסייעים בהתמודדות ומאפשרים תהליך הדרגתי של "החזרת החיים" והשבת תחושות הביטחון, המשמעות ותקווה.

עמידות וחוסן בהתמודדות עם המחלה הנפשית

כאשר אנו מדברים על "חוסן משפחתי" אנו מדברים על מאפיינים ורכיבים של משפחות המסייעים להן להיות עמידות בפני שיבושים והפרעות הנובעים משינוי, ולהפגין יכולת הסתגלות בעומדן מול מצבי משבר "שוברי רצף".

עמידות בהקשר למחלה נפשית מתייחסת ליכולתו של הפרט להגיב באופן יעיל ואפקטיבי לנוכח מצבים שהמחלה מזמנת, וכן ליכולת לתפקד בתנאי דחק. זהו תהליך של השבת כוחות שהתערערו, ו/או פיתוח יכולות חדשות כתוצאה מהתפרצות המחלה.

מספר גורמים אחראיים לבניית חוסן אישי, משפחתי וסביבתי אשר מסייעים בתהליך ההתמודדות.

מרכיבי חוסן אישי ומשפחתי

• ידע - הבנת המשבר על רכיביו השונים, איסוף מידע, הכרת האפשרויות ליציאה מהמשבר.

• שליטה - מיקוד שליטה פנימי המסייע בתחושת היכולת ונותן בטחון

• השגת משמעות - ביסוס תחושת ערך ומציאת עוגנים שיספקו דחף לחיים, למימוש ולהגשמה.

מאפיינים אישיותיים מרכזיים המקדמים את תהליך ההחלמה ואת התפתחותם של עמידות וחוסן בקרב מתמודדים ובני משפחה הם:

• תפיסת עולם מציאותית (מציאת "התקווה האפשרית")

• "מיקוד שליטה פנימי" - תחושה של אחריות אישית, אוטונומיה

• קבלה עצמית (תפיסה חיובית של העצמי בעבר ובהווה ותקווה לעתיד)

• מעשיות ונטייה לחיות את הרגע

• פיתוח ייעוד ומשמעות בחיים, הגשמת מטרות בחיים

• קיום חיים אישיים ומשפחתיים מעבר למחלה

• יצירת ושימור קשרים חברתיים חיוביים

גורמים משפחתיים מעצבי חוסן

• מחויבות - תנועה מאוזנת על הרצף שבין אחריות והתמסרות, נתינה והקרבה

• לכידות - תנועה על הרצף שבין היעדר גבולות ללכידות שמאפשרת נפרדות

• מעורבות משפחתית - תנועה בין מעורבות יתר לניתוק ובין מרחק לקרבה

• הסתגלות - תנועה בין אובדן דרך והתפרקות להתמודדות המותאמת למציאות המשתנה

• שליטה - תנועה על הרצף שבין ניסיון ליצור שליטה טוטאלית לשליטה בהיבטים אותם ניתן לשנות ועליהם אפשר להשפיע

• משמעות - מעבר ממשמעות הממוקדת בטיפול ובמתמודד למשמעויות אישיות ומשפחתיות נוספות

גורמים סביבתיים מעצבי חוסן

• היכולת לעזור ולהיעזר

• יצירת מערך משפחתי, חברתי וקהילתי תומך ומלווה

• יכולת לעבוד בשיתוף פעולה גם כשאין הסכמה מוחלטת

• הכרה של משאבים וזכויות ומיצוי משאבים וזכויות

מאובדן תקווה לשיקום והחלמה

מעבר לגורמי החוסן האישי, המשפחתי והסביבתי, גורם מרכזי בתהליך ההחלמה הוא התקווה. במושג "תקווה" נמצאת משמעות של מציאת בטחון ואמון. תקווה היא המצב הנפשי שמקדם את האמונה בטוב ובתוצאות חיוביות של אירועים ומצבים בחיי הפרט. תקווה היא משאב אישי, כוח פנימי הניתן לפיתוח, טיפוח והעצמה והוא חיוני להתמודדות עם קשיים, בחירת מטרות ועשיית שינוי בכוון הרצוי. על אף הבלבול בין מצבי פנטזיה ואמונה לבין תקווה חשוב להדגיש את ההבדלים ביניהם: תקווה היא חוויה אקטיבית הקשורה בעשייה ולא ציפייה פסיבית שהדברים יתרחשו ללא כל מאמץ או פעולה. כך, למשל, אמירות אופייניות לעמדה של תקווה הן "יש מה לעשות וזה באחריות שלי", "המטרה שהצבתי נראית לי מציאותית ויש לי משאבים מתאימים כדי לקדם את עצמי למטרה", "גם אם נכשלתי בניסיון הראשון הרי שאבחן את הדרך ואפעל בדרך חילופית שאולי תתאים יותר", "המחלה לא משתקת את יכולתי לפעול", "אאסוף ידע ואיעזר בכוחות של הסביבה כדי להתמודד", "יש חיים מעבר למשבר, אסור לי לוותר על חיי", "אני מאמין שנצא מחוזקים גם אם כרגע הכל נראה מאד קשה", "המחלה גרמה לי ללמוד דברים חשובים על עצמי וקידמה את היכולת שלי לפתור בעיות", יש את המחלה ויש אותי".

מסע ההתמודדות עם מחלה נפשית הוא מסע בו נפגשות תקוותיהם של המתמודד לחזור ולהיות האדם שלפני פרוץ המחלה, ותקוותם של בני המשפחה להתגבר על הכאב, להמשיך הלאה ו"לחזור לחיים". לאלו מצטרפות תקוות המטפלים להחלמה, שיקום והנעת חיי הפרט והמשפחה לכיוון הרצוי.
תקוות המתמודד, תקוות המשפחה ותקוות המטפל מושפעות מהמשאבים, המוטיבציה, המעורבות והשותפות של כל אחד מהם. "התלכדות" התקוות תוביל לתהליך בו תיווצר "התקווה האפשרית" המבוססת על מטרות ושאיפות ריאליות וברות השגה. הדרך למימוש התקווה האפשרית היא מסע אישי ומשפחתי אשר במהלכו מזהים המתמודד ובני משפחתו את יכולותיהם, כישרונותיהם, שאיפותיהם וחלומותיהם ופועלים על מנת להגשימם. זהו תהליך של שיתוף, כבוד והדדיות בין המתמודד לבין משפחתו, חבריו ואנשי המקצוע המלווים אותו, כאשר כל אחד תורם את הידע והניסיון שלו לתהליך.

סיכום - סודות השינוי

שינויים ומעברים בחיים הם מולדים, בלתי נמנעים והכרחיים: חרדה, מתח ותנודות במצב הרוח הם נחלת כולנו. הטבע ברא אותנו שונים ביכולת שלנו להתמודד עם מצבי חרדה ולחץ, אך כל אדם ממוצע מסוגל להתמודד עם חרדותיו ועם לחצי היומיום. יכולת ההתמודדות שלנו מורכבת מהבעיה ומהתגובה שלנו עליה. עלינו ללמוד אילו גורמים מחלישים ואילו גורמים מגבירים את היכולת שלנו להתמודד. שינוי הוא יחסי בלבד ומתרחש בהיקף מוגבל: ברגעי לחץ אנחנו חוזרים ומגיבים באותם דפוסים מוכרים המושרשים בנו אך, עלינו לזכור ש"כשלון" ברמות סבירות הינו מרכיב חיוני בחיים. במערכת המשפחתית כל אחד משפיע ומושפע והיכולת לעשות שינוי משתנה מאדם לאדם ויש לקבל זאת בהבנה, בסבלנות ובסובלנות.

על המטפלת - תמי קויפמן

תמי קויפמן היא מומחית בתחום השיקום, לווי בני משפחה המתמודדים עם מחלה נפשית של יקירם, מדריכת צוותי שיקום ומטפלת פרטנית ומשפחתית.