איך אפשר להתמודד עם סטיגמות בבריאות הנפש?

04.08.09

צוות בטיפולנט

הבחור החדש בעבודה נראה לך מקסים. קצת ביישן ומופנם, ואולי מתקשה מעט להשתלב מבחינה חברתית, אבל מבריק מבחינה מקצועית ובהחלט נעים ומסקרן.

עכשיו, אילו היית יודעת שהביישנות והסגירות נובעות ממחלת נפש, האם עדיין היית מעוניינת בו? האם כמנהל חברה היית מוכן להעסיק אדם שמשתמש בתרופות פסיכיאטריות או השתחרר לא מזמן מאשפוז פסיכיאטרי?

במקרים רבים התשובה לשאלות אלו שלילית - אנשים רבים מחזיקים בסטיגמות ותפיסות שליליות אשר גורמות לאפליית חולי נפש ומקשות על השתלבותם בחברה.

תרופות להפרעה נפשית יש. לסטיגמה אין.

באזורים מסוימים באפריקה מבלים חולי נפש את חייהם כאשר הם כבולים לעצים, בהמתנה לעזיבת "השדים הרעים" את גופם. בידוד חולי נפש "עד שיירפאו" אינו המצאה אפריקאית: עד לפני מספר עשרות שנים נכלאו חולי נפש בכל רחבי העולם בבתי חולים סגורים, בתנאים קשים וללא כל התערבות טיפולית או שיקומית. מיותר לציין כי מרביתם של חולים אלו מעולם לא נרפאו ובילו את רב חייהם במוסדות סגורים.

רבים מהחולים שנכלאו לא היוו סכנה לעצמם או לחברה, אך הסטיגמות השליליות והחשש מהם עיצבו את ה'טיפול' בהם כ'טיפול בכליאה' - טיפול המבודד אותם מהקהילה החברתית.

החל משנות ה-60' התפתחו תרופות אנטי פסיכוטיות אשר השימוש בהן מביא לשיפור דרמטי במצבם של חולי נפש ולהפחתת התנהגויות ביזאריות ובלתי צפויות. למרות זאת, אנשים רבים מחזיקים בסטריאוטיפים ודעות קדומות שליליות כלפי חולי נפש, ובכך, באופן עקיף, פוגעים באופן משמעותי בשיקומם.

במרבית המקרים, ההשענות על סטריאוטיפים אינה נובעת מכוונה רעה אלא מטעמי נוחות וחסכון קוגניטיבי: מדי רגע אנו מעבדים כמויות מידע עצומות וכאשר אנו מחזיקים בהכללות, סטריאוטיפים וסטיגמות, תהליך עיבוד המידע הופך מהיר ויעיל הרבה יותר. באופן זה, ברגע בו מזוהה כי האדם סובל מבעיה פסיכיאטרית (עקב התנהגות מוזרה, כישורים חברתיים לקויים, מראה חיצוני מוזנח וכד') - מופעלת מערכת הסטריאוטיפים. במקרה של חולי נפש, פעמים רבות מורכבת הסטיגמה מאמונה כי חולי נפש הם אלימים ומסוכנים, אשמים במחלתם, חסרי יכולת וכישורים וחסרי סיכוי להחלמה.

האופן בו אנו תופסים אנשים וסיטואציות משפיע על רגשותינו והתנהגותנו ובהתאם, הסטיגמה כלפי חולי הנפש משפיעה על התנהגותנו אליהם: האמונה באשמתם של החולים במחלתם מקטינה את המוטיבציה לסייע להם; הפחד מאלימותם ומסוכנותם משפיע על ההחלטה האם להשכיר להם דירה, להעסיק אותם במקום עבודה וליצור עמם קשרים חברתיים.

הסטיגמה השלילית כלפי מחלות הנפש אינה משפיעה רק על תהליך ההשתלבות בקהילה, אלא באופן עקיף גם על תהליך השיקום וההחלמה.

בחלק מן המקרים, החולה עצמו מאמץ את הסטיגמה השלילית החברתית ("סטיגמה עצמית") ובתגובה לכך מסתגר, נמנע מקשרים הדורשים מגע עם החברה ועשוי לפתח סימפטומים פסיכיאטרים נוספים כדיכאון וחרדה. כמו כן, בחלק מן המקרים מתרחש תהליך של 'נבואה המגשימה את עצמה' בה החולה מזדהה ומאמץ התנהגויות שליליות 'משוגעות' שהחברה מייחסת לו.

מבידוד לשילוב - תוכנית 'עמיתים'

"באחת הפעמים שהשתחררתי מבית החולים, העובד הסוציאלי שלי אמר לי: קבלי את המציאות. את תוכלי להיות פקידה בחנות מספר חודשים בשנה. כאשר תהיי מבוגרת יותר, תתאשפזי הרבה יותר. את פשוט לא מציאותית אם את מצפה ליותר מכך" (Orrin, 1997).

לאורך השנים הצטברו עדויות מחקריות המצביעות על האופן בו מזיקים אשפוזים ממושכים להחלמתם של נפגעי הנפש. בהתאם, הלכה והתפתחה גישה טיפולית-שיקומית אשר מדגישה את ההשתלבות החברתית כתנאי להחלמה ושיקום נפשי. אלא שתהליך השילוב המחודש בקהילה אינו פשוט עבור רבים מהסובלים מהפרעות נפשיות.

במסגרת הבנת הצורך בהעברת הטיפול מבתי החולים לקהילה, נחקק בשנת 2001 "חוק שיקום נכי נפש". במסגרת החוק, זכאים אנשים בעלי 40 אחוזי נכות נפשית ומעלה לסל של שירותי שיקום, שמטרתו לסייע להם לשוב ולהשתלב בקהילה הרחבה.

בנוסף להבנת הצורך בשיקום של צרכי החיים הבסיסיים, כגון תעסוקה ודיור, מכיר החוק גם בחשיבות השיקום החברתי של אנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות ומקצה התייחסות מיוחדת לכל הקשור בשעות הפנאי ופיתוח חיים חברתיים נורמטיביים בקהילה.

תוכנית 'עמיתים' חרטה על דיגלה את סמל השיקום החברתי והיא מציעה שילוב במסגרת נורמטיבית הפתוחה לקהל הרחב - המתנ"ס או המרכז הקהילתי השכונתי. התוכנית פועלת ברמה הארצית כתוצר של שיתוף פעולה בין החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות, כאשר שותפות מרכזיות נוספות (בתל-אביב-יפו בלבד) הן עיריית תל אביב-יפו וחברת מוסדות חינוך.

אלעד ליבנה, פסיכולוג ורכז תוכנית 'עמיתים' - שילוב נפגעי נפש בקהילה - במרכז הקהילתי בית תמי בתל אביב-יפו, מתאר את הקשיים איתם מתמודדים נפגעי נפש: "אדם המשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי מתמודד עם תחושה של חריגות ועם התלבטויות הנוגעות לאופן בו נתפס המשבר שעבר, מידת הבולטות של ההפרעה והתהייה האם החברה אכן תרצה לקבל אותו בחזרה. במקרים רבים יש נטייה להסתגרות וויתור על פעילות חברתית כדי להמנע מראש מתגובות של דחייה או רתיעה. כאשר האדם מעז להתנסות ונתקל בתגובות חברתיות שליליות הנובעות מהסטיגמות, גדלות תחושת החריגות והנטייה להמנעות".

בהתאם לתפיסה זו, מתמקדת תוכנית 'עמיתים' בפעילות להקטנת הסטיגמה ולשילוב נפגעי נפש בקהילה. "בעבר", מתאר ליבנה, "הוקמו מסגרות חברתיות ייחודיות לחולי נפש אשר סיפקו - ועדיין מספקות - מסגרות בטוחות, מוגנות ומותאמות לצרכיהם וליכולותיהם של הסובלים מהפרעות נפשיות. למרות היתרונות העצומים שבמסגרות אלו, הן יוצרות הפרדה בין נפגעי הנפש לקהילה ותוכנית 'עמיתים' מכוונת דווקא לשילובם בקהילה. התוכנית מתמקדת בתחום החברתי, ופועלת לשילוב נפגעי הנפש בחוגים חברתיים במתנ"סים המיועדים לכלל האוכלוסיה. במסגרת התוכנית ניתנת הדרכה והכוונה לרכישת מיומנויות חברתיות אשר יאפשרו השתלבות טובה במערכת החברתית.

לדבריו של אלעד ליבנה, התוכנית מתבססת על גישה שיקומית המאפשרת מיקום של האדם פגוע הנפש במערכת חברתית ובמקביל הכשרתו להשתלבות בה: "ההצטרפות לחוג או לפעילות במתנ"ס מאפשרת אימון "על חם" במיומנויות שדורשת ההשתלבות החברתית ובקשיים שעשויים לעלות במהלכה. באופן טבעי, החוג מהווה מפגש חברתי בו ניתן לפתח כישורים של אסרטיביות, יצירת קשר, שימור קשרים חברתיים, רגישות לצרכיהם של אחרים וכן הלאה. באופן זה, נפגעי הנפש משולבים בכלל הקהילה אך מקבלים ליווי שמסייע להם ומקל על שילוב זה. בחלק מן המקרים, תוכנית 'עמיתים' מאפשרת גם הצטרפות לקבוצות מונחות לרכישת מיומנויות חברתיות, ומספקת חונכים אישיים. במקביל, פועלת התוכנית להכנת הקהילה לקליטת המשתתפים באמצעות פעילות הסברה להעלאת המודעות לנושא ולשינוי הסטיגמה בחברה".