התאבדות: על הגורמים, המיתוסים, הדרכים לסייע והקשר לדיכאון

שירלי אברמי

התשובה לשאלה "מהי התאבדות" היא מורכבת. לא רק שהיא מורכבת מהסברים שונים, אלא שיש צורך, כדי לשאול אותה בכלל, להתגבר על הפחד הקמאי שתופעת ההתאבדות, והדיבור עליה, מייצרים; על הסטיגמה, הדעות הקדומות והמיתוסים שאופפים אותה; ועל הצורך לקטלג אותה. התאבדות, על פי המחקרים האחרונים, הינה תופעה רבת-פנים. בעבר השאלה "מהי התאבדות" הייתה תלויה בדיסציפלינה שממנה בא מי שמנסה להגדיר אותה; כיום ברור שיש בה היבטים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים, ביולוגיים, סביבתיים, ועוד, ושהצירוף שלהם, יחד עם הטריגר – המניע הספציפי – וקיומו של אמצעי זמין להוציא את ההתאבדות לפועל, הם אלו שיגרמו לה להתקיים; והבנתם היא זו שתאפשר למנוע אותה.

המיתוסים שמטעים

שלושה מיתוסים מרכזיים נכרכו באובדנות (כלומר בנטייה להתאבד). שלושתם הופרכו במחקר.

האחד הוא שדיבור על התאבדות יעודד התאבדות. מיתוס זה אינו נכון, והוכח בעבודות רבות, לדוגמא בעבודתה של החוקרת Madeline Gould משנת 2005; אולם יש לסייג קביעה זו בכך שהדיבור על התאבדות צריך להיות אחראי, לא מתלהם, שאין להציג מקרי התאבדות בכותרות, לא לפרט את נסיבותיהם ולא להלל את המתאבדים ואת המעשה שלהם. כל אלו כשלים שנעשו, גם בשנים האחרונות, בדיון הציבורי על התאבדות בישראל.

המיתוס השני הוא שלא ניתן למנוע התאבדות: שכל מי שרוצה להתאבד, יתאבד בסוף. גם זה אינו נכון, משום שמניעת התאבדות, במדינות בהן ננקטה, הוכחה כמשמעותית. כפי שמראה מחקר שסקר אסטרטגיות למניעת התאבדות במדינות שונות, הגברת מודעות, וצמצום זמינות של אמצעים קטלניים, הוכחו במחקרים כמצמצמים שיעורי התאבדות בעשרות אחוזים (אברמי, 2013).

המיתוס השלישי הוא שמי שמאיים להתאבד – לא יעשה זאת, וגם מיתוס זה אינו נכון, משום שלעיתים האיום מהווה קריאה לעזרה, ואם משום שהעזרה אינה מגיעה, או שמסיבות שונות האיום אינו משפיע דיו – יתכן שאותו אדם יתאבד בסופו של דבר.

• על תהליך האבל לאחר התאבדות של קרוב משפחה

  
• איך להתמודד עם מחשבות
  אובדניות?

  
• מתבגרים בסיכון ומשבר – כיצד
  נסייע להם

  

האם מי שרוצה להתאבד גם רוצה למות?

על פי ההגדרה הפסיכולוגית המקובלת, התאבדות היא מעשה של הרס עצמי, שמטרתו לגרום למוות. זו נשמעת הגדרה טריוויאלית, של המובן מאליו, אולם אין זה כך. ממפגשים וראיונות רבים עם בני משפחה של אנשים שהתאבדו, עלתה בי מחשבה שאצל חלק מהמתאבדים, לפחות, אין הבנה שלמה של סופיות המוות, והם אינם מבינים שמדובר בצעד בלתי הפיך. בספרי "עדיף שהיה מת במלחמה" (2016) מוצג ראיון עם מתן, שאחותו התאבדה כשהייתה בת שש עשרה. הוא אומר על התאבדותה שהיא "רצתה להתאבד, אבל לא למות"; ונראה כי תפיסה זו מאפיינת חלק מן המתאבדים, בוודאי מן הצעירים, שתפיסת המוות בקרבם עדיין אינה שלמה, אבל גם לא מעט מן המבוגרים. אל אלווארז, בספרו "האל הפראי" (The Savage God, 2002) מגדיר את ההתייחסות הזו למוות ככזו שבה המתאבד מאמין שהוא עצמו יהיה עד לדרמה שהתאבדותו תחולל. הנערה שביימה, לפרטים, את הלווייתה-שלה; שדרן הרדיו שניסח את ההודעה על מותו במהדורת החדשות; הנער שאומר לאמו "אני אתאבד ותראי כמה תצטערי עלי" – לגבי כל אלו אפשר לשער כי אכן האמינו שיהיו "עדים לדרמה שהתאבדותם תחולל".

על פי האפיונים שהציג בשנת 1969 אדווין שניידמן, מחלוצי המחקר בתחום, התאבדות הינה צעד שמהווה ניסיון לצאת ממצב משברי בלתי פתיר, שאין בכוחו של האדם להתמודד אתו; שהגירוי העיקרי שלו, וזוהי אולי תרומתו הגדולה לחקר האובדנות, הינו כאב נפשי בלתי נסבל; שהתחושה העיקרית של המתאבד היא חוסר אונים, ושהעמדה העיקרית הקשורה להתאבדות היא אמביוולנטית: אדם מתכנן בו זמנית את הדרכים להתאבדות, ודרכי בקשת עזרה; אנשים שמתאבדים חשים בהצרת טווח האפשרויות העומד בפניהם; הם מתאפיינים, לדבריו, בעוינות עצמית ובאי שקט, אשר אין להם מוצא כלפי חוץ. דרך החשיבה שלהם היא דיכוטומית, ועל כן שאלות יומיומיות וגם קיומיות מובילות אותם לתחושת אין מוצא: זהו מה שנקרא "אפקט המנהרה" – The tunnel effect, שבו יש ראייה של המצב כאילו הוא מורכב רק משחור או לבן, ולאחריהם נותר השחור בלבד. 

החשיבה הפסיכואנליטית רואה בהתאבדות ביטוי לתהליך מורכב שיכול להתפתח כלפי דמות משמעותית שאבדה, ושהכעס כלפיה מוחלף בהענשה עצמית: כוחות ההרס העצמי משתלטים, והתוקפנות מופנית כלפי פנים (אברמי, 2006). גם כאן, הראייה הדיכוטומית בשחור או לבן עלולה לגרום לכניסה לאפקט המנהרה, ולהיעדר יכולת להתגבר על כוחות ההרס העצמי. (במאמר מוסגר: מניעת התאבדות במקרה זה, וסיוע למי שנמצא בסיכון, או מדבר על התאבדות לא יהיו אפקטיביים בהצעה להתייחס לחצי הכוס המלאה, משום שבבחירה בין שחור ולבן תמיד ייטה האובדני לבחור בשחור. המניעה תוכל להיעשות בהצגת אסטרטגיה שונה לפתרון בעיות, לפיה ישנן יותר משתי חלופות להתמודדות עם כל בעיה). 

לפי הגישה הסוציולוגית התאבדות היא תוצאה של קשרים הרסניים בין הפרט לבין החברה (דורקהיים, 1951).

בין יצרנות לאובדנות

על הקשר בין התאבדות, יצירתיות ושגעון נכתב רבות. סופרים, ציירים, מוזיקאים ומשוררים שהתאבדו; סופרים ומשוררים שכתבו על התאבדות, ולאחר מכן התאבדו; על אלו מדבר גם אלבארז בהרחבה בספרו. גם כאן ניתן למצוא הדים לתפיסה האובדנית, לפיה המוות אינו הסיום. כך, במוטו המפורסם לספרו של רון אדלר, שהתאבד בהיותו בן תשע עשרה, "בשם כל הכאבים", מצוטט שירו:

וְאַז/אַחֲרֵי שֶׁכָּתַּבְתִּי/אַחֲרֵי שֶׁבָּכִיתִּי/מָתִּי

בשיר ניתן לראות הדים לפנטזיה לפיה "האני הכותב", אותו העצמי, מתקיים לאחר המוות. 

בוריס אקונין כותב בספרו "הסופר וההתאבדות" (טרם פורסם בעברית) כי כל אדם שחי, לא רק את חיי הגוף אלא גם את חיי הרוח, מודד על עצמו, במוקדם או במאוחר, את אפשרות ההתאבדות; וכי לאדם היוצר הרעיון הזה קרוב במיוחד. 

המרכיב הפיזיולוגי

להתאבדות ישנם ככל הנראה גם רכיבים פיזיולוגיים, ביולוגיים וגופניים. ידוע כי ישנן משפחות שבהן התאבדות, כמו תופעות אחרות, כגון דיכאון, נפוצות יותר מאשר במשפחות אחרות. גורם פיזיולוגי שכרוך באובדנות הוא ליקוי במנגנוני הקליטה של הסרוטונין – החומר המאפשר, בין השאר, את היכולת להירגע במצבי לחץ; ושל הנוֹר-אֶפִּינפְרין, החומר האחראי, בין השאר, לתגובות "הילחם או ברח" – Fight or Flight. 

מחקרים שבדקו פעילות חשמלית במוחם של אנשים לאחר ניסיון התאבדות, או שינויים מבניים לאחר התאבדות, מצאו הבדלים מוחיים מובהקים וליקויים בחלק מהמבנים המוחיים אצל מי שהתאבדו; על פי החוקרים, ליקויים במבנים אלו מביאים לידי ביטוי קשיים בשליטה על מצבי רוח, פסימיות, תגובות אגרסיביות, ליקויים ביכולת לפתור בעיות, תגובתיות יתר להתייחסות חברתית שלילית, דיכאון, כאבים נפשיים וחשיבה אובדנית, שיכולה להוביל להתנהגות אובדנית (Van Heereingen & Mann, 2014). 

אולם עוד ארוכה הדרך להבנת הפסיכופתולוגיה והאתיולוגיה של ההתאבדות; זאת, בין היתר, בגלל שההתאבדות מפחידה גם את מי שאמור לחקור אותה. התשובה לשאלה האם מדובר בתופעה שמקורה בגוף או בנפש היא, ככל הנראה, שגם כאן אין שחור ולבן. מדובר בתופעה מורכבת, שעדיין רב בה הגלוי על הנסתר; ואולם ניתן להניח שלא מספיק רק פוטנציאל אובדני על מנת שאדם יתאבד, אלא שנדרש גם משבר ממוקד, טריגר ספציפי, ואמצעי זמין, על מנת שהתאבדות תצא מן הכוח אל הפועל. 

מהפכת המידע, בין שאר השינויים שגרמה לתפיסה האנושית ולאופן בו אנו רוכשים ידע, תרמה גם לחיבורים בין-תחומיים שבעבר התקשו להתקיים. כך, נערכה בשנת 2010 סדנה שבה השתתפו מומחים מתחומי ידע שונים שניסו להבין את מהותה של ההתאבדות; והתוצאה הייתה גיבושו של מודל משותף, לפיו, ככלל, להתאבדות עלול להוביל שילוב של גורמים מכמה סוגים: ביולוגיים, גנטיים, פסיכולוגיים, חברתיים וסביבתיים; וכן אירועים שאדם חווה במהלך החיים. יש שלוש קבוצות גורמים להתאבדות: מרכיבים אישיים ופתולוגיים, גורמי לחץ וגורמי חוויה פנימיים. התפיסה הרווחת כיום היא שהתאבדות תצא לפועל בהתקיים שילוב של שלושת הגורמים, יחד עם מאיצי התאבדות. המודל הרב-תחומי מתכלל השפעות של רכיבים גופניים ונפשיים, אירועי חיים ואופני התנהגות, המובילים לתחושת חוסר אונים ולמחשבות אובדניות; ובהינתן הטריגר - הזרז, להתאבדות.

עוד רבה הדרך והלמידה והמחקר שיש לעשות. אולם הבנה טובה יותר של תופעת ההתאבדות, על גורמיה, מאפייניה, מניעיה וסימניה – תאפשר לקדם, להעמיק ולהרחיב את הטיפול ואת המניעה, להציל חיים, ולשפר איכות חיים.

על המחברת - שירלי אברמי

שירלי אברמי הנה מחברת הספר: עדיף שהיה מת במלחמה – השפעת ההתאבדות על בני המשפחה, ומנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת. ליצירת קשר: [email protected]

מקורות