מה בין גוף למבנה? מחשבות בעקבות תערוכה של נועם עומר

עדי כהן, יצירה: נועם עומר

ב-5.1.17 נכחתי באירוע הפתיחה של תערוכת היחיד של נועם עומר בבית האמנים בתל אביב מבלי שהיה לי רקע מקדים על האמן ויצירותיו. כפסיכולוגית, שמתעניינת במבנה הגופנפשי של האדם, מצאתי את שם התערוכה- מבנה האדם- מעורר סקרנות, והחלטתי לא לנסות לברר פרטים נוספים מעבר למקום התערוכה ושעת הפתיחה. 

התרשמות ראשונית

עם הגעתי הבחנתי בריבוי יצירות בגדלים שונים בגוונים של שחור-אפור רשומות בפחם, גרפיט ובדיו, מוצללות כמעט ללא כל צבעוניות. התחלתי להתבונן ביצירות, ראשית ברפרוף, נותנת לפרטים להיקלט בעיני מבלי להבין עדיין מה מונח לפניי. על אישוניי החלו לרצד קווים שחורים, מודגשים, מהוהים, נשברים, נמתחים, מתעגלים, צורה בתוך צורה, דמות בתוך מבנה, מבנים שונים, דמויות אנושיות, דמויות מפלצתיות.

התערוכה ככתב חידה

כמי שמנהלת יחסים מורכבים עם הלא-ידוע, התחלתי לנוע במרחב הגלריה ב"מעגלים הלוך ושוב" כפנתר הרילקאי, וחיפשתי אחר מפתח לפיענוח כתבי החידה שמסביבי. כשנפגש מבטי עם היצירה "הכיכר" הרגשתי שהכאוס המחשבתי שלי מתחיל להתארגן מעט. היצירה המרהיבה מתארת שש דמויות במנחי גוף ובמבעים שונים, חלקן נפרדות זו מזו, חלקן נמהלות זו בזו ובסביבת הרחוב הבנוי. באותו הרגע הבנתי שהמפתח הוא ההתייחסות לסוגי האינטרקציות בין הדמויות למבנים: הטמעה, הסתרה, החצנה, הפנמה.

איך להתמקם מול יצירה?

בעודי מתקרבת ליצירה אחת, וכהכרח, מתרחקת מיצירה אחרת, גיליתי שהמרחק בו אני מתמקמת מיצירה משפיע על חווית ההתבוננות שלי. זה אולי כלל אוניברסלי, אבל ביצירות של נועם עומר חשתי שזה כלל בסיסי ומשמעותי שיש להשמע לו על מנת להצליח לגעת במורכבות ובפלא של היצירות. מקרוב, חשתי כמו מגלת אוצרות. עוד ועוד פרטים שלא הבחנתי בהם עד כה החלו להתגלות בפניי: דמויות פרעוניות, אייקונים נוצריים, פרצופים שונים, מפלצות. במיוחד התרשמתי מיצירה, שהציגה מבנה מסועף שמורכב מדמויות וסימנים מצריים, ונראתה לי כמתכתבת עם יצירות של אשר.

בעיני, רמת הפירוט הרבה ביצירה זו, ובכלל בתערוכה כולה הינה מרשימה ועוצרת נשימה. ככל שנקטתי בעמדה יותר מרוחקת מיצירה הייתי צריכה להתמודד עם הקושי בתשומת הלב לפרטים, אך יחד עם זאת התאפשר לי להבין יותר את המבנה הכללי של היצירה, הסטרטקטורה המחזיקה את הפרטים. "ככה זה בחיים בכלל ובקשרים בפרט", חשבתי. "צריך למצוא את המרחק הנכון. לא קרוב מדי, ולא רחוק מדי".

מתוך: תערוכת מבנה האדם (2017) מאת: נועם עומר. אוצרת: שרי גולן

מרחב שלישי בהתבוננות ביצירה

המעבר בין התבוננות מ"קרוב" (ותפיסת הדמויות) להתבוננות מ"רחוק" (ותפיסת המבנה) עזר לי לחוש מרחב שלישי- יחסים בין המבנה לדמויות. מרחב זה, שמתהווה על ידי שימוש בו-זמני באסטרטגיות עיבוד-מידע גלובלי וספציפי, עורר אצלי התרגשות ובהירות. זו הייתה נקודת הזמן בתערוכה שכל הלא-מובן החל לפעפע לתוך ליבי, שבתורו, החל להזרים במערכת הדם שלי שבבי אסוציאציות, והתגבשו רעיונות: • גוף האדם כמו מבנה ארכיטקטוני, הינו בעל מסגרת ברזל ובטון (שלד ושרירים) עם טיח (עור), בעל פונקציית החזקה והכלה.• מבנים לנצח יהיו ספוגים ברוחו של האדם- מנציחים את התרבות, ואת ההיסטוריה.• כל מבנה הוא אנדרטה למה שכבר היה, עדות לגוף הידע האנושי האפשרי בזמן נתון. • האדם הוא זה היוצר את המבנה בבאבאותו, אך בהשתכנותו בו, הוא מושפע ממנו וניזון ממנו. • המבנה מכיל באופן קונקרטי את האדם, אך האדם מכיל בתודעתו ובליבו את המבנה.

"דו שיח בין הדמות והמבנה"

בשלב זה, אחרי שנתתי ליצירות התערוכה לגעת בי ולהשפיע על נפשי וגופי, נפניתי לקרוא אודותיה, והבנתי כי עוסקת ב "...דו-שיח בין הדמות והמבנה" (מתוך האתר של היוצר), המונכח דרך הצגת "פנים או חוץ של מבנה מול דמות אנושית, כשהטקסטורה של הבניין והמרקם של העור משוחחים זה עם זה" (מתוך הטקסט של התערוכה). כמה מקסים חשבתי, לתפוס על גבי בד או נייר את הדיאלוג בין הבטון לעור, בין הסטטי לחי, בין העמיד לפגיע.

איך זה מרגיש להיות דמות עם עור בטון?

איך זה מרגיש להיות דמות עם עור בטון? חשבתי לנוכח הטקסט והיצירות של נועם עומר. העור הרי איננו רק מעטפת הגוף הפיזי שלנו, אלא גם הבסיס לייצוג המבנה הנפשי- האני-עור (אנזייה, 2004), שהינו בעל פונקציות אקווילנטיות של החזקה, הכלה, הגנה ועוד. אני יכולה לשער שיש קשר בין העור-בטון של הדמויות לבין החוויה הרגשית שלי בתערוכה. מצד אחד, חשתי חוויה אסתטית שמלווה בהתרשמות עמוקה והתבוננות סקרנית בפרטי פרטים, מצד שני, התקשיתי להתחבר רגשית לדמויות. כשקראתי בטקסט של נועם עומר ש"בעבודות אלה אין שימוש בפרספקטיבה במובן המסורתי, אלא השטחה שיוצרת דיס-אוריינטציה", תהיתי לגבי האימפקט הרגשי של סגנון זה על המתבוננים ביצירות אלו, ומה היו השיקולים בבחירת האמן בסגנון זה בבואו להתעסק בנושא הקשר בין המבנה לאדם.

מתוך: תערוכת מבנה האדם (2017) מאת: נועם עומר. אוצרת: שרי גולן

"ציור הוא עור"

לבסוף, עלו בדעתי מילותיו של ישראל אלירז שגם "ציור הוא עור" (אלירז, 2012), ועל כך שאמנים וכמובן כולנו מחפשים דרכים לתפור לנו עור סמלי בנוסף לזה הקונקרטי שלנו, כדי שנוכל להכיל את עצמנו ואת החיים. ואולי אפשר לחשוב על כך שהיצירה תמיד מכילה חלקים מנפשו של האמן, כפי שהמבנה מכיל את האדם, וכפי שמבנה האדם (גוף) מכיל את נפשו.

יש עוד נושאים מעניינים רבים שניתן להתייחס אליהם ביצירות של מבנה האדם כמו למשל הניגוד בין הדמויות הגבריות והמוטיבים הנקביים השזורים בהן או הקונטרסט בין גילומים של חיים ומוות, הבר-חלוף לנצחי, סטטיות ותנועה, אבל אשאיר ליצירות לדבר בעד עצמן. 

להרחבה

נועם עומר. (2017). מבנה האדם - תערוכת יחיד בבית האמנים; אוצרת: שרי גולן. לדף הפייסבוק של האמן

אלירז, י. (2012). הבט: שירה מביטה בציור. עמ' 16.

אנזייה, ד. (2004). האני-עור. תל-אביב: תולעת ספרים.

על הכותבת – עדי כהן

עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.