גם אתם מרגישים לא מספיקים? על מצפון, אשמה וחמלה בחיי העבודה

מירב פירק ותומר גוטמן

אמנם שיא המגפה מאחורינו אך את השלכותיה אנחנו עדיין רואים וחווים על בשרינו. ימי הקורונה שבאו עלינו לטובה ולרעה הגבירו את אחת התופעות הבעייתיות מלכתחילה בחיי העבודה בישראל: האיזון הרופף בין שעות העבודה לשעות המשפחה-פנאי. יחד עם זה, הופיעו אצל חלקנו תחושות שליליות ביחס לעצמנו.

אם אתם בעיקר נהנים מהשינויים שהקורונה יצרה, כמו האטת הקצב והאפשרות לבנות לו"ז בצורה יותר גמישה, אתם מוזמנים לדפדף הלאה. אבל אם אתם מרגישים לפעמים עייפים מלנסות להיות גם וגם וגם, מלקים את עצמכם שאתם לא מספיק פרודוקטיביים כפי שאולי יכולתם להיות, או מסתובבים עם תחושה כללית של "מה שאני עושה לא מספיק" – המילים האלו בשבילכם.

השפעת הקורונה על עולם העבודה

ראשית, בואו נשים את הדברים על השולחן. השלכותיו של משבר עולמי לא שוככות בן רגע. אם בימי שיגרת טרום קורונה, חיינו עם תחושה של חוסר הספק ומרוץ תמידי אחרי הזמן, אז היום המרוץ ממשיך, רק שתנאיו השתנו – רבים מאיתנו עברו למודל היברידי, למרחב הוירטואלי ולעבודה לפחות חלקית מהבית. השינוי הזה נתפס כחוסך משאבים יקרים שלרוב הושקעו בנסיעות, בשיחות בפינת קפה ובישיבות רבות (מדי).

אך למרות הקלישאה המאוסה מעולם פירות ההדר הצהובים, ועל אף שישנם יתרונות מסוימים בשינוי שהתרחש בעולם העבודה, זה קשה להתנהל במציאות שבה כל הגבולות שהיו גם כך מטושטשים נפרצו: ישיבות עבודה התנהלו בזמן סגר או בידוד על רקע צלילי "הופ! קטנטנים", מסמכים נכתבו תוך כדי צפייה בחדשות הערב, פגישות נעשו עם פיג'מה מהמיטה. עם הזמן, נורמות שהחלו כפתרון למשבר נספגו בשגרת חיינו. גם כשאנו כבר לא בסגרים, התרגלנו להסכים לישיבות זום בערב מהבית, ולזמינות רבה מעבר לשעות העבודה.

למרות ההנחה שאנחנו יכולים לעשות כמה דברים במקביל אנחנו נכווים שוב ושוב מאותו מולטי-טאסקינג (שהוא יותר אגדה מאשר יכולת אמיתית שיש לאדם). בפועל, הרבה מאיתנו מוצאים את עצמנו "שורדים" מיום ליום וגרוע מכך – מסתובבים עם תחושה תמידית של "אני לא מספיק"; לא עובד מספיק טוב, לא מספיק לסיים את העבודה, לא הורה מספיק טוב, לא מספיק מאזן בין בית לעבודה, ומכאן הדרך קצרה להילכדות ב"לופ" מתמשך שסופו ברור – חוויה של מתח ודאגה.

לחוויה הזאת נלווים אינספור וובינרים, כתבות והרצאות "זום" שמציעים פתרונות וכלים מגוונים להתמודדות עם השלכות השינוי. הכלים המוצעים היו יעילים אם אכן היינו מצליחים ליישם אותם בעקביות, או לכל הפחות אם היינו מספיקים לקרוא או לצפות בהם.

• איך נעזור לעצמנו להפוך לאנשים
  שתמיד רצינו להיות?

  
• 6 טיפים להתמודדות עם
  לחץ בעבודה

  
• טיפים וכלים להתמודדות
  עם שחיקה בעבודה

  

אז מה עושים עם זה?

התשובה הקצרה היא שאין קסמים. את התשובה הארוכה יותר נביא לכם כאן בהתבסס על מחקריה של ד"ר כריסטין נף, פסיכולוגית וחוקרת בת זמננו. נף חיפשה דרך לתרום לאנשים לחיות יותר בשלום עם עצמם מתוך הנחה שהדבר יתרום לאיכות חייהם ולאושרם. במהלך חיפושיה היא הבחינה במצרך יקר שנעדר מהפסיכולוגיה של העולם המערבי: חמלה עצמית (Self Compassion).

מהי אותה חמלה? נשתמש במשל בודהיסטי עתיק: דמיינו שאתם הולכים בג'ונגל וחץ תועה פוגע לכם בכתף. כואב, מתסכל ובעיקר – מכעיס ומעצבן. מהי הנטייה האנושית במצב כזה? האשמה עצמית כמובן. "למה הלכתי מכאן?", "למה זה תמיד קורה לי?!", "אם לא הייתי הולך מכאן הכל היה אחרת!". התגובות האוטומטיות (והמאוד אנושיות) האלו משולות לחצים שאנחנו יורים על עצמנו, רק מבפנים.

הקורונה מסתמנת כ"חץ" ראשון חיצוני ומתמשך שמוביל לשרשרת חצים פנימיים: האשמה עצמית שאני לא מספיק/ה (חץ שני), שיפוטיות פנימית על זה (חץ שלישי), שיפוטיות על עצם ההאשמה העצמית (חץ רביעי), וכן הלאה.

החיצים הפנימיים בעולם המודרני הם מגוונים, רבים וחמקמקים מהעין כמובן. מדגם קטן של ה"חיצים הפנימיים" בחיי העבודה נוכח משבר קורונה המתמשך: "למה אני אף פעם לא מספיקה?", "הבוס תמיד מציק רק לי", "אני אמא/אבא בן/בת זוג רע/ה", "ל__ הולך הרבה יותר טוב ממני"... את החיצים הפנימיים האלו אפשר לחסוך מעצמנו, כי בפועל הם לא באמת מקדמים אותנו לעשייה אחרת.

אבל איך עושים את זה?

מתאמנים! ננסה להמיר את תחושת האשמה והמחשבות הנלוות אליה ברגשות של חפים מפשע, בתרגול שמתמשך לאורך היום-יום: 

1. תשומת לב/קשיבות (Mindfulnes) - נעצור לרגע לשים לב ולזהות: "הנה אני יורד על עצמי", "אני שם לב שאני מרגיש אשם כי...", "הנה אני שוקע ברחמים עצמיים", "אני שמה לב שאני שופטת את עצמי".

2. תזכורת: אני לא לבד - נזכיר לעצמינו שמה שאנו חווים עכשיו הוא כנראה תופעה עולמית שקשורה למגיפה ("אני לא לבד בזה, כולם עוברים את זה. בטח בתקופת פוסט משבר עולמי"), ולעצם היותנו אנושיים. אכן מסתמן שהתופעה הזאת היא עתיקה מאוד באנושות, לא סתם המשל הזה הוא בן 2,500 שנה – כולנו מתוסבכים במידה מסוימת, פשוט הנסיבות והחוויות קצת שונות אצל כל אחד ומתקופה לתקופה.

3. דיבור פנימי מיטיב - נחליף את השיפוטיות בדיבור פנימי "מרים": "יאללה, מחר יום חדש", "זה טוב מספיק!", "אני בוחר לא לשקוע בזה עכשיו".

התרגול הזה, שעל פניו נראה אולי פשטני (אך אינו פשוט ליישום) נמצא כיעיל בהתמודדות עם רגשות קשים ואף כמשפר ביצועים, כשמתרגלים אותו מיום ליום ומרגע לרגע בצורה מתמשכת. יחד עם זאת, חשוב כי גם ההתייחסות לתרגול תהיה מפרספקטיבה חומלת. אין צורך לתרגל באופן מלא כל רגע נתון או להיות קשוחים מדי עם עצמנו, תרגול טוב דיו יהיה תרגול שמצליח לקדם אותנו ולו צעד אחד נוסף אלא עבר חיים כפי שהיינו רוצים לחיות אותם.

מנגיף הקורונה ל"נגיף" החמלה

ומכאן פנייה למנהלים שביניכם – בהנחה שרבים מהעובדים שלכם הולכים לאיבוד בתקופות של שינוי מהותי, נסו לטפח את החמלה לעצמכם, ומשם לעובדים. אל תהיו החיצים, אל תירו עוד חיצים. כריסטין נף מספרת שהתרגול הוא כמו הורה שראשית שם את מסכת החמצן במטוס לעצמו, על מנת שיוכל לטפל בילדיו. כך שלמעשה החמלה – כמו הנגיף – גם היא מדבקת. כשאנחנו דואגים לעצמנו, מחזיקים את עצמנו ולא מסתובבים בתוכנו עם קשת המצפון וחיצי האשמה – נצליח לסייע גם לסובבים אותנו להתמודד עם הג'ונגל שלהם.

"?You're already stuck with yourself for a lifetime. why not improve the relationship"

(Virnika Tugaleva)

על הכותבים

מירב פירק

פסיכולוגית תעסוקתית וארגונית מומחית במיון והערכת עובדים ובייעוץ קריירה. מלווה ארגונים בתהליכי ייעוץ למנהלים, ובניהול ופיתוח קריירה. מרצה ומנחת סדנאות בתחומי פיתוח קריירה ואבחון תעסוקתי ל-HR. בעלת קליניקה פרטית בת"א לייעוץ קריירה, הסבה, מיצוב לתפקיד, הכנה לראיונות והתמודדות עם משבר או דילמה תעסוקתית.

תומר גוטמן

פסיכולוג קוגניטיבי, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית-מחקרית ודוקטורנט לפסיכולוגיה של הספורט. יועץ בפסיכולוגיה של הספורט והפעילות הגופנית. מרצה במכללה האקדמית תל-אביב-יפו. תלמיד ומתרגל של הפסיכולוגיה הבודהיסטית.