גיל המעבר: בין משברים למיתוסים ומציאות

23.05.08

צוות בטיפולנט

זה לא אני, זה משבר גיל ה-40

גיל ה-40 הוא אחד הגילאים הידועים לשמצה: הגבר עוזב את אשתו וילדיו לטובת מאהבת צעירה, האישה שוקעת בדיכאון או מפתחת אובססיה לניתוחים פלסטיים.

הכללה מוקצנת זו אינה נכונה, כמובן, אך היא משקפת את המיתוסים הרבים הקיימים סביב "משבר גיל ה-40", "משבר אמצע החיים" או "גיל המעבר" המתייחס, פחות או יותר, לגילאי 40-60. ביחס לתקופות חיים אחרות (כילדות, גיל ההתבגרות והזקנה), זוכה גיל המעבר לתשומת לב אקדמאית ומחקרית פחותה למדי. יחד עם זאת, כתבי עת לנשים ולגברים כאחד מלאים עצות ומתכונים להתמודדות עם תקופת חיים זו, אשר צברה לעצמה מוניטין גרוע ומאיים כל כך.

מראה מראה שעל הקיר - שינויים פיסיים ופסיכולוגיים בגיל המעבר

על אף שהמונח "גיל המעבר" מתייחס לתקופת חיים ארוכה למדי, ניתן לזהות תקופה זו כתקופה משמעותית של שינויים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים המשפיעים זה על זה.

השינויים הפיסיים המתרחשים בגיל המעבר הם הדרגתיים וקצבם אישי, והמודעות אליהם הולכת ומתחדדת מתוך התבוננות בהשתנותו של גופנו: התקרחות, התדרדרות השמיעה והראייה והופעתם של קמטים אינה מאפשרת לנו להתעלם מהזמן החולף. אצל נשים, מלווים סימנים אלו גם ב"עדויות" חותכות יותר כהפסקת המחזור ותופעות הקשורות בגיל המעבר כגלי חום, כאבי ראש, הזעה מוגברת, תנודות במצב הרוח ועוד. כמו כן, המפגש עם הזדקנות ההורים ועם פריצתן של מחלות אצלנו או אצל מכרים מגבירה את המודעות למצב הבריאותי ולשינויים החלים בו.

השינויים הפיסיולוגיים המתרחשים בתקופת חיים זו מאלצת אותנו להתמודד עם מספר סוגיות ונושאים פסיכולוגיים אשר לא העסיקו את רובנו קודם לכן.

התפכחות וניפוץ אשליות: גם בגיל 20 כולנו יודעים לומר, באופן רציונלי, כי איננו בני אלמוות וכי איננו יכולים לשלוט בגורלנו באופן מלא. עם זאת, גילאי ההתבגרות והבגרות המוקדמת מאופיינים בתחושה (בלתי מוצהרת ובלתי רשמית) של "לי זה לא יקרה": אני ויקיריי לא נחלה; "הורי, או בן/בת זוגי תמיד יהיו לצידי", "תמיד אשאר צעיר", וכן הלאה.
גיל המעבר מביא עמו מפגשים עם מחלות, אכזבות ושינויים אשר מנפצים את אשליית הנעורים, המוגנות והאלמוות. התפכחות זו עשויה להביא לשינויים חיוביים ושליליים: עבור חלק מן האנשים הופכת המודעות לזמן האוזל לתמריץ ומאפשרת להם להתפנות לתחומי עניין שהמציאות היומיומית (פרנסה, ילדים) מנעה את העיסוק בהם בעבר. עם זאת, אצל חלק מהאנשים מלווה ההתפכחות בתחושות תסכול והחמצה.

תפיסת האטרקטיביות החיצונית: מטבע הדברים, השינויים הגופניים המתרחשים בגיל המעבר מביאים להערכה עצמית מחודשת של האטרקטיביות החיצונית. גם בהיבט זה ניתן להבחין בין סגנונות התמודדות שונים, החל מהכחשת סממני הגיל (ראית כמה קמטים יש לה?") ועד לעיסוק אינטנסיבי בשימור המראה הצעיר, ע"י עיסוק בפעילות ספורטיבית, ביצוע ניתוחים אסתטיים שונים וכן הלאה. באופן כללי, נשים מוטרדות יותר מהשינויים החיצוניים החלים בהן ותחושת הזדקנותן הגופנית קודמת לזו של הגברים, ואילו גברים מוטרדים יותר מאובדן יכולותיהם המיניות.

תפקוד מיני: על אף המיתוסים הרבים הקיימים בנושא (נשים מגלות את המיניות שלהן בגיל 40, גברים אינם מגיעים לזקפה בבגרות), ההתנהגות המינית אינה משתנה באופן קיצוני בגיל המעבר: אנשים אשר נהנו בעבר מתפקוד מיני תקין ואינם סובלים מבעיות רפואיות משמעותיות, ימשיכו ליהנות ממיניותם. יחד עם זאת, שינויים גופניים המתרחשים בגילאי 50-60 (יובש בנרתיק, הארכת טווח הזמן בין אורגזמות, ירידה בקשיות איבר המין של הגבר וכד') דורשים לעיתים הסתגלות מינית מחודשת.

למקומות... היכון...רוץ! - המשימות ההתפתחותיות של גיל המעבר

החל מיום היוולדנו, אנו עוברים דרך שלבי התפתחות שונים, כאשר כל שלב מאופיין ב"משימות התפתחותיות" אשר עלינו להשלים בכדי להבשיל ולהמשיך בהתפתחות תקינה: בינקות אנו לומדים מיומנויות בסיסיות כהליכה ודיבור, בהתבגרות אנו לומדים מיומנויות חברתיות ומגבשים את זהותנו המינית, וכן הלאה. ובגיל המעבר, אנחנו תוהים, למי יש זמן "להתפתח" בין הטיפול בילדים, הקריירה, העבודה והדאגה להורים המזדקנים?

גיל המעבר מאופיין בריבוי תפקידים ובשינויי סטטוס משמעותיים: אנו נכנסים אליו כהורים צעירים הנמצאים במעלה הקריירה, ועשויים לסיימו על סף פרישה מקצועית, כסבים או סבתות.

בהקשר זה, טוען הפסיכיאטר דניאל לווינסון כי גיל המעבר כולל התמודדות עם שילוב בין מספר קטבים המתקיימים בו זמנית: צעירות מול זקנה (הרצון להישאר צעיר אל מול ההתבגרות הטבעית), לקיחת אחריות על ההצלחות והכישלונות שליוו את חיינו, יחד לעומת לבד (צורך באינדיווידואליות אל מול צורך בחיבור לאחרים) וגבריות לעומת נשיות (יכולת להרפות מעט מתפקידי המגדר הסטריאוטיפים ולבטא באופן גמיש יותר תפקידים מגדריים שונים. גיל מעבר תקין, לטענתו של לווינסון, יתבטא ביכולת לשלב באופן מוצלח בין הקטבים.

גיל המעבר, על כל שינויי הסטטוס והמורכבות שבהם, מהווה גם מעין "נקודת אמצע פסיכולוגית", המאפשרת לאדם התבוננות משולבת הן בעברו, הישגיו והדברים שטרם הספיק, והן בעתיד והאפשרויות הטמונות בו. התבוננות משולבת זו עשויה להביא להבשלה ולהתפתחות נפשית משמעותית.

הפסיכואנליטיקאי קרל יונג, אשר ייסד את הטיפול היונגיאני, זיהה את ההתמודדות המורכבת אשר נושא עמו גיל המעבר. לדבריו, כחלק מתהליך האינדיווידואליזציה שעובר האדם, בגיל המעבר אמורים כל היבטי הנפש להגיע לאינטגרציה מלאה. בהתאם, אמור כל אדם לאמץ באופן שלם יותר גם את רכיבי הנפש המקושרים לאלמנטים של בן המין השני. כלומר, נשים אמורות להתחבר לחלקים הגבריים שבהם (אנימוס) וגברים - לחלקים הנשיים (אנימה).

תאורטיקן נוסף אשר התייחס למשימות ההתפתחותיות של גיל המעבר הוא הפסיכואנליטיקאי אריקסון. אריקסון הציע מודל פסיכו סוציאלי על פיו בכל שלב בחיים ישנו קונפליקט אשר על האדם לפתור באופן יעיל בכדי לעבור לשלב הבא. בגיל המעבר, לדבריו, מתקיים קונפליקט בין יצרנות לקיפאון. התמודדות טובה עם קונפליקט זה תביא ליצרנות - גידול ילדים, הכשרת עובדים צעירים, תרומה לחברה באמצעות אומנות ונקיטת יוזמות שונות וכן הלאה.

גישות ומודלים שונים הדגישו, אם כן, את המשימות ההתפתחותיות איתן אנו מתמודדים בגיל המעבר. בהתאם, גישות שונות מציעות דרכים שונות בהן מתבטא כישלון במשימות אלו: אריקסון, למשל, הדגיש את תחושת הקיפאון ואילו יונג הציע כי חוסר יכולת להתמודד עם שינויים גופניים ונפשיים יביא למה שנקרא "משבר גיל המעבר".

משבר גיל ה-40 - מיתוס שגוי או השפעת של גיל המעבר?

על אף מורכבותו של גיל המעבר ועל אף "משבר גיל ה-40" הידוע לשמצה, מצביעים מחקרים על כך שתקופה זו אינה רוויה בשינויים נפשיים כפי שנהוג לחשוב עליה, ואף להפך: גיל המעבר מאופיין ביכולת גבוהה יותר לויסות רגשי ואינטליגנציה פרקטית ולתחושת יכולת ושליטה בחיים. כ-26% בלבד מהאוכלוסייה מדווחים על "משבר אמצע החיים", כאשר במרבית המקרים התרחש המשבר מעט לפני גיל 40 או מעל גיל 50. כמו כן,למרות שבעבר קושר משבר אמצע החיים למודעות למוות המתקרב, נמצא כי מרבית המשברים התעוררו סביב טריגרים ספציפיים כפיטורין, גירושין, אובדן וכן הלאה. באופן כללי ניתן לומר כי מרבית האנשים שומרים על רמת שביעות רצון אחידה גם כאשר הם נכנסים לגיל המעבר: אנשים אשר היו מרוצים מחייהם בבגרות המוקדמת נותרו שבעי רצון באותה המידה ואנשים אשר סבלו מקשיים רגשיים לאורך חייהם נטו יותר למשברים גם בגיל המעבר.

למרות החדשות הטובות הנ"ל, נראה כי משבר אמצע החיים אינו רק מיתוס ריק מתוכן. העומס הכבד המוטל על בוגרים בגיל המעבר (גידול ילדים, פרנסה, דאגה להורים מזדקנים וכן הלאה) הופך אותם לפגיעים יותר למצבי לחץ: מחקרים אשר בדקו את תגובותיהם של אנשים משכבות גיל שונות לאירועים מלחיצים (מלחמה, אסון טבע) הצביעו על כך שבני גיל המעבר דיווחו על יותר תחושות דיכאון ואף חרדה מאשר בני שכבות הגיל הצעירות והמבוגרות מהם.

כמו כן, נראה כי נשים יכולות לנשום לרווחה לפני הגברים: בעוד שנשים רבות בגיל המעבר מדווחות על תחושות הקלה, שחרור ופתיחות לאפשרויות חדשות, מדווחים גברים על קושי רב יותר להסתגל לשינוי בחייהם.