26.09.08
צוות בטיפולנט
והפעם: על העברה והעברת זמן בבתי קפה
חם בתל אביב. חם עד כדי כך שכל יושבי בית הקפה נכנסו פנימה, לאזור הממוזג שבדרך כלל מוגלים אליו רק הלא מעשנים.
אין ספק שלצפיפות וריבוי הפלאפונים בחלל הפנימי של בית הקפה יש כמה וכמה יתרונות. לא שצותתי, חלילה, אבל בין קפה לקפה אני מתעדכנת במי-אמר-למי התל אביבי ומשלימה פערים בנוגע למי זרק את מי, למה ומתי.
אבל מעבר לעניינים אלו שברומו של עולם נדמה לי שזיהיתי ממצא אנתרופולוגי ראוי לציון: חברים, אם נדמה לכם שתל אביב היא עיר חילונית, טעיתם בגדול. בתל אביב, כך נדמה לי, התפתח פולחן דתי של סגידה לפסיכולוגים. קחו, לדוגמא, את שתי הבחורות שיושבות באלכסון ממני, על שני אייס קפה. א', נקרא לראשונה, היא בחורה אינטליגנטית. היא לקראת סיום התואר השני שלה בביו טכנולוגיה ולאחרונה קיבלה מילגה מפתה למסלול ישיר לדוקטורט. "ואת מתכוונת ללכת על זה?" שואלת אותה אייס קפה ב'. "אני לא יודעת", נאנחת א', "אני צריכה לשאול את הפסיכולוגית שלי אם אני בשלה למחוייבות הזאת, ככה שאני אדע רק ביום רביעי".
אוקיי, אני אומרת לעצמי, כנראה שמדובר בטיפוס תלותי במיוחד. אלא שמהשולחן שמשמאלי (סלט יווני ודיאט קולה) אני שומעת שיחה מעניינת לא פחות. ג', גבר בשנות ה-40 לחייו מרגיש שהוא תקוע בחיים: הילדים מקסימים, האישה מותק, יש פרנסה, רק מה - הוא פשוט עצוב. הוא מדבר בגרון חנוק, נשמע באמת עצוב, ואני מחכה לשמוע איך הפרטנרית שלו לשיחה תנחם אותו, לאן היא תיקח את השיחה. במקום זה היא שואלת "ודיברת על זה עם הפסיכולוג שלך?".
תראו. אני האחרונה שתצא נגד פסיכולוגים. הפסיכולוגית שלי, שתחיה, עזרה לי להתיר כמה וכמה פלונטרים רגשיים שפרויד בכבודו ובעצמו היה גאה להתמודד איתם. ובכל זאת, כשאני מקשיבה לשיחות האלו אני לא יכולה שלא לתהות - מה יש במפגש בין מטפל למטופל שהופך את הפסיכולוג לדמות משמעותית כל כך עבור המטופל?
ברור לי שבעולמנו הקר, שבו אפילו המוכרת בסופר מרשה לעצמה לנזוף בי בחומרה מאחר ואין לי כסף קטן, להקשבה יש ערך עצום. במשך חמישים דקות בשבוע העולם המציאותי מושהה. כאילו באמת אין דבר חשוב יותר מהפעם בה עפתי מהאופניים בגיל שמונה ומהדברים הקטנים, החסכים האלו, שהופכים את החיים שלי לקצת פחות טובים.
אבל עדיין, כבת לתרבות קפיטליסטית וחומרנית, אני מתקשה להאמין שהקשבה זה כל הסיפור. שיטוט מהיר בגוגל מאמת את חשדותיי: הקשבה זה טוב, אבל בשביל זה יש, בהתאם למקום מגוריך, חברים, כומר מוודה או לפחות בלוג אינטרנטי.
מה שמשמעותי יותר בטיפול זאת ההעברה - נטייתו של המטופל לחוות אל המטפל רגשות שמקורם בחוויות ילדותו אל מול דמויות משמעותיות כהוריו. זאת אומרת, ייתכן וא' משולחן האייס קפה מרגישה שתוכל לקבל החלטה רק בעזרת הפסיכולוגית שלה מאחר ולאורך כל חייה הוריה העבירו לה מסר לפיו אינה יכולה להסתדר בלעדיהם. את תגובתו של ג' המדוכדך לא שמעתי, אבל אם הייתה תשובתו "עזבי, גם ככה הוא (הפסיכולוג) רק לועג לי", אפשר לשער כי אחת הדמויות המשמעותיות בילדותו נהגה לבקר אותו או ללעוג לרגשותיו, ולכן הוא חווה כך את הפסיכולוג שלו. העברה, אגב, רלוונטית גם למי שיש עוד אנשים משמעותיים בחייו מלבד הפסיכולוג שלו. כלומר, אם גם הפסיכולוג, גם הבוס וגם בן הזוג שלך נתפסים על ידך כ"לוזרים" מוחלטים, ייתכן ומדובר בשחזור חוויה ראשונית מול אביך שהיה איש חלש וחסר אונים, ולאו דווקא בחוסר מזל קיצוני או במגפת לוזריות.
עוד טענה מעניינת היא שבטיפול ניתן לזהות את דפוסי ההעברה ולראות איך הם משפיעים על הבחירות, הקשיים ומערכות היחסים שאנו מנהלים.
הנה, תראו למשל את א': היא וב' מנסות נואשות לאותת למלצרית שתביא להן חשבון. אחרי כמה דקות של נסיונות כושלים עצביה של א' אינם עומדים בעומס והיא שואלת את ב' אם בכלל כדאי להשאיר טיפ. "מה שבא לך" ב' עונה ואני רואה את פניה של א' מתמלאות בחרדה. "אבל מה את חושבת? כדאי?" בנקודה הזאת אני פורשת לדרכי. א' אולי תלמד לזהות בעזרת הפסיכולוגית שלה שנטייתה להאמין שאנשים אחרים יודעים מה טוב עבורה לא תמיד יעילה. עד אז, שתמשיך להתלבט עם הטיפ עד שב' תתעצבן ותגיד לה שהיא לא יכולה לסבול את ההתלבטויות שלה. טוב, זאת לא אשמתה. גם לב' יש פסיכולוגית הססנית ואמא חסרת החלטיות.