הרהורים מחדר הטיפולים: איך אומרים סליחה בפסיכולוגית?

צוות בטיפולנט

והפעם: איך אומרים סליחה בפסיכולוגית?

אני לא בטוחה אם זה יום כיפור שמצליח לחלחל אפילו מבעד לחילוניות התל אביבית, או סתם נטייה מוגברת להרהורים שמושפעת מהריחות הראשונים של הסתיו, אבל העובדה היא שאיכשהו המונח 'חשבון נפש' הצליח לקבע את עצמו אפילו בתודעה שלי.

זה התחיל מחשבון נפש די פשוט, מהסוג שגורם לך להודות שלא ייתכן שכל המכנסיים התכווצו בכביסה ושאיך שלא מסתכלים על זה, בעיניים מערביות או בראייה הוליסטית, אינטגרטיבית או רוחנית, אי אפשר לקרוא למה שקורה בחיים שלי זוגיות. אבל זה המשיך הרבה יותר גרוע. למעשה, זה המשיך ישר לתשליך - אני אל מול רשימת החטאים שלי, ורק אלוהים יודע אם משהו באמת ייסלח בסוף. אבל אני חושבת שמה שבאמת הפתיע אותי הוא שבמקום מכובד ברשימת האנשים שאני חייבת להם התנצלות נמצאת הפסיכולוגית שלי.

היה שלב כזה בילדות שבו מילים מסוימות שנוספו לאוצר המילים שלי הסבו לי עונג לא ייאמן. אני זוכרת, למשל, את האושר העילאי שהביאה ההכרה בכך שאפשר לקלל אחרים אם אומרים אחר כך שזה היה בשין קוף ריש. אני זוכרת גם את הטעם המתוק של ההשתייכות במילים כמו רשג"ד או סי"ס או כפיתה מרובעת.

• שאלות ותשובות על
  אתיקה של מטפלים

  
• איך אדע מהי גישת הטיפול
  המתאימה לי?

  
• במה שונה שיחה עם פסיכולוג
  משיחה עם חבר?

  

במשך רב שנות ה-20 שלי הנחתי שמדובר בחוויות ילדות אבודות שכבר לא יחזרו על עצמן, אבל כששמעתי לראשונה את המילה "הכלה", זה היה כמו לחזור ללוח הקלאס הביתי שלי.

עד שנחשפתי למילה המופלאה הזאת, הנחתי שהפסיכולוגית שלי היא פשוט אישה בעלת עצבי ברזל יוצאי דופן ועמידות שלא הייתה מביישת חוקר שב"כ. היום, תמימה הרבה פחות, אני מבינה שלא מדובר בז'אן דארק המודרנית אלא באג'נדה טיפולית שמשמעה, פחות או יותר, "אם תקבל בהבנה גם את החלקים הפחות יפים ונעימים של המטופל שלך, אולי הוא יוכל להרגיש קצת יותר אהוב גם בחיי היום יום". אין לי מושג מי היה התיאורטיקן שהגה את הרעיון הזה ואין לי מושג איך אגודת הפסיכולוגים לא סילקה אותו באופן מיידי וחד משמעי. אני, בכל אופן, חייבת לו הרבה תודה על מורשת הסבלנות שהנחיל לפסיכולוגית שלי.

אבל הכלה או לא הכלה, לפעמים מבזיקה בי ההכרה שהפסיכולוגית שלי היא לא רק פסיכולוגית אלא גם בנאדם. ברגעים האלו, נדירים ככל שיהיו, אני מרגישה צורך לבקש את סליחתה על כמה וכמה חטאים שצברתי לאורך הכרותנו המשותפת.

אז ככה:

פסיכולוגית יקרה,

סליחה על שחקרתי אותך חקירות שתי וערב על מספר הילדים שלך, יעד החופשה שלך, מקומות ההכשרה שלך, מצב הנישואין שלך וכן הלאה. ידעתי שלא תעני לי וידעתי שגם אם תעני לי זה לא יעשה לי טוב, אבל הייתי חייבת לבדוק שגם את יודעת את זה.

סליחה על שסקרתי את מדף הספרים שלך מבלי לבקש רשות. תראי, אני יודעת שאם הייתי מבקשת היינו מדברות על המשמעות של זה עד שהייתי שוכחת את הבקשה עצמה, ופשוט לא יכולתי לעמוד יותר בסקרנות.

סליחה על ההברזות שלי. אני יודעת שאת מבינה.

סליחה על שאני כל כך רכושנית כלפייך עד שסירבתי להפנות אלייך מטופלים נוספים למרות כל ההערכה המקצועית שלי אלייך.

סליחה על שהיה לי כל כך קשה להאמין בי ובך ובטיפול בכלל. באמת השתדלתי, אבל מה זה 50 דקות שבועיות של טיפול אל מול 10,030 דקות שבועיות מחוץ לטיפול?

סליחה על כל הפרטים שאני יודעת עלייך מ-google ולא מרצונך החופשי. את יכולה להתנחם בעובדה שאת יודעת עלי פרטים הרבה יותר פיקנטיים מהכתובת ונושא התיזה שלי.

סליחה על כך שהאכפתיות שלך התקבלה כל כך הרבה פעמים בסקפטיות גובלת בלגלוג. זה באמת לא את, זאת אני.

סליחה על שהעמדתי אותך במצב המביך של בחירה בין דחיית כוס הקפה שהבאתי לך לבין שתיית כוס קפה שהתקררה עד שהגעתי לקליניקה (אבל יחד עם ההתנצלות אני מזכירה לך - זה היה רעיון שלך לקבוע איתי טיפול בשמונה בבוקר).

ויותר מהכל, סליחה על זה שאני מתנצלת על כל חטאי העבר שלי אבל לרגע לא מתכוונת להפסיק לחטוא לך גם בעתיד, בהנחה שיום כיפור יש כל שנה.