23.10.08
צוות בטיפולנט
יש אנשים כאלה, כמעט כל אחד מחזיק חבר אחד כזה במלאי, שהכל מסתדר להם בניסיון הראשון. נו, אלו שעוברים בטסט ראשון, מתחתנים עם "חמוד, רציני" או "רגישה, מיוחדת" הראשונים שפונים אליהם בג'יידייט או בקופידון ובטח ובטח לא ניגשים לפסיכומטרי יותר מפעם אחת. אנשים כאלה, בפעמים הנדירות שהם פונים לטיפול פסיכולוגי, מתחברים כמובן לפסיכולוג הראשון שאליו הם מגיעים.
אני, מסתבר, לא שייכת לגזע הזה. למעשה, אני חושבת שגם אם מכפילים את הגיל שלי במספר הטסטים שניגשתי אליהם, מפחיתים אותו מהציון שלי בחלק המילולי בפסיכומטרי, מחלקים במספר מערכות היחסים הרציניות שהיו לי ומוסיפים את מספר הדייטים האיומים שלי בשנה האחרונה - עדיין לא מגיעים למספר הפסיכולוגים שניסיתי לפני שהגעתי למנוחה ולנחלה.
בקיצור, מעבר לקריירה המזהירה הצפויה לי במרכז הסקרים הלאומי, דגימת הפסיכולוגים השיטתית שערכתי אפשרה לי להגיע לכמה תובנות מעניינות. אני מניחה שפעם, בהלך רוח נקמני יותר, אני אפרט על החיפוש המייגע הזה, אבל עכשיו אני דווקא רוצה להתמקד באחד מפריטי החובה המעניינים ביותר בקליניקה: השעון.
לטובת מי שטרם הגיע לחדר הפסיכולוג, אני אסביר: ביום יום, המשמעות של השעון היא להגיע בזמן או לאחר, להראות אלגנט או ספורט אלגנט, לפזול אל היד או לחפש את הפלאפון ועוד זוטות חסרות חשיבות. בטיפול, המשמעות של השעון גדולה הרבה יותר. נקודת הסיום של ה-50 דקות היא זאת שקובעת לפעמים מי אשם, אמא או אבא; היא זאת שקובעת אם הפגישה תסתיים ב"איך-לעזאזל-היא-מוציאה-אותי-מהקליניקה-במצב-כזה" או ב"תודה, תודה, תודה פרויד, על שהפכת את השעה לחמישים דקות".
אבל יותר מה-50 דקות, לשעון עצמו יש בעיני משמעות. עד שהגעתי לטיפול, מעולם לא חשבתי שלשעון יכולה להיות כזאת נוכחות. נו, אתם יודעים, שעון. אבל הטיפול, כאמור, לימד אותי אחרת.
מאחר ופיתחתי לעצמי רוטינה של החלפת פסיכולוגים שיטתית, פיתחתי גם מיומנות מהירה ויעילה במיוחד של סקירת הקליניקה. רגעים ספורים אחרי הכניסה אני כבר יכולה להגיד בעיניים עצומות איזה תמונה (או יותר נכון, איזו תמונה של אמא וילד) יש על הקיר, מה מפלס הטישו בפח והאם מדובר בפרוידיאנית מושבעת, אקלקטית טיפוסית או-חלילה - זאת שפשוט מנצלת את המדפים העודפים בקליניקה לאחסון חשבוניות המס והספרים של הבעל שלא נראים טוב בסלון. אבל קודם כל, כמובן, אני בודקת איפה השעון.
השעון זה כבר לא סתם עניין של אסתטיקה. המיקום של השעון, לדעתי, הוא אמירה טיפולית שמשמעה מי האחראי על הזמן בטיפול. קחו, לדוגמא, את הזן הנפוץ ביותר - הפסיכולוגית שמניחה על השולחן שעון אחד שפונה אליה. פסיכולוגית כזאת, מנסיוני, לעולם לא תסיים את הפגישה בדקה ה-51. מצד שני, פסיכולוגית כזאת לא שוכחת לרגע שהיא הפסיכולוגית ותטפל בך במלוא מובן המילה. הסוג הקצת פחות נפוץ הוא הסוג ששם את השעון במין הטיה מוזרה באמצע, כביכול כך ששתיכן תוכלו לראות את השעה אבל למעשה כך שאף אחת מכן לא יכולה להסתכל על השעון בלי ללקות בנקיפות מצפון אכזריות עקב חוסר הנימוס. בכל מקרה, הסוג הזה מאופיין בגישה קצת יותר הדדית אבל גם בשעון יד ענק ולא אופנתי בעליל. הסוג החביב עלי, נכון לעכשיו, הוא הסוג שמאופיין בשיטת ה"למה לי לחשוף את הגישה שלי אם אפשר לחכות ולראות מה המטופל יעשה". או במילים אחרות, פסיכולוגית שנוקטת בגישת שני השעונים - אחד בתנוחה המיסיונרית, עם הפנים אליה, ואחד מונח על מדף צידי כך שהמטופל יוכל לבחור אם להסתכל עליו או לא. אני חושבת שאני מחבבת את הגישה הזאת מהסיבה הפשוטה שהיא מאפשרת לי לבחור אם לדבר, נניח, על הדברים שמטרידים אותי, או לחלופין - לבזבז את זמני על אמירות נבזיות ומתוסכלות הנוגעות למידת האכפתיות של הפסיכולוגית שלי ברגע שהשעון יראה על חצות. או במילים אחרות, משאיר לי את הבחירה עד כמה להתמסר ופשוט להרשות לעצמי להיות מטופלת.
כל הפירוט הזה על משמעות השעונים בחיי, אגב, הוא לא סתם גחמה אלא תגובה ישירה לשינוי מרענן שחל לאחרונה בחיי הטיפוליים.
באופן טבעי, אני לא אישה של שעונים. את השעון הראשון שלי רכשתי אחרי שהפסיכולוגית שלי הפגינה את אי שביעות רצונה מההרגל שלי להיכנס לקליניקה ולסובב את השעון שלה לאמצע (מסתבר, כנראה, שהיא דווקא כן אישה של שעונים). מאז, אם להשתמש בשפה מטאפורית, השעון כבר הספיק להשלים כמה וכמה סיבובים. באופן מפתיע, לפני שבועיים שכחתי לראשונה לבוא עם השעון והשבוע העזתי לשכוח אותו באופן יזום.
אני יודעת שנהוג למדוד הצלחה של טיפול בשינוי רגשי, התנהגותי או תחושתי בחיי היום יום, אבל בעיני גם זה שינוי של ממש. למעשה, על פי מדד ההתמסרות שלי, מדובר בעדות חיה, נושמת ומתקתקת לזה שהטיפול באמת עובד.
