הרהורים מחדר הטיפולים: הפרעות קשב

צוות בטיפולנט

"את לא מקשיבה לי"

"מה גורם לך לחשוב ככה?"

"זה בטח קשור להורים שלי. אני חושבת שהם לא היו מספיק קשובים לניגון המיוחד של הבכי שלי ביום הלידה. או שאולי אני משליכה עלייך את החלקים הלא קשובים שלי עצמי. אה, אולי יש קשר גם לזה שלא הוצאת מילה ברבע שעה האחרונה? לא, זה בטח לא זה".

"אוקיי, וחוץ מזה שאת כועסת עלי?"

"חוץ מזה? האמת שאין הרבה... פשוט הייתי שמחה אם היית נותנת איזה אות חיים שיעיד על זה שאת כאן"

"זה שאין לי מה להגיד כרגע אומר שאני לא מקשיבה?"

השיחה הזאת, בוריאציות כאלה ואחרות, התנהלה ביני לבין הפסיכולוגית שלי עשרות פעמים אם לא יותר. מי שרוצה להשתעשע מוזמן לחשב את ממוצע הפעמים החודשי בו השיחה הזאת מתנהלת על סמך X שנות טיפול, עם ממוצע של Y הברזות לשנה וסטיית תקן של Z ימי מצב רוח טוב במיוחד.

בכל מקרה, למרות שהשיחה הזאת חוזרת על עצמה באופן רוטיני למדי, אני מודה שאחת לזמן מה אני לומדת על עצמי משהו חדש ממנה.

הפעם, השתיקה הממושכת נבעה ככל הנראה ממנת יתר של קיטורים על בוסים, מרצים ובעלי תפקידים אחרים אשר איתרע מזלם להיכנס לקטגוריית ה"ממונים עלי". לזכותי יאמר שבתוך תוכי ידעתי שאני משעממת אפילו את עצמי כשאני שוטחת בפעם המי-יודע-כמה את טענותיי לגבי חוסר רגישות, מקצועיות ועמודי שידרה; אבל לשעמם את עצמי זה דבר אחד ולשעמם את הליידי, ששתקה בהתמדה בודהיסטית שלא הולמת את הלפ-טופ והפראדה החדשים, זה דבר אחר לגמרי.

אילו היה לי פחות ניסיון עם הליידי, אני מניחה שהייתי משיבה ב- Silence treatment משלי. אבל ניסיון העבר, שהעיד על כך שהליידי לא ממש מתרגשת מזה וככל הנראה פשוט מנצלת את הזמן להרהורים פסיכואנליטיים על תפריט ארוחת הערב או הקייטנה של הילדים, ריפה את שפתיי בדיוק רגע אחד אחרי שהחלטתי לקפוץ אותן.

מכאן ההמשך ידוע ("את לא מקשיבה לי" וכד') אבל בשלב מסוים הליידי שינתה כיוון ושאלה האם עלה על דעתי שהיא שותקת פשוט מפני ששום דבר חדש לא עלה בדעתה והיא לא רואה סיבה להגיד לי משהו סתמי או חסר ערך.

אני יודעת שזו נשמעת שאלה פשוטה למדי אבל- בינגו. שורה של איקסים נסגרה לי כשקלטתי שלא, ממש לא. עלתה בדעתי האפשרות שהיא מתכננת איך לעבור את השלב הבא ב- angry birds, זוממת איך לשכנע אותי שאני בעצם זקוקה לטיפול קבוצתי, חושבת על המטופל שלפני, חושבת על המטופלת שאחרי, מאשימה אותי בנוירוטיות ואדיפליות וכן הלאה, אבל פשוט לא עלה בדעתי שהיא שותקת כי אין לה משהו בעל ערך להגיד.

כמובן, אין טעם לייחס לי מחשבות ומניעים נאצלים כמו "היא מטפלת מעולה ותמיד יש לה משהו חכם להגיד" או "היא חושבת עלי באופן מאוד מעמיק". כנראה שעוד לא הגענו לשלב הזה בטיפול. מה שחשבתי, או יותר נכון חשבנו יחד אחרי ששיתפתי אותה בהפתעה שלי מהאמירה שלה, היה כמה מעטים המקומות בחיי בהם אני מעדיפה לשתוק על פני לומר משהו חסר ערך.

אל תבינו אותי לא נכון- פטפטנות מעולם לא היתה אחת מתכונות הדגל שלי, ובמקרים לא מעטים אני יוצאת מהנחה שהשתיקה עושה עמי רק חסד ומוסיפה לי, שלא לגמרי בצדק, כמה נקודות IQ ובשלות רגשית. ובכל זאת, במהלך השיחה עם הליידי נאלצתי להודות שיש לא מעט מקומות בהם העובדה שאין לי מה להגיד היא כל כך בלתי נסבלת עד שאני מעדיפה להגיד לא-משנה-מה. בנקודה הזו בשיחה, למשל, נכמרו רחמיי על האביר אשר אפילו סוסו הלבן בוודאי השתנק לא פעם למשמע הפטפוט היהיר שלי בדיוק באותם המקומות בהם אני מרגישה איך תשומת ליבו חומקת לי בין האצבעות ושרירי הרגליים המסוקסים שלו מתחילים להתכוונן לאחורה-פנה. בהמשך, אפילו הרגשתי רטט קל שבקלים של אמפתיה לבוסים שלי שנאלצים לשמוע נאומים מקצועיים רהוטים אך אבוי- ריקים מתוכן- בדיוק במקומות בהם אני מרגישה שאין לי ידיעה או חצי ידיעה על מה שאני אמורה לעשות עם אחד הקליינטים או הטקסטים הסבוכים ביותר שלפניי.

המסקנה, אני מניחה, היא אותה מסקנה אליה הגיע אחד מאבותינו שהתברך בפסיכולוגית חדת אבחנה משלו ולאחר שהותיר בידיה פרה ושרשרת חרוזים מיהר לטבוע את הפתגם 'סייג לחוכמה שתיקה'. אבל אני, בניגוד לאבותינו, נולדתי בדור הריטאלין והפרעות הקשב ואת מה שהם למדו תמורת פרה, לי ככל הנראה יקח עוד זמן מה להפנים באמת. בינתיים, בפעם הבאה שהליידי תשאל אותי "איך את מבינה את.." או "יש לך רעיון איך שוב קורה לך ש..." אני מתכוונת להשתמש בהזמנה לא לדעת הכל מהר מדי ולהזכיר לה שזה שאני מתעלמת ממנה- סליחה, זה שאני לא אומרת כלום- לא אומר שאני לא מקשיבה.