הרהורים מחדר הטיפולים: זכות השתיקה

צוות בטיפולנט

אחת השאלות הראשונות שהעסיקו אותי כשפניתי לטיפול פסיכולוגי היתה, במחילה מכבודו של פרויד ובמחילה רבה עוד יותר מכבודה של הפסיכולוגית שלי, איך בדיוק ייתרגמו התובנות שנרכשות בטיפול לחיים טובים יותר. בתור מי שלא משתגעת על סרטי מדע בדיוני ולא הצטיינה מעולם בפיסיקה או כימיה, הטרנספורמציה שאותן התובנות אמורות לעבור נראתה לי סבירה בערך כמו ההתרחשויות ב'מטריקס' או 'חולית'. כמובן, עם הזמן (והכסף) הסוגיה הזאת החלה להתברר ואחרי עוד כמה חודשי (טוב, שנות) טיפול הבנתי שיש גם ערך מוסף: אחרי תקופה מסוימת של עבודה משותפת על "איך אני מבינה את", "מה אני חושבת על" ו"איך מרגיש לי כש", זכיתי בערכת 'עשי זאת בעצמך'. כלומר, עם הזמן אני חושבת שהתפתחה אצלי היכולת לשאול בעצמי מדוע אני מתנהגת באופנים מסוימים ומה קורה לי בסיטואציות כאלו ואחרות.

ולכן, כאשר הצטברו כמה תזכורות וערימת דפים תלושים מלוח השנה לא היה מנוס מלשאול את עצמי למה לא כתבתי כל כך הרבה זמן. והרי תוצאותיה של יכולת התבוננות עצמית שנובעת מעבודה טיפולית ממושכת ואינטנסיבית: לא כתבתי כי לא היה לי מה להגיד.

לא התרשמתם? תנו לי להסביר.

לפני כמה חודשים, אחרי שאני והפסיכולוגית שלי ישבנו זו מול זו וליקקנו את פצעי המהלומות המילוליות שהחלפנו זמן קצר קודם לכן, עלה בדעתי שאין שום מערכת יחסים בה אני רבה ומתעמתת בתדירות בה המריבות מתרחשות בטיפול שלי. אמנם הפסיכולוגית שלי מצמצה באי אמון כשאמרתי לה שאני לא רואה את עצמי כאדם שרב, אבל אחרי כמה דקות היא נאלצה להודות שיש משהו בדברי: הפעם האחרונה בה התעמתתי עם קולגה היתה לפני כחצי שנה (ותאמינו לי שרק עשיתי לה טובה - בסך הכל ציינתי בפניה כמה ממאפייניה האישיותיים הפחות מלבבים וכך אולי פתחתי לה את הדרך לטיפול משלה), ושתינו לא הצלחנו להיזכר בפעם האחרונה בה רבתי עם חברה.

• שאלות ותשובות על
  אתיקה של מטפלים

  
• איך אדע מהי גישת הטיפול
  המתאימה לי?

  
• במה שונה שיחה עם פסיכולוג
  משיחה עם חבר?

  

"אוקיי", נענתה הליידי לאתגר, "אז למה את חושבת שדווקא כאן את - אממ - יותר נוטה לריב?"

המחשבה הראשונה שלי היתה שלא פגשתי הרבה אנשים עיקשים ומרגיזים כמו הליידי, אבל הנחתי שאם אני אחלוק איתה את האסוציאציה החופשית הזאת, אני עלולה לקבל תשובה עיקשת ומרגיזה. פסלתי על הסף גם גם את הרעיון שאני רבה עם הליידי בהיעדר זוגיות לריב בה, מתוך כעס בלתי מודע על הסבתא רבה שלי, כתוצאה מנטיות מאזוכיסטיות חבויות או מאחר והיא נראית לי שלווה מדי וזקוקה לאתגר.

"האמת היא שאין לי מושג".

"...לא?"

"לא. מה את חושבת על זה?"

"..."

"לא, כי זה נראה שיש לך משהו להגיד"

"לא"

"זה ממש נשמע כאילו יש לך משהו להגיד. מה ההיגיון בלשחק איתי משחק ניחושים אם יש לך רעיון?"

"את יודעת, זה נשמע כמו טון שיוביל אותנו בסופו של דבר למריבה"

"נו, באמת. למה שאני ארצה לריב איתך?"

הליידי נשמה עמוק, הזכירה לעצמה שעוד חודש מגיעה חופשת הקיץ שלה/ שהיא המטפלת ולכן המבוגר האחראי בחדר/ שאני משלמת לה על זה/ שהיא בחרה במקצוע הזה ואמרה "אני חושבת שזאת שאלה טובה. מאוד מאוד טובה".

אולי פשוט נמאס לה ממריבות הבנות שלנו, המלוות בנבזיות מחודדת, משיכות שיער וירטואליות, מבטים מזרי אימה ופיוסים דרמטיים, ואולי היא באמת עלתה על משהו, אבל בכל מקרה משם התפתחה דווקא שיחה מעניינת.

אם לסכם בקצרה, הליידי הציעה שנתבונן באוטוטו-מריבה שכמעט התפתחה ומשם הגענו איכשהו למסקנה שלא פעם המריבות שלנו מתעוררות בדיוק בנקודה בה אני לא ממש יודעת מה להגיד ולא ממש מבינה מה קורה. אמנם אני הוספתי הסתייגות וטענתי שלפעמים זה ברור כשמש ביום בהיר או כאי של מודעות בסבך התיאוריה הפרוידיאנית שהיא זאת שמתחילה במריבה, אבל הליידי מוססה את ההסתייגות בהתעלמות אלגנטית, פחות או יותר (תלוי אם יש לי כוח לריב על זה או לא). השורה התחתונה, אם יש כזאת בטיפול הפסיכולוגי, היתה שלפעמים "אני רבה משמע אני קיימת", והסיבה לכך שפילוסופיית החיים המבריקה הזאת מיושמת באקסלוסיביות דווקא בטיפול היא שהמריבה היא הדרך שלי להמנע ממפגש עם דברים שאני לא יודעת ולא מבינה עדיין.

"במילים אחרות, את אומרת שהיה טוב אם הייתי שותקת מדי פעם", סיכמתי.

הליידי, זהירה (ובצדק), מיתנה: "לשתוק או לדבר זו בחירה שלך, אבל כן הייתי חושבת שיש מקומות בהם היה מקל עלייך אם חוסר הוודאות לא היה הופך למאבק או להרס של הטיפול שלך".

"אה. מעניין. משהו כמו זכות השתיקה".

הליידי ראתה שהקרקע יציבה והמשיכה: "אבל בכל מקרה, נראה לי שמאוד כדאי לנו לנסות להבין מה הופך את חוסר הודאות או את השתיקה לכל כך בלתי נסבלת".

לזכותי ייאמר, ואולי לזכות הטיפול הממושך, שעם הזמן לוקח לתובנות פחות ופחות זמן לעבור את אותה טרנספורמציה פלאית שהופכת אותן לשינויים במציאות. ואכן, הפעם מיהרתי יחסית ליישם את התובנה: על הפעם בה הצלחתי לשתוק בטיפול פשוט כי לא היה לי מה לומר, אני מניחה שאכתוב בפעם אחרת. ביישום שמאפשר לי לא לכתב רק כי אין לי מה להגיד יכולתם להיווכח בעצמכם. נשמע כמו תירוץ? אז מה. לי דווקא נשמע פייר שפעם אחת, רק פעם אחת, תובנה שתתגבש בטיפול תלווה בהקלה ולא בכאבי הגדילה של המודעות.