הרהורים מחדר הטיפולים: חום יולי אוגוסט

צוות בטיפולנט

יולי הגיע ואיתו שלל תסמיני קיץ: המוכנות שלי לעבור לטיפול של 4 פעמים בשבוע, רק כדי לשהות קצת יותר בחברת המזגן הטיפולי ביותר של הפסיכולוגית שלי; הספרים באריזות מתנה שהצטברו על השולחן שלה וגרמו לי לתהות מתי כבר יגיע תורי לקנות לה את 'סערת נפש' או את 'כשניטשה בכה'; הפירושים החוזרים שמקשרים בין העוקצנות שלי לבין החופשה המתקרבת שלה, ועוד כהנה וכהנה.

עם חום יולי-אוגוסט התברר שגם העולם שמחוץ לחדר הטיפולים מחזיק ברמה מסוימת של מודעות לתהליכים, ואחרי חצי שנה של עבודה משותפת נקראתי לשיחת פידבק אצל הבוס.

בוס, כידוע, הוא לא פסיכולוגית ולכן המזגן היה על טמפרטורה מקפיאה, אף אחד לא התרגש מאיחור החמש דקות האלגנטי שלי ויכולתי להיכנס עם כוס קפה מבלי להסתכן באמפתיית יתר לצרכים האוראליים הלא מסופקים שלי. אני אמרתי, הוא אמר, ואחרי עשרים דקות הייתי חזרה מול שולחן הכתיבה שלי, מרוצה למדי. הרהורים ופירושים נוספים לא היו ממש אפשריים לאור כמות הפגישות והמטלות שנדחסו לאותו היום, אבל כשהשתרכתי הביתה בדרכי מהעבודה חזרתי להרהר בשיחת הפידבק. או יותר נכון- חזרתי להרהר בכמה השיחה הזאת היתה שונה משיחות פידבק קודמות שהיו לי ובכלל, כמה היחסים עם הבוס הנוכחי שונים מיחסי בוסים קודמים שהיו לי בעבר.

"את יכולה להיות ממש גאה בי", עדכנתי כמה ימים לאחר מכן את הפסיכולוגית שלי, "הוא נתן לי פידבק מאוד חיובי, ואמר שהוא רואה כמה אני פתוחה ללמידה!"

בהערת סוגריים, אני רוצה לציין שהאפשרות ללמוד מאחרים היא נושא שמעסיק אותי ואת הפסיכולוגית שלי במשך תקופה ארוכה. הליידי מחזיקה, ודי בצדק יש לציין, בטענה שעודף ידע תיאורטי, מנת יתר של יהירות ותרכובת אישיותית-ביוגרפית חומצתית משהו נטרלו באופן מדאיג את המוכנות שלי להכיר בכך שיש לי מה ללמוד מאחרים. זאת, למרות שההצלחה בתחום התעסוקתי שלי מבוססת באופן מרגיז על ותק וניסיון, וכמעט בלתי אפשרי להתקדם על סמך למידה תיאורטית בלבד. בקיצור, שתינו היינו מוטרדות ביותר מהיכולת שלי להפוך מערכות יחסים עם בוסים למה שאני כיניתי בעדינות "לא בדיוק במקום" והיא כינתה, בהתאם לרמת הסבלנות שלה באותו היום, "בעייתיות מאוד", "קרקס" או "פשוט לא ייאמן".

על הרקע הזה, לרגע היה נדמה לי שראיתי זיק של שביעות רצון בעיניה של הפסיכולוגית שלי כשסיפרתי לה על שיחת הפידבק. אבל אבוי, מסתבר שהיתה זו רק פטה מורגנה של חום, או אולי קרן שמש לוהטת במיוחד שפגעה במשקפי הפראדה שלה. "אני לא מחלקת פה ציונים", היא הודיעה ביובש "ולהזכירך- אנחנו עדיין עובדות מאוד קשה בשביל שלא תהפכי את הבוס שלך לבדיחה מהלכת". "בסדר", רטנתי לעומתה, "אולי זה נכון אבל עדיין, אני לא רואה סיבה לא להיות מרוצה ממה שכן השתנה, לגמרי בזכות הטיפול". הליידי, שבדרך כלל הדיקציה שלה מושלמת כשל שדרנית רדיו, מלמלה משהו.

"מה?"

"לא אמרתי כלום".

"בכל אופן, אני חושבת שזה שבוס יכול להגיד שאני 'פתוחה ללמידה' זה הישג. גם שלי אבל גם שלנו כמי שעובדות ביחד".

"המממ".

אחרי שיצאתי אל הרחוב החם וההומה, תהיתי על פשר התגובה הקרירה הזאת. כמצופה ממני ומהמערכת הקוגניטיבית הפסימית משהו שלי, ההנחה הראשונה שלי היתה שהיא פשוט סקפטית להחריד בנוגע ליכולת שלי להפנים ולהשתנות. במחשבה שניה, נזכרתי שהפסיכולוגית שלי נותנת לי לפעמים הרבה יותר קרדיט ממה שאני עצמי חושבת שמגיע לי. מחשבה שלישית, אחרונה ומפתיעה בנושא זה, היתה שהליידי היתה פשוט נבוכה לאור הביטוי הישיר של הכרת תודה והכרה בחלקה בכך שהחיים שלי נראים טוב יותר בעזרתה האדיבה.

האמנם, גיחכתי לעצמי, האם באמת יכול להיות שהיא, שנושאת את דגל האיזון בין הכרה במגבלות לבין הכרה בכישורים והיכולות, פשוט לא מסוגלת לקבל מחמאה ישירה? האם שנים של מטופלים כפויי טובה שלא סולחים לה על העובדה שהיא יוצאת לחופשות ומסיימת בדיוק ב-50 דקות הקהו את היכולת שלה לחוש שהיא אכן משנה משהו בנפש שהיא נוגעת בה בידיים חשופות?

אולי זה היה רק החום התל אביבי שלא מרפה גם בשעות הערב, אבל משהו באיזור הלב שלי זז, ועלה בכמה טמפרטורות.