הרהורים מחדר הטיפולים: ידע הוא כוח

צוות בטיפולנט

גם היום, אחרי תקופה כל כך ממושכת של טיפול, הפסיכולוגית שלי עדיין מצליחה להפתיע אותי. לפעמים זאת חדות העין, לפעמים הסבלנות האין סופית ולפעמים זוויות הראייה הלא שגרתית, אבל בדרך כלל זו העמדה הפסיכולוגית הבלתי מתפשרת. ולא, אני לא מתכוונת לעמדת ה'אני- משתתפת-בצערך-ונורא-כואב-לי-לשמוע-מה-שאת-מספרת למרות שברגע זה נזכרתי שהשארתי מרק על האש'. אני מתכוונת לעמדה לפיה כל פריט מידע שאדע עליה יגרום לי נזק נפשי בלתי הפיך ו/או יגרום לפרויד להתהפך בקברו ו/או יגרום לאגודת הפסיכולוגים להגלות אותה למנזר שתקנים בצפון טיבט.

מאחר ואני תלמידה שקדנית וקוראת לא מעט על פסיכולוגיה מאז שהתחלתי בטיפול אני מבינה היטב את עמדת הבסיס רעולת הפנים הזאת: ככל שאדע פחות על הפסיכולוגית שלי, כך יהיה לי יותר מקום להשליך עליה תחושות ואמונות שלמעשה מלמדים על העולם הפנימי שלי (ובכל מקרה, העיקר שיש חרך לעיניים ורואים שמדובר בבן אנוש, לא?). בהתאם, אני יכולה להבין למה אמירה כמו "את נשואה? בעצם אני בטוחה שכן, את נראית די רגועה ומאושרת" היא ממש הרמה להנחתה בשביל פסיכולוגים.

למרות זאת, יש פרטי מידע שאני מתקשה להבין למה כל כך חשוב שאני לא אדע. קחו, לדוגמא, שאלה תמימה כמו 'איפה עשית את התואר השני שלך'. אם אני מנסה להכנס לראש של הפסיכולוגית שלי, אני יכולה לדמיין שהיא דמיינה שאני מדמיינת שאוניברסיטאות מסוימות יותר יוקרתיות מאחרות. נניח. אבל בשביל השלכה קטנה כזאת שווה למרוט לשתינו את העצבים?

זה לא שכל פרטי המידע האלו באמת כל כך חשובים לי. אני בהחלט יכולה להמשיך בחיי בכלל ובטיפול בפרט גם בלי לדעת אם לפסיכולוגית שלי יש ילדים, על מה היא כתבה את התיזה שלה, האם ולמי היא מצביעה, אם היא גרה בעיר או במושב, למה היא בחרה לקליניקה דווקא את התמונה הזאת, כמה מטופלים יש לה ואם היא אישה של כלבים או חתולים.

העניין הוא שכל מעטה הסודיות הזה גורם לי לתהות לגבי העולם הפנימי של הפסיכולוגית שלי. מה, מה בדיוק היא מדמיינת לעצמה כשאני שואלת אותה איפה היא למדה? שאם היא תגיד שבירושלים אני אניח שרוח הקודש שורה על הפרשנויות שלה? שאם היא תתוודה על לימודים בחיפה אני אחשוב שגם האוויר בקליניקה שלה מזוהם? כמה נוראיות ההשלכות שלי (או בעצם שלה) כבר יכולות להיות?

אולי מדובר בחשש כנה ממופרעות תת הכרתית מודחקת ומושלכת של הפסיכולוגית שלי ואולי בסתם חטטנות. בשורה התחתונה, בכל מקרה, מסתבר שאני מוכנה לעשות לא מעט כדי לחלץ מהפסיכולוגית שלי מידע מוצפן ומצונזר.

בעצם, אני חושבת שהשב"כ הפסיד את אחת מהחוקרות הטובות ביותר שיכלו לעמוד לרשותו.

טלטולים? אין שום בעיה, העוקצנות שלי יכולה לטלטל כל פסיכולוגית בת טובים. מניעת שינה? המקוריות שאני מפגינה בעשיית צרות יכולה להדיר שינה מעיניהם של ראובן דגן וגילה גם יחד. ברז מטפטף במונוטוניות במשך שבוע? תאמינו לי, אני יכולה להיות מעצבנת הרבה יותר.

הייתי שמחה להצהיר על כך שהאנרגיות הרבות שאני משקיעה בסחיטה ושכנוע נובעות מעמדה אידיאולוגית לפיה סקרנות טבעית היא ערך חשוב לא פחות ממה שפסיכולוגים מכנים 'מרחב השלכתי'. הבעיה היחידה היא שבפעמים המעטות בהן הפסיכולוגית שלי נכנעת ללחץ הלא פיסי והלא מתון, התוצאה פשוט לא שווה את המאמץ. זאת אומרת, תמיד נחמד לשוחח על המשמעות המטאפורית של רומא ופריס, אבל מעבר לכך, איך הידיעה שהיא בכלל טסה ללונדון אמורה לשפר את החיים שלי?

במילים אחרות, אפילו בשביל ישראלית מדובר במלחמה חסרת טעם.

העיקר שהכל תחת מעטה הומניטרי של צרכים טיפוליים.