הבדל בין טיפול וחדר כושר

צוות בטיפולנט

כטיפוס של חורף, הימים האחרונים הם מקור של אושר אמיתי בשבילי. באמת, אני כל כך אוהבת את הריח של הגשם ואת האווירה, עד שאני אפילו לא טורחת להתרגז כשעוד נהג טס באבן גבירול ומרטיב אותי לגמרי וכשהחשמל ברחוב שלי קורס למשך יום שלם. לכן גם לא כל כך אכפת לי כשחברות שלי מסרבות לבוא אלי בטענה המשכנעת של הידבקות בשחפת אם הן רק יצאו מתחת לפוך.

הדבר היחיד, אולי, שמצליח להעכיר את רוחי הוא הלך הרוח הסגרירי של הדיאטניות, מאמני הכושר, המרפאות הסיניות ובקיצור כל מי שהצליח להשתלט על פיסת נייר וירטואלית ומוצא לנכון לנצל אותה להטפה דידקטית ומבשרת רעות עם בוא החורף. האנשים האלו, בעיני, מנצלים לרעה את סמכותם הוירטואלית כשהם מרשים לעצמם לנבא נבואות זעם להינמקות, התנוונות, ירידה בקארמה, דיכאון ומה לא. וכל זה למה? כי בחורף יש נטייה להימנע מפעילות גופנית.

אני לא רוצה שיגידו שאני כותבת בצורה לא חינוכית אז נתחיל בזה: כושר גופני זה חשוב, פעילות ספורטיבית זה נפלא.

העניין הוא שמערכת העצבים שלי לא הפנימה, כנראה, את עניין האנדורפינים שמשתחררים בגוף בשעת פעילות גופנית וגורמים לתחושה של "היי". הדבר היחיד שהמערכת שלי מסוגלת לשמוח עליו אחרי ביקור בחדר כושר הוא הידיעה המתוקה שיש לפני לפחות יממה וחצי בה אני פטורה מספורט. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד, ועד שיבוא הגאון שיוכיח שהכנת קפה ונשיאתו מהמטבח לחדר כחמש פעמים ביום היא פעילות ספורטיבית מספקת, גם אני מכתתת את רגליי לחדר כושר פעמיים או שלוש בשבוע.

מתוך הכרות עם הנפשות הפועלות, אני יודעת שהניסיון לעבוד, לנהל שיחה אינטליגנטית או אפילו לקרוא אחרי פגישה עם הפסיכולוגית שלי הוא ניסיון חסר סיכוי. לכן, בנימה של "כאשר אבדתי אבדתי", אני מנסה לתעל את מרוץ המחשבות המטורף של אחרי טיפול פסיכולוגי לאנרגיות פיסיות, והולכת לחדר כושר ישר אחרי הטיפול. זה לא שאני משתעממת כשאני מסתכלת על הפרצופים שאנשים עושים לעצמם מול המראה בחדר כושר או כשההליכון הפנוי היחיד נמצא מול טלוויזיה שתקועה על ערוץ "ויווה פלאטינה". בכלל לא. אבל בכל זאת, כל חווית הספורט נעשית פחות משמימה כשבנוסף לשרירי הרגליים הנרפים שלי אני מפעילה לשם שינוי גם את שריר המודעות.

בפעם האחרונה בה ערכתי תפעול מערכות מקביל שכזה הגעתי למסקנה המפתיעה שיש כמה נקודות דמיון ראויות לציון בין עולם הכושר לבין פסיכולוגיה. למשל, בשתי הפעילויות מחטבות הגוף והנפש האלו אני משקיעה סכום כספי שיכל להספיק לכמה וכמה פעילויות מהנות הרבה יותר. או למשל, גם לחדר כושר וגם לטיפול אני מגיעה גם במקרים בהם ממש לא בא לי, כי אני יודעת שנקיפות המצפון פשוט לא שוות את ההברזה. אבל הנקודה המשמעותית ביותר מבחינתי היא מוטיב הסיזיפיות: אני באה שוב ושוב. אני מתאמצת. אני לא נשברת גם כשברור לי שהמאמן החתיך מסתכל הרבה יותר על הבלונדינית בטייץ שמלחיתה ליד המשקולות (או לחלופין כשהפסיכולוגית הלבושה היטב שלי אוהבת הרבה יותר את המטופלים האחרים שלה). בקיצור, אני באמת משתדלת לעשות את הדברים כמו שצריך אבל בסופו של דבר אני לא יכולה שלא לתהות- כמה מזה יישאר אחרי שהטיפול/אימון יסתיים? האם המודעות העצמית, החיבור הרגשי ורפלקס התובנה לא יתדלדלו, יתנוונו ויישחקו כמו שרירי הבטן שלי אחרי פסק זמן ממושך? ובהנחה שכן, האם ההזעה, כאבי הברכיים וכאבי הלב באמת שווים את זה?

ואם כבר טענות ומענות, אני רוצה להצביע על הבדל משמעותי בין הטיפול לחדר כושר: אחרי חודשיים-שלושה בחדר כושר, גם אנשים מבחוץ רואים שינוי (נכון שהם יגידו "וואו, באמת רואים פה שריר" רק אחרי מספר פעמים בהן אני משלבת בשיחה משפטים כמו "אז כשהייתי בחדר כושר..." או "אני יכולה רק בשבע, כי אני באה מאימון", אבל לא צריך להיות קטנוניים). בהקשר של הטיפול, לעומת זאת, גם אחרי שנה אני לא שומעת מהבוס שלי אמירות כמו "וואו, את הרבה יותר נינוחה איתי, נראה שנושא העמידה מול סמכות מעובד אצלך היטב". גם לא נראה לי שאקסים ואקסיות מיתולוגיים נוטים להתקשר בתגובה לטיפול ולבשר לך שאתה מתמודד עם הפרידה הרבה יותר טוב.

אני יודעת שמה שמשנה זה התחושה הפנימית ושיש דברים שאי אפשר למדוד. למען הגילוי הנאות אני רוצה גם להבהיר שבניגוד לחדר כושר, שבו האירוע המשמעותי ביותר שקרה לי הוא דייט נחמד, בטיפול שלי היו כמה רגעים נוגעים כל כך, שבשבילם הייתי מוכנה אפילו לשתות יוגורט BIO ולהעלות את השיפוע בהליכון.

אבל עדיין, בתור מי שמתמידה גם בחדר כושר וגם בטיפול פסיכולוגי, נראה לי שאני זכאית לאיזה מבצע, או לפחות לאיזה 'שניים במחיר אחד'. היה נחמד, למשל, אם העלייה בסיבולת לב-ריאה הייתה מפחיתה לא רק את ההתנשפות במדרגות כשאני מטפסת לקומה הרביעית, אלא גם כמה אוטמים בשריר הלב שלי וכמה רגשות עתירי כולסטרול.