22.04.11
צוות בטיפולנט
פחות או יותר בתחילת הטיפול שלי הבנתי שאחד הכוחות המשמעותיים בטיפול הפסיכולוגי הוא היכולת שלו לשקף די במדויק את העולם החיצוני: אם ביום יום קשה לעצור ולתת מקום לרגשות שלי, הרי שלהתבונן בהם בטיפול זו מכת מצרים. אם בעולם החיצוני מתן אמון הוא עבודת פרך, בטיפול זו ממש קריעת ים סוף. וכן הלאה, אני מניחה שאתם מבינים.
בקיצור - מה שמורכב ומסובך בעולם החיצוני, מורכב ומסובך לא פחות, ולפעמים אף יותר, בחדר הטיפולים. ובאופן לא מפתיע, סיטואציה מציאותית ומאתגרת כמו קניית מתנה לחג נושקת לבלתי אפשרי בחדר הטיפולים. ההבדל הוא שבעוד שחיפוש מתנה לדודה מקוטלג כ'חובה עלייך' ותו לא, חיפוש מתנה לפסיכולוגית שלי לא רק שאינה 'חובה' אלא 'אמת' שיש להכיר בה - 'אמת' שהשנה באמת התחשק לי להודות לה.
המחשבה על מתנה לפסיכולוגית שלי אינה רק ביטוי לקדחת המתנות המאפיינת את בני ישראל בימי טרום פסח אלא מחשבה שמלווה אותי כבר תקופה לא קצרה. בזמן האחרון התחלתי לשים לב שיש משבי רוח רעננים בחיים שלי במספר היבטים. לא, לא רוח סערה שדוחפת אותי לזרועות קשר-זוגי-ממוסד-שאפשר-להביא-הביתה-לארוחת-שישי, עדיין לא, וגם לא גשמים של אושר, אבל תנועות קטנות, בהחלט, שללא ספק קשורות למשהו שנושב גם בטיפול, לאחרונה.
החלטתי שמתנה סמלית תהיה דרך טובה לשתף את הפסיכולוגית שלי בתחושות האלו ומאחר ופורים התקרב, חשבתי שמשלוח מנות של שוקולד איכותי יכול להתאים. אבל אז, כמובן, נזכרתי ש:
א. הפסיכולוגית שלי היא קודם כל אישה (כפי שמעידה קצב תחלופת המלתחה שלה) ולכן סביר להניח שהיא בדיוק החליטה על דיאטה לא נחוצה בעליל/יש לה ילדים שיחסלו את המתנה שלי עוד לפני שהיא תספיק לפרש את אהבת השוקולד שלהם כאהבת אם.
ב. למתנה על בסיס שוקולד תמיד יש קונוטציות של בונבונריית מתנה שעוברת מיד ליד בכל חג ולעולם לא נפתחת (כן, בדיוק זאת עם השוקולד ממולא תות קרוש והליקר שמתיז לך על החולצה הלבנה).
מעבר לכך, ככל שפורים התקרב כך שקענו באחת התקופות הפחות טובות שלנו סביב החלטות מקצועיות מסוימות שעשיתי (בואו נגיד רק שאני התחפשתי לנמר והיא, אני בטוחה, התלבטה בין המן הרשע למאלף חיות טרף), כך שאני חוששת ששוקולד עלול היה להתפרש כניסיון בוטה לשוחד, או לחלופין כניסיון הרעלה.
בכל מקרה, פורים עבר ואיתו גם פיתויי הפרג והתקופה הטיפולית המתסכלת. באופן מפתיע, כשנרגעה הסערה סביב אותן החלטות מקצועיות, או יותר נכון סביב הטענה שלי שהיא ביקורתית ו'מחפשת אותי' והטענה שלה שאני לא מעיזה להסתכל עוד יותר פנימה, פתאום נפל לי האסימון: זה אולי נשמע בנאלי אבל פתאום יכלתי להרגיש, ולא רק לדעת רציונלית, עד כמה החלטות מקצועיות מסוימות מושפעות מהאישיות והביוגרפיה שלי, ועד כמה כדאי שנסתכל על ההחלטות האלו, בטיפול. כמובן, נמר לא הופך חברבורותיו ומאלף חיות טרף לא הופך לסופר נני, ולכן ההתבוננות הרגשית בתחום המקצועי היתה מלווה גם בלא מעט כאבי לב וחריקת שיניים. אבל איכשהו, לא רק שהם לא הוציאו לי את החשק לקנות לפסיכולוגית שלי מתנה לחג אלא להיפך - חשבתי עד כמה אני רוצה להודות לה לא רק על התקדמות שכבר הושגה, אלא גם על המאבק העיקש שלה לקדם אותי ולהכנס איתי עוד ועוד פנימה.
ואז, באמת, פסח התחיל להתקרב. בין שלל הואזות, חבילות השי, מפות השולחן ומבצעי הספר שני בשקל (+קפה+ בריכה מתנפחת+ קולר ניטים מנצנץ לחתולה), חשבתי עד כמה אני רוצה לקנות לפסיכולוגית שלי משהו שיהיה קשור אלי ואליה. נכון, לאור יחסינו הסבוכים, שהיא כנראה לא תוכל לתלות אותו במטבח או להציג אותו בגאווה לחותנת, אבל באמת התקשיתי לדמיין את עצמי קונה לה קערת הגשה או סט מחזיקי מפיות כסופים.
אחרי לא מעט לבטים, עמידה בתור והעלאת פרשנויות פוטנציאליות מעוררות אימה, הצלחתי לבחור לה מתנה: פס-הקול המקסים של הסרט 'ארבע דקות'.
כמובן, עד לפגישה המיועדת שלנו הספקתי לאכול לא מעט מרור וכמעט שנכנעתי לדחף העז להחזיר את הדיסק ולשכוח מכל העניין. יותר מהכל הטרידה אותי המחשבה שהיא לא תקבל את המתנה שלי. שפרשנות פרעונית כלשהי תעלה בדעתה ותגרום לה להחליט שהיא לא יכולה לקבל את המתנה ולשלוח אותי הביתה בלב בוכה וצלופן מרשרש.
"אני מקווה שזה בסדר. ממש ממש מקווה שזה בסדר", הפגנתי כבדות פה ולשון בפגישה שלפני החג, "אבל ממש רציתי להביא לך משהו לחג. כבר הרבה זמן אני רוצה להודות לך, אני מקווה שזה בסדר...?"
"אני מבינה שהפרשנויות שלי נחוות כמאוד מאיימות"
"אממ... אולי... קצת, לפעמים?" (לאור הנסיבות הייתי צריכה להיות קצת מעודנת, לא?)
בכל מקרה, לשמחתי הליידי הסכימה לקבל את המתנה ואת ההסבר שבא איתה, שאם אשמיט ממנו את הגמגום החרד ומילות ההתנצלות יתסכם בכך שבחרתי את הדיסק מאחר וגם אם המורה לפסנתר בסרט אינה יכולה לשחרר את האסירה אותה היא מלמדת מהכלא, בכל זאת היא משחררת אותה, ולו במעט, מהכלא הפנימי.
במהלך הפגישה, לא הייתי בטוחה עד כמה הליידי הבינה שהבחירה בדיסק הספיציפי לא נבעה מרוח חג החירות או מכך שזה הדיסק האחרון ששרד את ארבה השופינג שפשט על החנויות, אלא מהרצון שלי להגיד לה משהו מאוד אישי על מה שקורה בינינו. באופן מפתיע, הליידי שנוטה להתייחס לכל מלמול או פליטת פה שלי כבעלי משמעות פסיכולוגית לא הרבתה לחקור את משמעות הבחירה והסתפקה, אחרי ההסבר שלי, בתודה מנומסת. תגובה מאכזבת, במידה מסוימת, שגרמה לי לתהות האם לאורך השנים הצטברה אצלה כבר פירמידת דיסקים ומתנות לא שימושיות ממטופלים. מצד שני, כאמור, רוחות מרעננות נושבות פה לאחרונה, בין חמסין לשרב, ויכלתי לחשוב גם על כך שאולי הליידי לא מורגלת לקבל מתנות ממטופלים בכלל וממטופלים סוררים בפרט, ולכן, אולי, פשוט התרגשה קצת. ואולי, כמו בליל הסדר עצמו, אחרי כל ההכנות, הטרחה וההתרגשות, כשהאורח מגיש לך את המתנה את פשוט מותשת מכדי לומר יותר מתודה מנומסת. ורק ביום שאחרי, עם כוס קפה ועוגיית קוקוס, את יכולה להתרווח, להקשיב למוסיקה, ולחשוב שאולי, למרות עבודת הפרך, הבישולים והאקונומיקה, את בכל זאת רוצה להמשיך לפתוח את ליבך לאורחים, מכוסי אבק מדבר ככל שיהיו.
