הרהורים מחדר הטיפולים: קשקשת ברשת

צוות בטיפולנט

בנות, כך התחנכתי להאמין כרבות מבנות דורי, מתמחות בפטפוט. בעוד שהבנים בכדורגל הבנות אינן קופצות בחבל. הו, לא. הן אמנם אוחזות בחבל או משרטטות ריבועי קלאס בגיר רפה אבל למעשה אלו הם משחקי כיסוי לדבר האמיתי: הפטפוט המתנגן, ההבלי, על מי הסתכל על מי ומי אמרה למי ש- ומי התחילה כבר ל- . מאחר ותיאוריות פמיניסטיות, מלבד פלירט קצר במהלך התואר הראשון, מעולן לא קסמו לי, אני מוכנה לומר בגלוי שבגיל מאוחר יותר אנחנו אמנם שומטות את החבל וזונחות את הגיר- אבל ממשיכות לעשות את אותו הדבר, פחות או יותר, מאחורי ספלי הקפה שלנו.

כמובן, כל אחת מאיתנו התנסתה במהלך התבגרותה (אחרת איזה מין גיל התבגרות זה) בהרסנותו של אותו פטפוט תמים כאשר הוא מפוטפט במקום הלא נכון ולאוזניים הלא נכונות. לכן, אפשר היה לצפות שעם ותק מרשים כל כך של פטפוט- נדע לפטפט בצורה קצת יותר מבוקרת ואינטליגנטית. אבל היגיון לחוד ומציאות לחוד.

במהלך שיטוטי באינטרנט הופתעתי לגלות שגם פסיכולוגיות מפטפטות. ולא סתם מפטפטות- אלא מפטפטות באינטרנט על חייהן הפרטיים ועל מטופלים שלהן.

הפטפוט הפחות חמור מבחינתי הוא הפטפוט העצמי. אני מבינה שאם פסיכולוגית עובדת 8 שעות ביום בממוצע ומתוכן היא מקשיבה 70% מהזמן, מהמהמת 20% ממנו ומדברת רק ב-10% הנותרים, הרי שיצר הפטפוט המולד שלה אינו בא על סיפוקו (לא, באמת, אל תצפו ממני לסמוך על הקשב של הבעלים שלהן בהקשר הזה). אני מבינה גם שלמרות שהן פסיכולוגיות, הן זכאיות לחופש הדיבור כמו כל אדם אחר- אתם יודעים, ודאי, שכאשר שוללים ממיעוט את זכויותיו לאורך זמן הוא מתמרד; מבטיחה לכם שאף אחד מכם לא היה רוצה מרד פסיכולוגיות שמפגינות מול בית רה"מ עם שלטי מחאה וסטיקרים נוסח 'מוות להנהונים', 'פירוש עכשיו' ו'פרויד לשלטון'.

ובכל זאת, כאשר אני רואה אתרי אינטרנט מלאי פרטים אישיים, בלוגים חופשניים ואפילו תשובות מקצועיות בפורומים, מתעורר בי החשק לצאת למחאה משלי ולזעוק: איפה העמימות? מה קרה לחשיבות ההשלכה והפנטזיות על מיהו באמת המטפל? על מה בדיוק אני אבזבז את כספי אם לא על הניסיון לנחש איך נראים החיים הזוגיים של הפסיכולוגית שלי? איך אני אמורה לתסכל ולהוציא אותה מדעתה בנחת כשאני יודעת שבסוף היום היא חוזרת לשלושה ילדים קטנים, אחד מהם עם ADHD? ומדוע שפסיכולוגית תמנע ממטופליה את אחד התענוגות היותר אינפנטיליים ומשמעותיים בתהליך הטיפולי, האשלייה שגם אם ברור שלמטפל יש חיים משלו, הרי שהחיים האלו הופכים לא רלוונטיים למשל 50 דקות של התמקדות רכת עיניים וחדת מחשבה במטופל בלבד?

אבל אם בתחום הפטפוט העצמי אני מוכנה להכיר בזכויותיהן של פסיכולוגיות, כפי שאני מכירה (אם כי באי שביעות רצון קלה) בזכותן לצאת לחופש, לטפל ביותר ממטופלת אחת בכל פעם וללבוש בגדים שאני לא יכולה להרשות לעצמי- הרי שבנושא הפטפטת-ברשת-על-מטופלים אני מחזיקה בעמדה נחרצת. יקירותיי הפסיכולוגיות, אני בטוחה שאילו פרויד היה מייסד את הפסיכואנליזה בימינו, הוא היה אוסר מכל וכל כתיבה אינטרנטית על מטופלים, ושולח לאנליזה אינטנסיבית את האנליטיקאית שאפילו האיד שלה היה מעז להעלות אסוציאציה חופשית שכזו על דל שפתיו. למה? מכמה סיבות פשוטות.

סיבה אחת היא שכולנו יודעים שהאמהות, הדודות והסבתות שלנו, שמעמידות פנים שאין להן מושג איך לשלוח מייל, חוגגות בלילה באפליקציות הכי מתוחכמות של הפייסבוק. לכן, כשאתן כותבות תיאור מקרה, גם אם הוא מסווה ומטושטש להפליא, תמיד קיים הסיכוי שאיזו דודה ציפי, גולשת לילית בסתר, תדפיס ותשאיר 'בטעות' את הבלוג על השולחן במטבח של אמא שלי, כנקמה מתוקה על הסרוויס המכוער שהיא הביאה לה לראש השנה ב-68'. ואחרי זה, לכו תשכנעו את אמא שלכם שיש עוד הורים ששלחו את הבת שלהם ביום הראשון לחטיבה עם חליפה צהובה זוהרת ומנוקדת כוכבים ורודים- והיא זאת שיש לה טראומה, לגמרי לא את.

סיבה שניה היא שגם אם אנחנו המטופלים אומרים שנורא נורא היינו רוצים לדעת מה אתן חושבות עלינו, בצורה ישירה ובלי גינונים פסיכולוגיים, זה לא אומר שאנחנו באמת מתכוונים לזה (על הלא מודע, יצא לכן לשמוע?). כן, זה אומר שאנחנו סקרנים וכן, זה אומר שלפעמים נשבר לנו (טוב, אז לפחות לי) הלב מרב רצון לדעת שמה שקורה בחדר הוא אמיתי, חי, נושם, ולא רק סצינה שאפשר למצא עשר כמוה ב-YouTube. אבל עדיין, זה לא אומר שאני באמת מוכנה נפשית לדעת איך הפסיכולוגית שלי כותבת אותי, חושבת אותי, בלי שתהיה לי אפשרות להגיב (ועוד כשהמאמר יכול להתפרסם באתר ללא אפשרות לטוקבק!). אני גם משוכנעת למדי שעם כל הסקרנות, לא באמת הייתי רוצה לקרא תיאור אקדמי, מסודר, נקי מאותם פרטים קטנים כל כך שעושים את הטיפול לטיפול שלי. אותם פרטים בלתי מהותיים בעליל לתהליך הטיפולי, אך יקרים להפליא גם ממרחק של עשרות פגישות: הידיעה שלפני שאני באה היא מכבה את הסאונה הבסיסית בה היא חיה, ומשאירה רק תנור או מזגן דולקים, ולא את שניהם; הפסנתרן מהבית הסמוך ששתינו אוהבות כל כך; כל הדברים שעליהם הפסיכולוגית שלי בוודאי לא היתה כותבת, ואני בוודאי לא הייתי שוכחת.

מה שאני מנסה לומר הוא שאני מבינה. מבינה את הרצון לכתוב, לשתף, להיות חלק מהקהילה הוירטואלית. אני יכולה לדמיין איך בלילה, כשאחרון המטופלים כבר עוזב את הקליניקה וחוזר ללילה מסוייט או בדידות משמימה, הפסיכולוגיות נשענות אחורה ובאצבעות קשויות מלמולל טישו ואמפתיה ממהרות, חייבות, לתקתק על המקלדת. אבל אני רוצה לומר גם: חדל קשקשת ברשת. נכון, זו מדינה חופשית וכפי שלכן שמורה הזכות לכתוב- לנו שמורה הזכות לא להריץ את שמכן ב-Google. ובכל זאת, אני רוצה לבקש: אל תמהרו כל כך לכתוב עלינו, ולכתב עליכן. תשמרו עלינו. דוט. קום.