24.12.14
צוות בטיפולנט
שקרים ושקרנות נתפסים בתרבות באופן שלילי, אך למעשה, היכולת לשקר היא יכולת קוגניטיבית חשובה המעידה על היכולת להבין ולדמיין את מה שחושב האחר - יכולת חיונית לקיום אינטראקציות בין אישיות תקינות. הבחירה לשקר מבטאת את היכולת שלנו לדמיין את מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו של האדם האחר ולהתאים אליהם את התנהגותנו. יכולת זו יכולה להוות את הבסיס להתנהגות מניפולטיבית ורמאית (למשל, כאשר אדם מבין עד כמה הוא אהוב על ידי בת זוגו ולכן ממשיך לשקר לה לגבי אהבתו הבלעדית אליה בעודו מנהל רומן), אך במרבית המקרים היא מאפשרת לנו להשתמש באותם "שקרים לבנים" קטנים אשר מחזקים את הקשרים והיחסים החברתיים שלנו ("וואו, זה ממש יפה! בדיוק מה שהייתי קונה לעצמי!!").
מחקרים מצביעים על כך שככל שילדים מתבגרים, השקרים שלהם הופכים מתוחכמים יותר. בדרך כלל, ילדים מתחילים לשקר באופן מילולי בסביבות גיל שלוש - שלב בו השפה שלהם מתפתחת, שליטתם בפעולות המנטליות שלהם גדלה והם מכירים היטב את החוקים של הוריהם ואת התוצאות של הפרתם. לכן, ילד בן שלוש שאמו תופסת אותו עם היד בתוך צנצנצת העוגיות - ימהר לשקר.
השקרים הראשונים של ילדים מכוונים בדרך כלל להימלטות מעונש. הילד הצעיר אינו ער להשלכות המוסריות של השקר, ונהנה לגלות יכולת מנטלית חדשה שלו בדיוק כפי שהוא נהנה לגלות יכולות מנטליות אחרות. בהתאם, ילדים יכולים להשתמש בשקרים לא רק כדי להימנע מענישה אלא גם מתוך הנאה. בהתאם, הם יכולים לשקר לגבי שמם, צבע הכלב שלהם או המאכל האהוב עליהם - רק כדי לבדוק מה קורה כשמשקרים. בהתאם, ילדים צעירים אינם מבחינים בין שקר לבן לשקר מזיק ואינם תופסים את התוצאות של שקרים שונים.
באופן טבעי, הבלבול קשור גם במסרים הכפולים שילדים מקבלים מהוריהם. מצד אחד, הורים מנסים לחנך את ילדיהם בצורה מוסרית היוצאת נגד שקרים ומצד שני, הם מלמדים אותם כי בסיטואציות מסוימות כדאי לשקר ובכך מקדמים את מיומנויותיהם החברתיות (למשל, אם יכולה לעודד את ילדה לומר לסבתא שהוא אוהב את הסוודר החדש שקנתה לו גם כשאינו מוצא חן בעיניו).
בסופו של דבר, בסביבות גיל ארבע ילדים לומדים להבחין בין שקרים מזיקים לשקרים לבנים ומתחילים להשתמש בשקר כמיומנות חברתית. מיומנות זו הולכת ומתפתחת והופכת מתוחכמת יותר ויותר, כפי שהודגם בניסוי בו השתתפו ילדים בגילאי 6-11.
בניסוי, ילדים התבקשו להשתתף בחידון נושא פרסים אשר כלל שאלות אמריקאיות שהוצגו על גבי כרטיסים, כאשר התשובה הנכונה סומנה על גב הכרטיס. אחת השאלות שהוצגו לילדים היתה מיהו החוקר שגילה את תוניסיה, ולאחר שהחוקר שאל אותה הוא יצא מהחדר למספר רגעים וביקש מהילד שלא להביט בתשובה שעל גב הכרטיס. בפועל, נכתב על גב הכרטיס שם מומצא שמתחתיו תמונה קטנה של אריה.
כחצי מהילדים הציצו בכרטיס, ו-93% מהם המשיכו לשקר וטענו שלא הציצו כאשר נשאלו על כך ישירות. כאשר החוקרים שאלו את הילדים שנתנו את התשובה ה"נכונה" כיצד ידעו אותה, נמצא כי ילדים בגילאי 6-7 התבלבלו, המהמו ולבסוף אמרו שלא ידעו. ילדים בגילאי 9 ומעלה כבר היו מתוחכמים יותר והציעו הסברים סבירים ("למדתי את זה בבית ספר", "היתה על זה תוכנית טלוויזיה"). שאלות ממולכדות נוספות שהוצגו לילדים ששיקרו היו באיזה צבע כתובה התשובה על גב הכרטיס ואיזה חיה מצוירת עליו. בהתאם להשערת החוקרים, ילדים צעירים נטו ליפול למלכודת מאחר והם רצו להשיב נכון יותר משרצו להסתיר את השקר שלהם, בעוד שילדים בוגרים יותר העמידו פנים שאינם יודעים, או השיבו נכון רק על שאלה אחת. בכך, החוקרים ביססו את טענתם כי מיומנות השקר הופכת מתוחכמת יותר ויותר עם הגיל. זאת, מאחר ויכולתו של הילד להבין את מה שמתרחש בתודעתו של האחר הולכת ומשתכללת: ילדים בני 6 התקשו לדמיין שהחוקר יבין שהציצו אם יחשפו את הידע שלהם לגבי החיה המצוירת על גב הכרטיס, בעוד שילדים בוגרים יותר הבינו זאת ללא קושי.
שקרים בתרבויות שונות
שקרים מתקיימים בכל תרבות בעולם ואינם קשורים למדדים כאינטליגנציה, סגנון הורות או מעורבות הורית. עם זאת, התרבות ממלאת תפקיד משמעותי באופן ובעיתוי בהם ילדים משקרים.
כך, למשל, נמצא הבדל בהתנהגויות השקר של ילדים סיניים ואמריקאים: למרות שילדים משתי התרבויות זיהו מתי מדובר בשקר, הם שפטו באופן שונה מתי לגיטימי או לא לגיטימי לשקר. במחקר שבחן הבדלים תרבותיים אלו, הוצגו לילדים סיניים ואמריקאים תסריט זהה: "השחקן המרכזי בנבחרת בית הספר שלך אומר לך שהוא עומד להתחמק מהמשחק של הערב מאחר והוא צריך ללמוד למבחן. המאמן מחפש אותו ושואל אותך האם ראית אותו. אם תלשין עליו ותאמר את האמת, סביר להניח שהקבוצה שלך תנצח, אך אם תשקר ותחפה עליו, הוא יעבור את המבחן. מה תעשה?".
החוקרים מצאו כי ילדים סיניים נטו לבחור בהלשנה בעוד שהילדים האמריקאים נטו לבחור בחיפוי על השחקן. כאשר הוצג לילדים תסריט הפוך בו שקר יסייע לקבוצה ויפגע ביחיד, הילדים הסיניים בחרו לשקר ואילו הילדים האמריקאים בחרו באמירת האמת.
החוקרים שייכו תוצאות אלו לנורמות הערכיות השונות המנחות כל אחת מהתרבויות: התרבות הסינית נוטה להדגיש את טובת הקולקטיב בעוד שהתרבות המערבית מדגישה את האינדיבידואליות.
היבט נוסף הקשור בבחירה לשקר קשורה ביכולת לדכא את האמת. מחקרים מצביעים על כך שכאשר מוצגים לאנשים תסריטים היפותטיים בהם הם צריכים לבחור האם לשקר או לא, בחירתם מושפעת במידה משמעותית מיכולת דיכוי זו. במחקר שהוכיח טענה זו נבדקים התבקשו למלא את "מטלת סטרופ": מטלה בה על הנבדק לומר בקול את צבעו של הטקסט בו מוצגות מילים, כאשר המילים שמוצגות הן שמות של צבעים אחרים (למשל, המילה כחול כתובה בצבע ירוק). מרבית האנשים מתקשים לבצע משימה זו, והחוקרים מצאו כי אלו שמצטיינים בה נוטים להיות שקרנים טובים יותר ולבחור בדפוס של שקר בתגובה לתסריטים ההיפותטיים.
במחקרים אחרים נמצא כי היכולת לשקר באופן יעיל קשורה ביכולות קוגניטיביות נוספות. שקר יוצר עומס קוגניטיבי על פונקציות ניהוליות שונות שביניהן זיכרון העבודה ומערך קבלת ההחלטות, ואנשים בעלת יכולות קוגניטיביות גבוהות בהיבטים אלו אכן נוטים להיות שקרנים טובים יותר.
מקורות
Liar, liar, neurons fire. Michael Price.Monotor of psychology. January 2008, Vol 39, No. 1
