'זה באמת לא אני' - על שקרים של ילדים

17.02.09

צוות בטיפולנט

זה לא הוא. זה שהפנים שלו מלוכלכות בשוקולד ממש לא אומר שהוא אכל אותו. וזה שהבובה מהגן נמצאת במיטה שלה? בטח שהיא לא לקחה בלי רשות. הגננת הרשתה להשאיל...

על אף החינוך הערכי שאנחנו מעניקים לילדינו, והעובדה שאנחנו עצמנו אנשים מוסריים למדי, העובדה היא שילדים משקרים, מסיבות כאלו ואחרות. שקרים של ילדים הם טבעיים ונורמטיביים ויחד עם זאת, מעוררים חששות ואי שקט אצל הורים רבים המתמודדים עם שקרים של ילדיהם ומציבים בפניהם את הצורך להקנות לילד את הידע בדבר חשיבותה של האמת.

שיקרת לאמא? כל הכבוד! - שקרי ילדים כשלב התפתחותי

כפי שיכולותיו השכליות והתנועתיות של הילד מתפתחות באופן הדרגתי, כך קיימים גם שלבי התפתחות מוסרית, במהלכם לומד הילד להפנים את ערכי המוסר ולא רק לציית להוריו ולדמויות סמכות אחרות באופן עיוור. מטרתנו כהורים היא להביא את הילד למצב בו הוא מבחין בעצמו בין התנהגות נאותה לכזו שאינה נאותה, והורים רבים הנתקלים בשקרים של ילדיהם חוששים שמא הילד לא הפנים את כללי המוסר אשר ניסו ללמדו. על אף שהבחירה בשקר אינה מוסרית בעינינו, מצביעה הבחירה בו, לעשה, דווקא על הבנתו של הילד כי נהג שלא כשורה: ילד אשר גניבה לגיטימית בעיניו, למשל, לא יטרח להסתיר מהוריו כי "השאיל" צעצוע מחברו. ילד שישקר, לעומת זאת, הוא הילד אשר מבין כי לקיחת צעצוע ללא רשות היא מעשה פסול. כמו כן, שקרים של ילדים מצביעים על הישג התפתחותי נוסף - הילד מבין כי מחשבתו שונה משל אדם אחר וכי הוא יכול להשפיע בדבריו על מחשבתו של האחר.

בהתאם לראיית השקר כקשור בשלבים התפתחותיים, ניתן להבחין בין שקרים מכוונים לשקרים הנובעים מתמימותו או חוסר יכולתו של הילד להבחין בין דמיון למציאות: אנה פרויד, אשר התמחתה בטיפול בילדים, הדגישה את קימום של "שקרים נאיביים" הנובעים מחזרתו של הילד על שקרים שהורו לו להגיד. בשקרים אלו מעורבים פעמים רבות ההורים עצמם - "בקופה תגידי שאת רק בת שלוש, בסדר?; אל תגידי לאמא שקניתי לך ארטיק" וכן הלאה. כמו כן, בגילאים מסוימים עשויים "שקרים" של ילדים לנבוע מנטייתם לסובייקטיביות ולמושפעות רבה מחוויתם הרגשית: כך, למשל, ילד שננזף ע"י הגננת מעט לפני בואה של אמו עשוי לדווח כי "הגננת המגעילה צעקה עלי כל היום" לא מתוך מניפולטיביות, אלא כיוון שכך הוא זוכר וחווה את הדברים.

גורם מרכזי נוסף לשקרים של ילדים צעירים הוא חוסר יכולתם להבחין כראוי בין דמיון למציאות. עד גיל חמש, פחות או יותר, דמיונו העשיר של הילד עשוי לצבוע את המציאות ולגרום לו לספר בביטחון על מאורעות שלא היו ולא נבראו מעולם. במקרים אלו, אין טעם לכעוס על הילד אך אפשר להזכיר בעדינות שמדובר בדמיון: כך, למשל, ניתן לומר לילד המדווח על הבסת אריה "איזה כיף לדמיין שאתה ואבא ניצחתם אריה גדול!", ולהבהיר את הגבול בין משחק הדמיון להתנהגות במציאות: "גם אם את אוהבת לשחק כאילו את נסיכה, לא הולכים לגן עם איפור".

בגילאים צעירים, וכאשר להורה ברור שמדובר בבלבול בין מציאות ודמיון, למרבית ההורים קל יותר לקבל את שקרי הילד, אך כאשר מדובר בשקרים מכוונים עשויה ההתמודדות להיות מורכבת מעט יותר.

...לא אני שברתי! - שקרים מכוונים של ילדים

בעוד ששקריו של הילד הקטן עשויים לעורר חיבה וחיוך ("הוא משוכנע ב-100% שהוא היה בחתונה שלנו..."), שקרים מכוונים עשויים להכעיס ולפגוע בהורים רבים. ואכן, על אף שנעים יותר לחשוב שילדנו משקרים מתוך אי הבנה, קיימים מספר סוגי שקרים שאי אפשר להתעלם מאופיים המכוון או התועלתני. אנה פרויד הבחינה בשתי קבוצות שקרים מכוונים מרכזיות, הכוללות מספר סוגי שקרים:

שקרים של חרדה וחוסר ביטחון: שקרים מסוג זה מאפשרים לילד להתמודד עם מציאות בלתי נעימה, חרדה, או חוסר נוחות שגורמת לו המציאות. במקרים אלו הבנתו של הילד כי מדובר בשקר היא חלקית, וייתכן ונובעת (בעיקר אצל ילדים צעירים) מתחושה ש"אם אני אגיד זה אולי יקרה". במסגרת שקרים אלו ניתן לראות שקרים המיועדים להכחיש אירוע בלתי נעים או מלחיץ ("ההורים שלי לא מתגרשים"; "אין לי אח חדש. בסוף אמא השאירה אותו בבית חולים") או להעלות את מעמדו החברתי של הילד החושש מדחייה ("גם אנחנו נוסעים לחו"ל. לאפריקה ואמריקה ביחד"). הדרך הטובה ביותר להגיב לשקרים אלו היא באמצעות תיקון "טעותו" של הילד בעדינות, מבלי להפגין יותר מדי כעס ותוך התייחסות למניעי השקר: "אני יודעת שקצת קשה להתרגל לאח חדש, אבל בסוף תוכל לשחק איתו, ואנחנו אוהבים מאוד מאוד את שניכם". יחד עם זאת, במידה ושקר מסוים מסוג זה חוזר על עצמו, כדאי לשים לב לתוכנו המסוים של השקר ולזהות מה עומד מאחוריו. כך, למשל, קיים הבדל משמעותי בין ילד שמספר על הרפתקאות ש(לא) עבר, לבין ילד שמספר כי אביו ואמו נפטרו.

שקרים עברייניים: בקבוצה זו כלולים שקרים אשר נועדו לפטור את הילד מעונש ("לא לקחתי") או לאפשר לו להשיג דבר אשר לא היה מקבל לולא שיקר ("עוד לא קיבלתי היום ממתק"). שקרים מסוג זה נובעים מסיבות שונות ומגילו של הילד: עד גיל שלוש הילד אינו מבין היטב את משמעותו של השקר ולכן גם את משמעותו השלילית. לכן, אין טעם לכעוס על שקריו של הילד ומוטב להזכיר לו את כללי ההתנהגות ("אני לא מרשה לקחת ממתקים לבד"). בגילאים מאוחרים יותר, הילד כבר מבין היטב כי אסור לשקר ועל כן שקרים תכופים אמורים לעורר את תשומת ליבם של ההורים: שקרים אלו עשויים להצביע על כך שתגובות הענישה בבית חמורות מדי וגורמות לילד פחד רב. כמו כן, כאשר השקרים מרובים ומלווים בהתנהגויות שליליות נוספות (גניבות, אלימות, התקפי זעם, היעדר חברים) עשויים השקרים להצביע על הפרעת התנהגות או על מצוקה שהילד חווה.

פינוקיו, אבל בלי הפיה הטובה - כיצד להתמודד עם שקרי ילדים

היותם של שקרים שלב טבעי בחייו של הילד, ויכולתו של ההורה להבין את מקורם, עדיין אינם פוטרים את ההורה מהצורך להעביר לילד את המסר כי שקרים אינם לגיטימיים מבחינתו.

ההתמודדות עם שקרי ילדים כוללת לא רק את התגובה לשקר, אלא גם יצירת אווירה ביתית אשר אינה "מזמינה" שקרים.

ראשית, יש לזכור כי ילדים נוטים לחקות את הוריהם וכי הם אינם בעלי יכולת הבחנה דקה: במידה ואתם נוהגים להרבות להשתמש ב"שקרים קטנים" בפני הילדים ("תגיד שלא באתי כי אני חולה; אל תספרי לאבא שעישנתי"), סביר להניח שילדכם ירשו לעצמם לשקר גם כן. כמו כן, תגובות ההורים למעשים שליליים של הילד משפיעים על נטייתו לשקר: במידה והתנהגות לא נאותה של הילד כוללת ענישה חמורה, הכאה או השפלה של הילד, תגדל נטייתו לשקר; לעומת זאת, במידה והתגובה ל"הודאה באשמה" תבטא הערכה לכנותו של הילד והבעת כעס עניינית ומותאמת למעשה עצמו, תקטן הנטייה לשקר.

דרך נוספת למנוע שקרים היא נקיטת עמדה שאינה חודרנית מדי עבור הילד: ילדים עשויים לשקר מתוך רצון להגן על פרטיותם ולשתף בחוויותיהם בקצב ובמידה המתאימים להם. כך, למשל, מעורבות יתר בפעילויות הילד בגן ("ובמה עוד שיחקת? עם איזה ילד? ועם מי עוד? ולמה לא ציירת היום?) עשויה להביא לשקרים כ"שיחקתי עם כל הילדים" ו"לא שיחקתי היום בשום דבר".

גם יצירת אווירה "נוגדת שקרים" מושלמת אינה מבטיחה, כמובן, שהילד לא ישקר. במקרים בהם הילד משקר כדאי להגיב לשקר באפן ענייני ובלתי מוגזם: יש להסביר את חשיבות האמון ההדדי ואמירת האמת אך לא לגרום לילד לחוש שהרס את היחסים עם הוריו או להצמיד לו תווית של שקרן ולא מוסרי. עיסוק מוגבר בשקר עצמו עשוי להסיט את תשומת הלב מהנושא המרכזי או המצוקה העומדים מאחורי השקר. לכן, כדאי להתמקד בהבנת הגורמים לשקר (חרדה, חשש מחודרנות, היעדר הבחנה בין דמיון למציאות וכד') ולא רק בשקר עצמו. כמו כן, יש לזכור כי תגובה חריפה במיוחד לשקר עשויה להגביר את הנטייה לשקר, בכדי לזכות בתשומת לב נוספת או מתוך עלייה בחשש לתגובת ההורה למעשה שלילי. עם זאת, במידה והילד ממשיך לשקר, או ששקריו מלווים במצוקה או קשיים התנהגותיים ורגשיים, כדאי לפנות לייעוץ עם איש מקצוע.

בנוסף, יש לזכור כי פעמים רבות אנו ממהרים מדי להתייחס לדבריו של הילד כשקר או פנטזיה וכי לפני שאנו מאשימים אותו, כדאי לבדוק היטב האם הוא ה"חוטא" או שהחתול באמת שבר את האגרטל שעל השיש...