03.01.21
סילבי דוד קוסיאקובסקי
תקופת הקורונה מעלה בקרב רבים מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, תחושות של לחץ, מתח וחרדה. הסיבות לכך הן מגוונות ובאות לידי ביטוי במישור הבריאותי, הכלכלי, החברתי והנפשי. בחלק משמעותי מן המקרים, טיפול נפשי המעניק מרחב תומך, בטוח ומכיל עבור המטופל עשוי להקל על מצוקתו הנפשית. בכתבה הבאה, ברצוני להביא דוגמה לטיפול מסוג זה ולאופן בו הוא יכול לסייע.
פנייה לטיפול והיכרות
אורי (שם בדוי) הוא ילד בן 11 שנים הלומד בכיתה ה'. הוא ילד נבון, אם כי מעט שובב בבית הספר. יש לו מספר חברים קבועים והוא מרגיש טוב בתא המשפחתי. אמו של אורי פנתה אליי לאחרונה לטיפול עבורו, כי הרגישה שחלה נסיגה במצבו הנפשי של בנה. למרות הקשר הטוב ביניהם, היא חשה שאינה מצליחה לעזור לו.
במפגשים הראשונים של הטיפול אורי משתף פעולה, מספר על חבריו ועל החוג בו הוא משתתף, והוא משחק ברצון במספר משחקים שהוא בוחר. עם זאת, על אף הגישושים שלי, הוא מסרב לספר על הקשיים שלו. בדומה להרבה ילדים בגילו, אורי מפחד לקרוא לחרדה בשמה. הוא חושש, עקב סוג של אמונה מאגית ולא מציאותית, כי אם נדבר על החרדה למעשה נעורר אותה.
בניית אמון וברית טיפולית
באחד המפגשים הבאים שלנו, לאחר שעבר שבת קשה במיוחד, אורי מחליט להיפתח אליי למרות חששותיו. הוא מתחיל לספר על מספר חלומות שהוא התעורר מהם לאחרונה. ככל שאנו מדברים על חלומות אלו, אנו מנסחים ביחד את ההבנה כי אורי חש שהוא נתקע בסיטואציות בהן הוא חש חוסר אונים גדול, כאשר דמויות שונות תוקפות אותו.
בפגישה לאחר מכן, אורי מספר לי שהוא הרגיש שיפור במצבו הרגשי במהלך השבוע. בעקבות שיפור זה, הוא מתחיל לשתף אותי מיוזמתו על מה שהוא חווה בתקופה האחרונה. הוא מספר לי, על אף חוסר הנעימות הנלווה לשיתוף ("רק אמא יודעת"), שהוא מפחד לצאת מן הבית, במיוחד כאשר מחשיך. לעיתים, כאשר הוא רוצה להיפגש עם חבר, הוא דואג לכך שאמו או אמו של החבר ילוו אותו הביתה. כמו כן, עקב חששותיו, אורי הפסיק לשחק כדורגל, למרות שהמגרש נמצא מול הבית שלו. לדבריו הוא מפחד שיחטפו אותו או שידקרו אותו.
אני חושבת על התזמון שבו אורי התחיל לחוות מצוקה ומגלה כי תחילת הופעתן של החרדות מסונכרנת עם תחילת הסגרים בעקבות מגפת הקורונה. מילד פעיל שאוהב לשחק בחוץ ולהיפגש רבות עם חברים, אורי מוצא את עצמו רוב היום בבית, לומד בזום או משחק פורטנייט ברשת עם חברים.
לתת שם לחרדה ולחזור לתפקוד
הסבר קוגניטיבי התואם לגילו של אורי מאפשר לו להבין את מקור החרדות שלו. בין היתר, אני מסבירה לו כי חרדות בעוצמה נמוכה הן שכיחות בגיל בית הספר היסודי. כאשר מתרחשים אירועים מלחיצים במיוחד, כמו בתקופת הקורונה, שכיח כי אלו מחריפים את החרדות, כך שנפגע התפקוד התקין של הילד. במקרה שלנו, בגלל המצב הכללי בארץ, אורי נסגר בבית ונראה שהוא נהייה פחות ופחות רגיל לעולם החיצוני. ה-"חוץ" הפך עבורו למקום זר, מאיים ולא בטוח.
העבודה הקוגניטיבית שאנו עושים בטיפול מרגיעה את אורי אשר מצליח להבין כי "השד לא כזה נורא" כמו שחשש בהתחלה. בנוסף, עבודה התנהגותית הכוללת חשיפה הדרגתית למקומות מחוץ לבית, מאפשרת לו לחזור בהדרגה לתפקוד טוב. בנוסף, הוא לומד במסגרת השיחות בטיפול לבטא במילים את קשייו ולבקש עזרה במידה והוא חש מצוקה.
במקביל לטיפול באורי, אני מלווה את אמו. במסגרת של הדרכת הורים, אנחנו בוחנות כיצד היא תוכל להיטיב לחזק את בנה ולהפחית מן החשש שלו להתנסות בעולם הגדול. מאמציה של האם מתקדמים יפה, וגם הם תורמים לחזרתו ההדרגתית של אורי לתפקוד התקין שהיה לו לפני פרוץ הקורונה.
סיכום
ההצלחה הטיפולית במקרה הזה התאפשרה בזכות שיתוף הפעולה של אמו של אורי עם התהליך הטיפולי. כמו כן, היא ידעה לפנות לטיפול בתזמון מוקדם יחסית, לפני שהחרדות של אורי הפכו לכרוניות. הדוגמה של אורי ממחישה יפה כיצד ומדוע הטיפול רגשי הוא כלי יעיל להתמודדות עם קשיים רגשיים בכלל ועם חרדות בפרט.
על הכותבת - סילבי דוד קוסיאקובסקי
סילבי דוד קוסיאקובסקי, פסיכולוגית קלינית למבוגרים ולילדים, בעלת ניסיון של 30 שנה בתחום הטיפול. מטפלת בגישה דינאמית עם כלים קוגניטיביים והתנהגותיים
