כיצד משתמש המטפל בעצמו כדי לעזור לנו עם הצרות שלנו?

אמיר וייס

השעה שעת בוקר מוקדמת, האינטרקום מצלצל ומצהיר על בואו של דן (שם בדוי), המטופל החדש שלי. זוהי פגישתנו השלישית בלבד. על אף שבשיחת הטלפון הראשונה הוא הביע הסתייגות מהטיפול, בפגישות עד כה הוא שיתף פעולה וסיפר על עצמו בהרחבה, אולי בהרחבה רבה כל-כך שהותירה אותי אף מעט מבולבל. איך אומרים? מרוב עצים לא רואים את היער...

גם בפגישה הבוקר הוא מתחיל לדבר, וכבדרך אגב מזכיר את עיר מגוריו. אני בטוח שהוא ציין את שם העיר בעבר, אז למה זה לא נשמע לי מוכר?! אני נע בכיסאי באי נוחות קלה, ומנסה להמשיך להקשיב לו. דן ממשיך, מדי פעם מחזק את דבריו באמירה: "כבר הזכרתי זאת בפגישה הקודמת". ככל שהזמן עובר, אני הופך מוטרד יותר ויותר מחוסר יכולתי לזכור את שם העיר בה הוא גר, עד כדי כך שאני כלל לא מרוכז בדבריו. במקום זאת, אני מרגיש אשם על שזיכרוני בוגד בי, ואף לחוץ מהאפשרות שהוא יבחין בכך וייעלב.

ואולי זה לא במקרה?

אחד הכלים החשובים העומדים לרשותו של הפסיכולוג הוא היכולת להיות קשוב הן למטופל, והן לתחושות ולרגשות שלו עצמו, העולים בעקבות האינטראקציה בחדר הטיפולים. פעמים רבות, אלו מספקים רמזים עבים לקונפליקט שעמו מתמודד המטופל, קונפליקט שהוא (וגם המטפל) כלל עוד לא מודעים לו. בנקודה זו בטיפול אני עוצר ומתחיל לשאול את עצמי: מדוע אני עדיין עסוק בשאלה למה אינני זוכר את מה שדן אמר לי? למה זה נראה לי כל כך קריטי? ומהיכן מגיעה האשמה והלחץ?
בראשי מתחילה להתגבש המחשבה שאין הדבר מקרי. נכון, גם פסיכולוגים הם אנושיים ויכולים מעת לעת לשכוח פרטים מסוימים. עם זאת, העוצמה בה חוויתי את התסכול שלי מעצמי רימזה לי שאולי יש כאן יותר מזה, שהדיאלוג הפנימי שאני מנהל עם עצמי אולי קשור בכלל לנושא המרכזי שהביא את דן לטיפול. לכן, כשסיים דן לדבר, אני מבקש לשתף אותו במחשבותיי.

• במה שונה שיחה עם פסיכולוג משיחה עם חבר?

  
• למה באמת מקשיב הפסיכולוג
  בזמן שאתם מדברים?

  
• על תקיעויות בחיים והדרך
  לצאת מהן

  

חשוב לציין כי שיתוף המחשבות של המטפל את המטופל אינו דבר של מה בכך. בראשית ימיה הפסיכולוגיה הוגדרה כ"פסיכולוגיה של אדם אחד". הכוונה הייתה שעל המטפל לשמור על עמימות ואובייקטיביות רבה ככל האפשר. לאורך השנים נוספו גישות נוספות, הרואות בתהליך הטיפולי כ-"פסיכולוגיה של שני אנשים". יש שיאמרו שכחלק מכך, נדרשת גם מן המטפל מידה של חשיפה עצמית. כדי לקיים מערכת יחסים כנה עם מטופל, חייבת להיות מידה של חשיפת רגשות המטפל בהווה המיידי. אז מה חושפים? מתי? ולמה? אחד הכללים הבסיסיים והחשובים ביותר, המנחים אותי בתשובה לשאלות אלו, הוא: האם החשיפה היא לטובת המטופל?

נחזור לתיאור המקרה: אני מתוודה בפניו ששכחתי את מקום מגוריו, ושמאוד לא נעים לי מהעניין. דן ממהר לבטל את דבריי ואומר: "זה בסדר, אנחנו רק מתחילים להכיר". ובכל זאת, אני מציע שאולי חוסר הנוחות שאני מרגיש יכול אולי ללמד אותי משהו עליו. אני מעלה את האפשרות שהדבר קשור לחוויה מרכזית עמה הוא מסתובב, חוויה של חוסר ניראות, כאילו שלדברים שהוא אומר אין השפעה משמעותית על העולם, כך שלא שווה לזכור אותם.
נוכח דבריי ארשת פניו של דן משתנה. לא ברור לי מה קרה, אך משהו בעיניו נדלק. מיד אחר-כך דמעה קטנה החלה לזלוג מעינו השמאלית. הוא לוקח נשימה עמוקה, וכשהוא מרגיש מוכן הוא משתף שהוא מכיר את חווית חוסר הניראות מאז שהיה ילד; למעשה, היא מעולם לא עזבה אותו. הוא עדיין לא מבין כיצד אנו מדברים על זה, שהרי זה נושא שבטיפולים קודמים עלה לאחר זמן והיכרות ממושכת.

בכל מפגש טיפולי הולכים אל הלא הנודע

בדומה לחוויה של המטופל שלי, גם עבורי, כמטפל, הכניסה למפגש הטיפולי היא כניסה לאזור בלתי ידוע. אמנם, ברור לי כי עולמו הפנימי של המטופל הולך להשפיע על העולם הפנימי שלי, אך אינני יכול לדעת מראש כיצד הדברים יתפתחו.

למי מכם שיש ילדים, או שהוא עדיין מחובר לחלקים הילדיים שבו, ודאי שמע ומכיר את משחק המחשב 'פורטנייט', משחק שבשנה האחרונה פשוט כבש את העולם. במשחק זה השחקן מונחת לזירת משחק, בה הוא צריך לשרוד, ואותה הוא יכול לבנות ולשנות כרצונו. בדומה למשחק המחשב, גם בטיפול מטופלים יוצרים סביבות. לכל סביבה יש דפוס משלה, ועל כן היא ייחודית. במובן מסוים, המטפל הוא כמו שחקן חדש שנכנס לזירה לא מוכרת. ייתכן מאוד שיהיה עליי להישאר זמן רב במצב זה של אי ידיעה. אני רואה ביכולת שלי לסבול ולהעריך את אי הוודאות הנחוצה הזו, כאחת החובות החשובות שלי כלפי המטופל. אחד הכלים שיכולים לסייע במציאת התשובה הוא לשאול את עצמי: "כיצד אני מרגיש מול המטופל הספציפי הזה ברגע הספציפי הזה?" זה אמנם נשמע מעט מוזר, אך מטופלים לא רק מדברים – הם ממש גורמים לנו להרגיש את מה שצריך להרגיש, זאת בדומה לאופן שתינוקות צעירים מאוד מצליחים להעביר להוריהם את המצוקה שלהם בלי מילים.

ואולי כך קרה גם עם דן. בדרכו שלו, דן הצליח לעורר בי את הצורך לשים לב אליו יותר, להתעקש על הנראות שלו, ולהיות מוטרד מכך שאני מפספס דבר מה בעל משמעות רבה עבורו. כשהצלחתי לתת מילים לחוויה הזו שלו, הוא יכול היה לחוש הקלה מסוימת. אני סבור שחלק חשוב מתפקידי כמטפל הוא למצוא את הדרך לתאר את החוויה שלי במפגש עם המטופל, גם כאשר אינני יודע עדיין מה פירושם של תחושות ורגשות אלו. כך ניתן לבחון אותם ביחד, ולראות אם יש להן משמעות שעשויה להיות חשובה לתהליך הטיפולי. לא תמיד ניתן לדעת מראש איזו דרך תפתח בפנינו, אך גם אם איננו יודעים את המשמעות הסופית, עצם ההליכה בדרך היא משמעותית לא פחות.

על הכותב – אמיר וייס

אמיר וייס הוא פסיכולוג קליני מומחה. מטפל בילדים, נוער ומבוגרים, לרבות הדרכות הורים, בקליניקה פרטית ביבנה וברמת-גן.