ארבעה גורמים שמונעים ממך להתגבר על הדיכאון

ליטל פלג

ניסית כבר הכל: היית בטיפול פסיכולוגי "רגיל" ואולי אפילו בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. תרגלת ספורט ומדיטציה, שינית תזונה ואורח חיים, לקחת ציפרלקס לחודשיים-שלושה ואפילו את התרופה ההומאופטית הזאת שכולם מדברים עליה. ובכל זאת, הדיכאון אינו מרפה. אולי הוא התמתן מעט, אולי הוא נעלם לתקופות קצרות, אבל תמיד חוזר להמשיך ללוות אותך כמו צל שלא מרפה.

בין אם מדובר בדיכאון אקוטי, דיכאון מתון (דיסתימיה) או "רק" תחושה מתמשכת של דכדוך והיעדר סיפוק ושמחת חיים, נטייתם של מצבי דיכאון להיות עמידים וחזרתיים היא אחד מגורמי הסבל המרכזיים של האנשים המתמודדים איתם. במאמר זה אבקש להתמקד במספר דינמיקות נפשיות אשר אחראיות במקרים רבים ל'עיקשותם' של מצבי דיכאון שונים, וגם לקושי להיפרד מהם.

דיכאון כביטוי להפנמת ההורה או: איך שוב הכל קשור לאמא?

פסיכולוגים "מואשמים" לא פעם בקשירת כל סימפטום וקושי נפשי ליחסים המוקדמים עם ההורים. ואכן, אחת הגישות המרכזיות להבנת הקושי בהשתחררות ממצבי דיכאון מתמשכים קושרת בין הפנמת דמות ההורה בילדות לבין התפתחות של דיכאון.

הפנמה היא מנגנון בו הילד מאמץ תכונות ודפוסים האופייניים להורה. זהו כמובן תהליך טבעי וחיוני להתפתחות זהותו של הילד וללמידתו כיצד להתנהל בעולם, אך קשיים ביחסי ההורה-ילד המוקדמים עלולים להביא להפנמה של דפוסים בלתי מסתגלים המתבטאים בסימפטומים נפשיים שונים, וביניהם דיכאון. כך, לדוגמה, ילד אשר לא מקבל מענה הולם לצרכיו הבסיסיים, עלול לחוות אכזבה מתמשכת, בוודאי נוכח התלות המוחלטת בהורה בגילאים הצעירים. הכאב והקושי של הילד לשאת את האכזבה הזו, עשוי להביא לאורך זמן להפנמת תכונותיו המאכזבות והשליליות של ההורה ולהפיכתן לחלק מהעצמי. זהו למעשה מנגנון הגנה, באמצעותו מרחיק הילד מעצמו את הכעס והכאב שחש כלפי הוריו שלא הצליחו להתאים עצמם אליו כפי שהיה צריך. כך, כאשר הזעם והאכזבה מופנים אל הילד עצמו (במקום אל ההורה), הם עלולים להוביל לתחושת פגימות ודיכאון. במובן זה, הקושי להיפרד ממצבי דיכאון מתמשכים מבטא למעשה קושי להיפרד מההורה המופנם. כלומר, מחירו של הוויתור על הדיכאון הוא מפגש עם האכזבה והכעס כלפי האנשים החשובים בחיינו (הורים, בני ובנות זוג). רעיון זה עשוי אמנם להישמע כללי ותיאורטי, אך רבים מהאנשים אשר חוו אפיזודות חוזרות של דיכאון אכן מתארים את משיכתו העצומה של הדיכאון גם לאחר תקופות ממושכות של החלמה ושיפור באיכות החיים.

• טיפול בדיכאון, איך לעשות
  את זה נכון?

  
• מהם התסמינים של דיכאון
  קליני ואיך מטפלים?

  
• דיכאון זה אופי? על הקשר בין
  תכונות אישיות לדיכאון

  

בין דיכאון, אשמה ושנאה עצמית

מי שלא חווה מימיו דיכאון מתקשה לדמיין את עוצמת השנאה העצמית הרוחשת לא פעם מתחת לפני השטח העצובים וחסרי הכוחות. אחד האספקטים האכזריים והמכאיבים ביותר במצבי דיכאון הוא המתקפות העצמיות של האדם על עצמו. מתקפות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי בביקורת עצמית קשה, תחושת חוסר ערך ואכזבה עצמית, ביטול עצמי וכו'. הגורמים למתקפה עצמית זו משתנים מאדם לאדם, אך ניתן לומר כי הם נובעים פעמים רבות מחוויות שנאה עצמית או אשמה אשר התבססו לאורך ההתפתחות, באופן סמוי או גלוי. כך למשל, הצטברות חוויות של דחייה והיעדר קבלה ואהבה עשויות להיות מופנמות, ולעורר גם באדם עצמו עמדה ביקורתית ו"דוחה" כלפי עצמו.
בדומה, תחושות אשמה כלפי אירועים מסוימים בילדות, גם אם לא באמת היו בשליטתו של הילד, עשויות להביא להתפתחותה של נטייה לענישה עצמית מחמירה. כך, האדם אשר חווה עצמו כגורם לגירושים של הוריו בילדותו, והסטודנטית המצליחה שעדיין לא מרגישה בנוח עם היותה היחידה מבין אחיה שיצאה ממעגל הבורות והאבטלה המשפחתית, עשויים לשאת עמם תחושת אשמה לא מודעת המתבטאת בהענשה עצמית ותחושה בסיסית כי "לא מגיע לי להרגיש טוב". אלו, באופן לא מפתיע, עשויים להביא להתפתחות דיכאון.

ככל שהמצב הדיכאוני מתמשך ומתקבע, השפעתו על התפקוד היומיומי והבין אישי מתרחבת, ומצטברות "הוכחות" לתחושת הפגימות וחוסר הערך: "הנה, עובדה שנכשלתי בעוד מערכת יחסים", או "הנה, חוסר הכוחות שלי שוב הביא לכך שלא קידמו אותי בעבודה". כך, השנאה העצמית והאשמה הולכות ומתרחקות מהחוויה המקורית, ומתגבשות לכדי דפוס קבוע ויציב של דיכאון וביקורת עצמית מייסרת.

דיכאון כאמצעי תקשורת

אחת החוויות הרגשיות האופייניות ביותר למצבי דיכאון היא תחושת החולשה: חוסר הכוחות, הפגיעה במוטיבציה, העייפות ותחושת חוסר הערך וחוסר היכולת. אלה, כמובן, משפיעים על האינטראקציה עם האנשים סביבנו. לא פעם, הסבל הנפשי בו שרוי האדם המדוכא מקנה לו, באופן סמוי, "זכויות" אשר אין ביכולתו להשיג בימים כתיקונם. כך, למשל, דווקא אנשים אשר נחשבים למתפקדים, חזקים ובעלי יכולות מתארים לעתים כי רק המצב הדיכאוני הוא שמאפשר להם לחשוף פגיעות, קושי, ונזקקות מול קרוביהם. באופן דומה, מצבי דיכאון מאפשרים לחלק מהאנשים לבטא כעס, תסכול וחוסר שביעות רצון אותם הם לא מעזים לדעת או לבטא במסגרת היומיומית של מערכת היחסים שלהם. כך, למשל, אישה אשר חשה כי עול הטיפול בבית ובילדים נופל על כתפיה בלבד, עשויה בשל הסימפטומים הדיכאוניים לדחוק את בן זוגה לאמץ עמדה מעורבת יותר. באופן דומה, לחץ הורי חזק להצטיינות אשר מופעל על מתבגרים ובוגרים צעירים עשוי להביא להתפתחות דיכאון אשר מהווה, באופן לא מודע, התקוממות כנגד התובענות והלחץ ל"מושלמות". במילים אחרות, מצבי דיכאון, על כל הסבל הכרוך בהם, עשויים לא פעם לבטא צורך משמעותי של האדם לתקשר באופן חופשי יותר עמדות, צרכים ורגשות.

דיכאון כפחד משינוי או: למה אנחנו מסרבים לפרוייקט פינוי-בינוי

כמעט כל אדם אשר סובל מדיכאון יעיד על רצונו להרגיש טוב יותר: לשנות את דפוסי החשיבה רווי הייאוש והכאב, להתמלא באנרגיות אשר יאפשרו עניין מחודש בקריירה, חזרה לתפקוד מיני תקין וכן הלאה. נשמע הגיוני, לא? אלא שבפועל המצב שונה. עבור אנשים המתמודדים עם דיכאון מתמשך, ה"וויתור" על הדיכאון משמעו אינו רק היפטרות מסימפטום נקודתי מטריד, אלא ממערך אישיותי ובין-אישי שלם ומקיף. מערך זה הוא אולי מכאיב, מייסר והרסני – אך הוא מוכר וידוע, ובמובן זה - גם מרגיע ומתגמל. ניתן להשוות זאת לסירוב של אנשים רבים לפרוייקט פינוי-בינוי בו יחליפו את דירתם הישנה והרעועה בדירה חדשה ומרווחת יותר: הדירה הישנה והמתפוררת גורמת סבל ותסכול, אך אלו סבל ותסכול מוכרים וידועים אשר האדם כבר למד לחיות איתם, בעוד שהדירה החדשה היא בלתי ידועה ולכן גם מאיימת ומעוררת התנגדות. באופן דומה, גם היפרדות מהדפוסים הדיכאוניים עלולה להוות איום של שינוי קטסטרופלי. כך, למשל, אדם עשוי להיאחז בדיכאון כדי לא לצאת לעולם הדייטים והמיניות בו הוא עלול להיפגע ולהתאכזב או לחלופין, מתוך פחד עצום כי וויתור על העמדה הכנועה והמרצה בה הוא נוקט אמנם יביא לחיזוק הערך העצמי ולתחושת שמחה ויכולת, אך גם להתנגשות עם הקרובים לו. חשוב להדגיש כי פחדים אלו הם בלתי מודעים: על פניו האדם עשוי לרצות מאוד להחלים מהדיכאון ואף לפעול לשינוי, אך כאשר מתחת לפני השטח רוחש פחד מהשינוי שתביא איתה ההחלמה, כל תהליך השינוי עשוי לקפוא ולהיתקע.

ואיך כל זה רלוונטי לדיכאון שלי?

כפי שבוודאי משתמע ממאמר זה, הגורמים להשתמרותם וחזרתם של מצבי דיכאון נוטים לנבוע מחלקים פחות מודעים של הנפש: החלק אשר מבקש להשתחרר מהדיכאון, להרגיש ולחיות חיים מלאים הוא החלק הידוע והמקובל, בעוד שהחלק בנפש אשר חותר נגד החלמה ושינוי נוטה לפעול באופן סמוי וחמקני. בהתאם, הניסיון שלי כמטפלת במצבי דיכאון מתמשכים ו/ו חזרתיים לימד אותי כי שינוי יציב ומתמשך מושג, במרבית המקרים, רק לאחר שאותם גורמים נפשיים עיקשים ו"חתרניים", המתנגדים לשינוי והחלמה, זוכים להכרה ועיבוד. רק אז, מתרחש השינוי הנפשי המהותי המאפשר פרידה של ממש מהדיכאון.

על הכותבת – ליטל פלג

ליטל פלג היא פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת במתבגרים ובוגרים, מלמדת ומדריכה בבית הספר לפסיכותרפיה 'יישומים קלינים'.