גוונים של שכול: הנצחת האובדן הפרטי והקולקטיבי במרחב הישראלי

ד"ר רונית שלו

לקראת יום הזיכרון, בימים שנעים בין אבל וכאב לאומיים לבין כאב אישי ופרטי, ניתן להתבונן על חווית השכול בישראל וההתמודדות עמה דרך שני היבטים אלו ודרך היחסים ביניהם.

בחברה הישראלית, בשל מציאות החיים, השכול הקולקטיבי והאישי שלובים זה בזה פעמים רבות. לצד חווית השכול הקולקטיבית, הנוגעת בנסיבות לאומיות כמו מלחמה וטרור, ובנסיבות אזרחיות כמו תאונות דרכים, מתקיימת גם חווית האבל האישית, המתמקדת באובדן האדם האהוב והקשר עמו. מאז השבעה באוקטובר, החוויה בה השכול בישראל אינו רק תהליך אינדיבידואלי של התמודדות עם אבל פרטי אלא חוויה חברתית רחבה, עולה ביתר שאת. 

בכתבה זו אתמקד בשלוש דרכי הנצחה ייחודיות שהתפתחו בשנים האחרונות בישראל ושיש לי נגיעה אישית ומחקרית בהבנתן: גרפיטי, קעקועי זיכרון וסטיקרים (מדבקות). אתייחס למשמעויות הרגשיות שיכולות להיות לתופעות אלו בעיבוד האובדן, ולאופן בו הן מדגימות את הקשר ההדוק בין השכול הלאומי והפרטי בחברה הישראלית. 

הכתבה עוסקת בשכול ובדרכי הנצחה הנוגעות למלחמה הנוכחית ולאירועי השבעה באוקטובר, כך שהקריאה עלולה להיות מעוררת רגשית. 

בין שכול פרטי ולאומי בישראל

החיים במדינה בה מלחמות ומוות הם חלק מחוויית הקיום היומיומי, מוסיפים היבט מהותי לאובדן האישי, והופכים את השכול לנקודת מפגש בין הטראומה האישית לטראומה הלאומית.

לאורך שנות קיומה, ניתן לזהות תהליך התפתחות משמעותי ביחס לשכול בחברה הישראלית, הנוגע למעבר הדרגתי מהתייחסות בעיקר לשכול הלאומי, אל עבר הכרה גוברת בממד האישי. לפי החוקרים ויצטום ומלקינסון, בעשורים הראשונים של המדינה השכול נתפס כחלק מהנרטיב הלאומי של גבורה והקרבה למען המולדת, אשר האפיל על חוויית האבל האישית. 

עם השנים, התגברה הדרישה להכיר בכאב האישי, ובזכותן של משפחות להביע את אבלן בדרכן הייחודית. בהמשך, מעבר זה מאבל קולקטיבי לאבל אישי אפשר לקבוצות נוספות להיכלל באוכלוסיית האבלים ולהשמיע את קולן, כמו למשל בני ובנות זוג שכולות, אחים שכולים, סבים וסבתות וחברים שכולים. שינוי זה נתן לאותם אנשים וקהילות אפשרות להביע את יגונם שלא הוכר עד כה, ואפשר מענה על הצורך החזק לחלוק את חווית האובדן, לספר על האדם שנהרג, ולהציג את איכויותיו ואת ההשראה שהוא מביא עמו לחברה כולה. 

ביום שבת השבעה באוקטובר 2023, מדינת ישראל התעוררה למציאות קשה וכואבת של מתקפה קשה ואכזרית על קהילות, יישובים, ויחידים. ביום אחד משפחות איבדו את כל עולמן, ואנשים רבים חוו אובדן של בני משפחה, מורים, שכנים, חברים ומכרים, וגם אובדן הבית ואובדנים נוספים. במהלך המתקפה נחטפו 251 אזרחים וחיילים, ביניהם נשים, ילדים וקשישים לרצועת עזה, ונכון לכתיבת כתבה זו 59 חטופים נותרו עדיין בשבי חמאס. 

אירועים אלו פגעו בחברה הישראלית באופן נרחב, וכתוצאה מכך גם חידדו את הקשר בין ההיבט הלאומי והפרטי.

כיצד השפיעו השבעה באוקטובר והמלחמה על דרכי ההנצחה בישראל?

עוד לפני השבעה באוקטובר, החברה הישראלית התאפיינה במסורת עשירה של דרכי הנצחה, המהוות חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית והתרבותית. בעוד דרכי ההנצחה הממוסדות כוללות אנדרטאות, טקסים, ומוזיאונים, בעשורים האחרונים התפתחו גם ערוצי הנצחה אלטרנטיביים המשלבים בין הממד האישי-פרטי לבין המרחב הציבורי-קולקטיבי.

לאורך המלחמה הנוכחית, ניתן לראות את השילוב בין יוזמות הנצחה ציבוריות ליוזמות פרטיות. ברמה המוסדית, קמו יוזמות וטקסים מטעם משרדים ממשלתיים שונים לזיכרון והנצחה. לצידם, אזרחים ייסדו ערוצי הנצחה אלטרנטיביים לקורבנות האזרחיים ולחללי צה"ל, כגון מוזיאונים וירטואליים, אנדרטאות ואתרי הנצחה, טקסים, אירועי הנצחה, ויוזמות מסוגים שונים כמו ספרי מתכונים, מרוצים והכנסת ספרי תורה. 

עלייה זו בדרכי ההנצחה האלטרנטיביות נובעת מהצורך של אנשים פרטיים, שהתעצם בעקבות טראומות לאומיות כמו אירועי ה-7 באוקטובר, לקחת חלק פעיל בהנצחה, ולשלב את הזיכרון בחיי היומיום. בעקבות צורך זה, יחידים מוצאים כלים נגישים ויצירתיים לעיבוד האבל ולעיצוב הזיכרון, המעניקים תחושות של שליטה ונוכחות מתמדת של זיכרון האדם היקר. 

כחלק מכך, התפתחו דרכים חדשות לשימור נרטיבים של אובדן וחוסן קולקטיביים ביחד עם האובדן האישי, המשולבות במרקם החיים ובמרחב הציבורי המשותף, ומטשטשות עוד יותר את הגבול בין האישי לקולקטיבי. כעת, אתמקד בשלוש דרכים כאלה: השימושים בגרפיטי, קעקועים או סטיקרים (מדבקות).

1. גרפיטי הנצחה: מהספונטני לקולקטיבי

גרפיטי החל להופיע כצורה נרחבת של הנצחה בישראל בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995, אשר השפיע על מדינה שלמה. כיומיים לאחר הרצח ובמשך עשרה חודשים, צילמנו פרופ' אביגדור קלינגמן ואני את קיר הגרפיטי בסמוך למקום הירצחו של ראש הממשלה.

אל מול האירוע המטלטל, בני נוער ומבוגרים הגיבו באופן ספונטני לתחושות הקשות שהתעוררו בהם, והחלו לכתוב גרפיטי על קירות בניין העירייה בתל אביב. הכיכר (אז כיכר מלכי ישראל, והיום כיכר רבין) הפכה באופן ספונטני לאתר עלייה לרגל, ושימשה כמקום התכנסות לא רשמי לאבל וזיכרון. כך, אנשים שחוו רגשות קשים לאור האירוע יכלו לפגוש אנשים שמרגישים כמותם, לקבל מהם תמיכה ולדעת שאינם לבד.

במחקר, זיהינו מעבר הדרגתי מביטוי האבל הפרטי לביטוי הקולקטיבי. בהתחלה ניתן היה לראות על קיר הגרפיטי ביטויים אישיים ואינטימיים, שנכתבו בכתב קטן, צנוע וכמעט מוסתר. עם הזמן, המסר והסגנון השתנו. האותיות הפכו גדולות וצבעוניות, והתגובות הפכו לכלליות וקולקטיביות יותר. האתר שומר והפך לאנדרטה רשמית, אשר מהווה חלק חשוב מהמרחב הציבורי.

גם בתקופה זו, לאחר הטבח ובמהלך מלחמת חרבות ברזל, משמש הגרפיטי כצורת הנצחה משמעותית. ברחבי הארץ נוצרו כתובות גרפיטי לזכר קורבנות הרצח והמלחמה ולמען החטופים. קירות ומדרכות כוסו בכתובות גרפיטי, משפטי צער וכאב וציורי קיר ענקיים של נרצחים שבגבורתם הצילו רבים. בין ציורים וכתובות רבים אלו, ניתן לזהות מסרים המשלבים בין האישי לציבורי ("מחכים לכם") ומנכיחים את שניהם במרחב, בדומה לגרפיטי בעקבות רצח רבין.

2. קעקועי זיכרון: גילום האבל בגוף

דוגמא נוספת לדרך הנצחה אלטרנטיבית היא קעקועי זיכרון. במסגרת מחקר עכשווי על התופעה, ראיינו טל פסטרנק ואני אנשים אשר קעקעו על גופם דימויים, כתובות או מילים לזכר יקיריהם שנרצחו או נהרגו. מתוך המחקר עולה כי קעקועים יכולים לשמש לשמירה על קשר עם המת, וכדרך לזכרו ולהנציחו במהלך חיי היומיום.

קעקועים שימשו כדרך לזיכרון והנצחה גם לפני השבעה באוקטובר, אך מאז התופעה התרחבה בצורה משמעותית. חלק מקעקועי הזיכרון הנוגעים למאורעות הנוכחיים הם קעקועים של התאריך עצמו, של מגן דוד, ודימויים אישיים אחרים. כך למשל, אנשים שבחרו לקעקע על גופם משפטים שאמרו האנשים הקרובים שאיבדו, או דימויים ומשפטים המזכירים אותם. בנוסף, לצד קעקועים אישיים, אחרים בחרו בקעקועים קבוצתיים.

אם כן, קעקועי זיכרון מהווים דרך ייחודית לבטא אבל והנצחה דרך הגוף. בניגוד לאמצעי הנצחה אחרים, הקעקוע מלווה את האדם לאורך חייו, וכך מאפשר לו להטביע על גופו את אשר רצה להנציח, ולעשות זאת לצמיתות, כפי שהיגון לא יכול להירפא לחלוטין. הקעקוע לזכר האדם האהוב מכריז כי הוא כאן לתמיד, נראה לעין ונוכח. בהיותו אישי אך גלוי לעין, הקעקוע משמש גם כדרך לשיתוף של האבל במרחב הציבורי.

3. סטיקרים להנצחה: שזירת האישי במרחב הציבורי

תופעה נוספת שניתן לזהות לאחר רצח רבין היא הסטיקרים, שהחלו להופיע על פגושי המכוניות, אך גם בתחנות רכבת ואוטובוס, תחנות דלק, עמודי חשמל ותמרורי דרכים. במחקרן, שנערך לאחר השבעה באוקטובר, מתארות פרנקנבורג ואורג כיצד המרחב הציבורי בישראל התמלא בסטיקרים המנציחים את זכר המתים, בסגנונות ובעיצובים מגוונים. פעמים רבות, הסטיקרים מציגים את תמונת האדם שמת, משפט שאמר, אמונתו או מורשתו.

צורה זו של הנצחה מאפשרת ליחידים לעצב בעצמם את האופן שבו יקיריהם ייזכרו, תוך ביטוי של חלקים באישיות הנפטר, החל מתכונות אישיות ועד מסרים אוניברסליים, דתיים ולאומיים, המופיעים לצד תמונתו. לצד זאת, הופעת המדבקות במרחב הציבורי וכחלק מתופעה נרחבת מאפשרים חיבור בין האבל האישי לנרטיב לאומי רחב יותר של טראומה וחוסן.

שילוב זה בין שימור דמותו הייחודית של הנפטר לבין נוכחות נרחבת במרחב הציבורי, משקפים את הרצון ואת האפשרות לשמר את זכרו במודעות החברתית. בנוסף, העובדה כי המדבקות ניתנות להפצה באופן נרחב, אף מעבר לגבולות המדינה, מאפשרת להרחיב את קהילת הזיכרון ולהנכיח את האובדן במרחבים ציבוריים שונים.

סיכום

מאז הקמת המדינה, וביתר שאת לאחר השבעה באוקטובר, החברה הישראלית מפתחת דרכים אישיות וקולקטיביות לעיבוד אבל וטראומה, תוך הרחבת גבולות האבל מהמעגל הפרטי אל המרחב הציבורי היומיומי. לצד היבט ההנצחה והזיכרון, דרכים כגון יצירת מדבקות זיכרון, קעקועי זיכרון, גרפיטי ואחרות, יכולות לסייע בהתמודדות הנפשית עם אבל וטראומה, אישיים וקולקטיביים כאחד.

דרכי הנצחה אלו מאפשרות עיבוד של האבל בעזרת יצירה, והפיכת חוסר האונים הנחווה בעת האובדן לפעולה אקטיבית ומעצימה, המשיבה תחושת שליטה. המעשה היצירתי מספק מרחב מאפשר, בו ניתן לעבד את האובדן בקצב ובדרך המתאימים לאדם, תוך הנכחת הנפטרים בחיי היומיום ושימור הקשר המופנם עימם. לצד זאת, ההיבט הציבורי של היצירה מנכיח את החוויה הרגשית האישית, מעניק לה תוקף ומבסס נרטיב קולקטיבי הקושר בין האישי לציבורי, ומספק תחושת שייכות ותמיכה.

על הכותבת – ד״ר רונית שלו

ד״ר רונית שלו היא ראשת החוג לחינוך ולתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. מטפלת מרצה וחוקרת בתחום האבל והשכול, ופסיכותרפיסטית גוף נפש במרפאה לבריאות הנפש ילד ונוער בבית החולים העמק עפולה. יו"ר שותפה של הפורום לאבל, אובדן ושכול.

מקורות

ויצטום א. ומלקינסון, ר. (1993). שכול והנצחה: הפנים הכפולות של המיתוס הלאומי.  בתוך: ר. מלקינסון, ש. רובין וא. ויצטום, (עורכים). אובדן ושכול בחברה הישראלית. עמ' 194-231. משרד הביטחון

זיו-ביימן, ש. (2023). "כשהשמיים נופלים": השפה הטיפולית בין אינטגרציה לבלבול השפות בצל זוועות "השבת השחורה". שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, ל"ח (1), 10-12

רובין, ש., מלקינסון, ר. וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול תיאוריה וטיפול. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה

שלו, ר. ופסטרנק ט.(בכתיבה). חרוט בגוף: קעקועי זיכרון כביטוי של אבל והנצחה המגולם בגוף

Frankenburg, R., & Oreg, A. (2024). “As long as they remember me, I am alive”: Commemoration and memory through stickers. Death Studies, 1–19

Klingman, A., & Shalev, R. (2001). GRAFFITI – Voices of Israeli youth following the assassination of the prime minister. Youth and Society, 32, 403-421