26.03.25
נטע ענבר-סבן
כיצד ילדים מגיבים לאירועים טראומטיים?
מעל שנה וחצי שרבים מילדי וילדות מדינת ישראל חשופים לאירועים טראומטיים. טראומה היא פצע, פגיעה בגוף או בנפש. ברמה הפיזיולוגית, במהלך חשיפה לאירוע טראומטי הגוף עובר למצב של "Fight, Flight or Freeze" – מאבק, בריחה או קיפאון. במצב זה, הגוף מפריש הורמונים שמטרתם לעזור להתמודדות, אך לאורך זמן רב הם מוציאים את הגוף מאיזון. ברמה הנפשית, הפגיעה המשמעותית בעקבות הטראומה היא באובדן רצפי החיים: רצף קיום אישי, משפחתי וחברתי-קהילתי.
טראומה קולקטיבית מתייחסת למצב טראומטי המתרחש בו זמנית לקבוצת אנשים גדולה, המהווה קהילה. במהלך האירוע רבים מבני הקהילה נפגעים, והוא נתפס כאיום קיומי על ה'להקה האנושית'. בעקבות אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, ילדים רבים בישראל חשופים לשיח על איום, חטיפת אנשים ומוות. הם יודעים על הנרצחים והחטופים, על המלחמה הניטשת ורבים מהם עלולים לחוש איום קיומי. גם אם מנסים ההורים למנוע חשיפה לחומרים קשים, פעמים רבות הם זולגים דרך טלוויזיה ורשתות חברתיות אל המרחב הבית-ספרי ובין חברים. גם במרחב הציבורי, שלטים וכסאות עם תמונות החטופים ברחובות הערים מאפשרים קבלת מידע ללא תיווך מבוגר.
בעקבות החשיפה המתמשכת לטראומה קולקטיבית, ילדים עלולים להגיב בפחד, חרדה, דיכאון, הפרעות התנהגותיות, רגרסיה או לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים. כמו אותו ילד בן 3.5 שלאחר ששמע את אחיו הגדולים משוחחים על סכנת ההכחדה של צפרדעים בעקבות ההתחממות הגלובלית, חשב לרגע ואמר: "גם החטופים נכחדים". בדוגמא זו, הילד הבין את משמעות הכיליון והמוות, וקישר אותה לידע שהגיע אליו לגבי החטופים הנמצאים גם הם במצב שבו חייהם בסכנה. בכתבה זו אבקש להציג את האופן בו ילדים תופסים מוות ומושפעים מחוויות טראומטיות, כיצד הורים יכולים לסייע להם בתיווך המציאות המורכבת, ומתי יש לפנות לסיוע מקצועי מותאם.
על מוות ופחדים אחרים – כיצד ילדים תופסים את המצב?
החל מגיל 4-5 לערך, ילדים מתחילים להבין באופן חלקי את מושג המוות. פעמים רבות, ניתן לראות את העיסוק שלהם במוות באמצעות שאילות שאלות מרובה, כמו: האם הכלב המשפחתי יחזור? מדוע הציפור לא עפה? לאן הלכה סבתא? סביב גיל שש, עולה התעניינות בשאלה מהו מוות? הבאה לידי ביטוי בעיסוק בתהיות כמו האם ההורים שלי יכולים למות? האם אני אמות? מדוע אנו מתים? ועוד.
קיימת שונות בין ילדים בתפיסת המוות, בהתאם ליכולות קוגניטיביות של הילד ומידת החשיפה לנושא, כך שילדה שחוותה מוות של אדם קרוב במשפחה צפויה להיות עסוקה יותר בנושא ולהפנים את ה'היעלמות' של מישהו קרוב לה ואת רגשות העצב והגעגוע המתלווים לכך.
קיימות עדויות לכך שילדים שעוברים מלחמה מתחילים לתפוס את מושג המוות בגיל מוקדם יותר. אנה פרויד מצאה שילדים שעברו את מלחמת העולם השנייה בלונדון תפסו כבר בגיל שנתיים עד שלוש היבטים שונים של המוות. זאת, כיוון שבזמן חירום ילדים חשופים לשינויים בחיים שחלקם מאיימים ומעוררי פחד, הם מושפעים מהחוויה ומהמסרים שהם שומעים מהוריהם, מסביבתם הקרובה ומאמצעי התקשורת. ילדים מוצפים בידע רב, שרובו אינו מתווך ואינו מותאם לגילם.
לכן, ילדים החשופים למצבי אלימות קיצוניים כמו מלחמה, טרור, אלימות פוליטית או חברתית, נמצאים בסיכון לפתח הפרעות התנהגותיות שונות העלולות לגרום לשינויים ניכרים בתפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, המוסרי, ההתנהגותי והפסיכולוגי שלהם. גם חשיפה לאזעקות וריצה לממ"ד עלולה להקשות על ילדים ולהגביר חרדות, אשר באות לידי ביטוי בפחד לצאת מהבית או ללכת לישון. פעמים רבות ניתן יהיה לראות זאת גם בעיסוק נרחב בכך באמצעות משחק. לעיתים, נשמע ילדים מדברים על כך שהם פוחדים שאבא ייפצע או שימות. הם פוחדים שאמא תמות, שלא יהיה מי שיטפל בהם והם פוחדים למות בעצמם.
תיווך המציאות המורכבת – כיצד הורים יכולים לעשות זאת?
הניסיון בקליניקה מראה כי לילדים הגנות נפשיות פחות יעילות מאשר למבוגרים. הם חווים את הדברים בעוצמה, אך עם זאת, פעמים רבות איומי הטראומה נכנסים מיידית לרובד הלא-מודע ונראה כאילו דבר לא קרה. הילד ממשיך לתפקד כרגיל, שמח עם החברים, הילדה ממשיכה ללכת לבית הספר ולחוגים. אלא שהנפש משלמת מחיר יקר, וזה בא לביטוי בסימפטומים העולים לאחר זמן, והם עלולים להישאר לטווח ארוך במידה ולא נטפל בהם. לכן, אבקש לספק מספר המלצות להורים אשר יסייעו להם לתווך לילדיהם את המציאות המורכבת ולסייע להם להתמודד עם הקשיים והאירועים הטראומטיים באופן יותר מיטיב:
1. תשומת לב מוגברת לילדים – על ההורים להיות קשובים לשינויים רגשיים, התנהגותיים, קוגניטיביים וחברתיים של ילדיהם. סימנים כמו פריקת עול, הימנעות משמירה על שגרת חיים (הליכה לבית ספר או לחוגים), נסיגה חברתית או תפקוד ירוד מבחינה לימודית. כמו כן, יש לשים לב לכל שינוי בהתנהגות הילד – הפרעות בשינה; שינויים בתיאבון; התפרצויות זעם, בכי או הסתגרות. אמירות של דכדוך, ייאוש, חוסר כוח מתמשך או אמירות אובדניות, גם אם מגיעות זמן רב לאחר חשיפה לאירוע טראומטי או לאחר חשיפה עקיפה לאירועים טראומטיים, עלולים לבטא מצוקה של הילד ולכן ההמלצה היא לקחת אותם ברצינות ולפנות לסיוע מקצועי בעת הצורך.
2. שמירה על תקשורת ושיח מותאם – למרות שאנו רוצים לחשוב שילדינו מוגנים הם חשופים למידע. הם שומעים את המבוגרים מדברים, מדברים עם חבריהם לכיתה על הורה במילואים או על אח שנהרג, יודעים שיש חטופים ורואים את פניהם במרחב הציבורי. ילד צעיר שהגיע לקליניקה שהה במשך מספר פגישות מתחת לשולחן, "כדי שהאיראנים לא יירו עלי" הוא אמר. הוא שמע על כך בבית הספר וניסה להתגונן כמיטב יכולתו; ילדה בכיתה ה' החלה לסבול מסיוטי לילה מספר חודשים אחרי תחילת המלחמה. מדי לילה היא מתעוררת בצרחות ואומרת שחלמה כי אנשים רעים לוקחים אותה ולא נותנים לה לחזור לאבא ולאמא. ההמלצה היא לענות של שאלות של ילדים בכל נושא בדרך עניינית המתאימה לגילם. בפועל, ניתן לומר להם כי אנשים רעים רוצים לפגוע בנו, אבל שאנחנו חזקים, שהצבא לא ייתן לזה לקרות ושעלינו לשמור על עצמנו בכך שנרוץ לממ"ד אם נשמע אזעקה. פחד שכיח יעלה בשאלה האם זה יכול לקרות לי ולמשפחה שלי. על כך ניתן להשיב שלמדנו ממה שקרה ועכשיו יש הרבה מאוד חיילים וחיילות, שוטרות ושוטרים ששומרים עלינו.
3. שמירה על שגרה ועל זמן איכות משותף – על מנת לספק לילדים וודאות, רצף ומוכרות, ההמלצה היא לסייע לילדים להמשיך פעילויות שגרתיות כמו הליכה לבית ספר ולחוגים. כמו כן, על מנת לספק לילדים חוויות חיוביות, המובילות לרגיעה, נחת ושמחה, ההמלצה היא ליזום פעילויות במסגרת המשפחה או עם חברים כמו בישול, משחק משפחתי, צפייה משותפת בסרט או טיול.
4. הקשבה לערוצים לא-מילוליים – חשוב לדעת כי ילדים צעירים לא תמיד מביעים את הפחדים שלהם בצורה מילולית וישירה ולעתים נראה התנהגויות של רגרסיה, כמו הרטבה ועשיית צרכים בתחתונים, תוקפנות והתקפי זעם או ירידה במצב רוח והתכנסות. במצב כזה, ההמלצה היא לשאול את הילד באופן ישיר: מה אתה מרגיש? מה אתה חושב? האם אתה דואג ממשהו? לרוב, ילדים לא ישבו וידונו באריכות על מצבם הנפשי, אך עדיין ההמלצה היא להיות קשובים לניואנסים מינוריים ולהיענות להם, באופן מסביר ומרגיע.
לסיכום, חשוב לזכור כי אירועי המלחמה עדיין כאן וייתכן כי ילדים רבים עוד חווים את השפעותיהם בדרכים שונות, אשר כבר באות לידי ביטוי או שעלולות לבוא לידי ביטוי בעתיד. כפי שפציעה גופנית קשה ממשיכה להשפיע גם לאחר שנרפאה, כך גם אירועים אלו. לכן, ההמלצה היא להיות קשובים להתנהגויות, אמירות ושינויים בקרב ילדים יותר מהרגיל, ובכל מקרה של התגברות חרדה, הפגנת מצוקה או פגיעה באיכות החיים או בתפקוד, יש לפנות בהקדם לקבלת עזרה מקצועית.
על הכותבת – נטע ענבר-סבן
פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית. מחברת שלושה ספרי פסיכולוגיה שהאחרון בהם "נשבר לי הלב, תעזרו לי – טיפול פסיכולוגי בילדים ובנוער", יצא לאור בימים אלו.
מקורות
אלון, נ' ועומר, ח' (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. פסיכואקטואליה ד' (1-2): 20-28.
בן אשר, ס', שלו, ר', בן עטר, א' (26.2.2025) כשנגמרות המילים –תיווך מציאות המלחמה לילדיםנדלה בתאריך 9.3.2025 מהאתר: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4855
פישר, ט' (5 בדצמבר 2022), להילחם או לברוח - מרעידות אדמה ועד מופע מול קהל: כך מתמודד המוח שלנו עם סכנה, אמיתית או מדומיינת, מכון דוידסון ומכון ויצמן למדע, נדלה בתאריך 1.3.2025 מהאתר: davidson.weizmann.ac.il/online/maagarmada/med_and_physiol/תגובת-הילחם-או-ברח
Ager, A., & Metzler, J. (2017). Where there is no intervention: Insights into processes of resilience supporting war-affected children. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 23(1), 67
Alvarez, J. M., Saunders, R., Neubauer, E., & Brown, C. H. (2022). School Counselors Implementing a Trauma-Informed Approach Through Evidence-Based Practices. Professional School Counseling, 26(1a). https://doi.org/10.1177/2156759X221086742
American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition. Arlington, VA, American Psychiatric Association, 2013
Ben-Asher, S. (2016). Bedouin children and their reality perceptions of the war. Journal of Muslim Minority Affairs, 36(4), 1-18. doi:10.1080/13602004.2016.1248177
Bürgin, D., Anagnostopoulos, D., Vitiello, B., Sukale, T., Schmid, M., & Fegert, J. M. (2022). Impact of war and forced displacement on children’s mental health—multilevel, needs-oriented, and trauma-informed approaches. European child & adolescent psychiatry, 31(6), 845-853
Frud, A. and Burlingham, D.(1973). War and children. N.Y.: International Univers Press
Gewirtz, A. H., & Zamir, O. (2014). The impact of parental deployment to war on children: The crucial role of parenting. Advances in child development and behavior, 46, 89-112
Güzelyurt, Tuğçe. (2022). An Investigation of the Concept of War and Peace in Illustrated Children's BooksResimli Çocuk Kitaplarında Savaş ve Barış
Haberstroh, S., & Werner, C. (2022). The role of species interactions for forest resilience to drought. Plant Biology, 24(7), 1098-1107
Nagy, M. (1959). The child's view of death. In: Feifel, H. (Ed.), The meaning of death. New York: McGraw Hill
Pape, T. L. B., Rosenow, J. M., Steiner, M., Parrish, T., Guernon, A., Harton, B., ... & Nemeth, A. J. (2015). Placebo-controlled trial of familiar auditory sensory training for acute severe traumatic brain injury: a preliminary report. Neurorehabilitation and Neural Repair, 29(6), 537-547
Quarantelli, E. L. (1985). What is disaster? The need for clarification in definition and conceptualization in research. In: Sowder, B. J. (ed.), Disasters and mental health: Selected contemporary perspectives (pp. 41-73). National Institute of Mental Health
Schnall, S., Harber, K. D., Stefanucci, J. K., & Proffitt, D. R. (2008). Social support and the perception of geographical slant. Journal of experimental social psychology, 44(5), 1246-1255
Solomon, M. F., & Tatkin, S. (2011). Love and war in intimate relationships: Connection, disconnection, and mutual regulation in couple therapy. WW Norton & Company
Stratford, B., Cook, E., Hanneke, R. et al. (2020) A Scoping Review of School-Based Efforts to Support Students Who Have Experienced Trauma. School Mental Health 12, 442–477
Tatkin, S. (2018). We Do: Saying Yes to a Relationship of Depth, True Connection, and Enduring Love. Boulder, CO: Sounds True
