בני דור הביניים - בין הפטיש לסדן

24.01.10

ענת תנעמי-שפרינצק, פסיכולוגית קלינית

"רציתי לנהל עם אמי מעין שיחת סיכום על חייה, לסגור את הפרקים החסרים לי. אני יודעת שלעולם לא אוכל לדעת יותר על עברה, על אהבותיה, על משפחתה שהלכה בשואה כי היא מעולם לא היתה טיפוס שמבטא את רגשותיו בקול רם. בעבר לא ניהלתי איתה שיחות נפש, והיום זה כבר בלתי אפשרי", מספרת ספי, נשואה ואם לחמישה (בני 15 עד 35). "אני בת יחידה. אמי, בת 86, התאלמנה לפני עשר שנים וחיה לבדה. מאישה בריאה ופעילה היא הפכה בשלוש השנים האחרונות לדמנטית. היא סובלת מירידה בזיכרון ומחוסר התמצאות בזמן ובמרחב, זה תהליך שרואים את תחילתו ולא יודעים את סופו. אני מפחדת פחד מוות שיקרה לה משהו בדירה. היא מבולבלת, שוכחת איפה הניחה דברים. יש דמויות שכבר לא חיות אצלנו, ואצלה הן עדיין מסתובבות. היא לא מנותקת לגמרי מהעולם, אלא שהעולמות והזמנים מתבלבלים לה".

במקרה אחר, שוטחת בפני ברוריה את סיפורה, גרושה וכבר סבתא בעצמה: "אמי מנסה להחזיק את החיים בכוח. היא כל הזמן בתנועה, לא מפסיקה להזיז חפצים ממקום למקום. הפחד שלי הוא שהיא תשתגע, תתפשט ותצא לרחוב, או תזיק לעצמה, כי היא מדברת על רצונה למות. אני מבקרת אצלה מדי יום. רצה אליה ישר אחרי העבודה, או שאני רצה הביתה, לתת אוכל לביתי ולהיות איתה קצת, ואז רצה לאמא".

"כל הזמן אני נאבקת 'להיות בסדר' ואני תמיד לא מרוצה מעצמי וחשה שאני לא בסדר עם בתי הצעירה ולא מקדישה לה די זמן או שאני לא משקיעה בנכדי", אומרת יוכי. לדבריה, היא לא נערכה לבאות. "זה חלק ממנגנון ההגנה, שלא חושבים על הבעיה. החלק הטראגי הוא, שהייתי צריכה להעביר את אמי לבית אבות לפני שנים ולהילחם בהתנגדות שלה. היא אדם די סגור. הטריטוריה שלה היתה חשובה לה, והיא לא היתה מוכנה לוותר על השליטה בחייה".

דור הביניים נדרש למלא תפקיד תובעני בצד התמודדות עם שינויים מהותיים שהוא עובר עם עצמו. אנחנו נראה אדם, שבמקרה הטוב, חיכה לרגע זה שאינו זקוק עוד להילחם על פרנסתו, שמצא את דרכו המקצועית וזוכה לקטוף את פרי עמלו, שנהנה מביסוס חברתי וילדיו מספיק בוגרים כך שהוא יכול, כביכול, לפנות לעיסוק בתחומי עניין, שהזניח עד עתה בגלל דרישות החיים. ואז לפתע, לצד הטיפול בהורים מזדקנים, הוא נאלץ להתמודד עם נושאים הקשורים בדילול כוחותיו הוא, המתבטא בבעיות בריאות חדשות התואמות לגילו (סכרת, לחץ דם, כולסטרול גבוה, פרקים נפוחים וכהנה), דבר שלא היה צריך לתת עליו את הדעת לפני כן. לפתע הוא מתעייף מהר יותר, רמת האנרגיה פוחתת והוא מוצא את עצמו נקרע בין מחויבויות, שיכולות להתחרות אחת בשנייה וכל אחת מהן חשובה לאין ערוך.

"בגילי אני יודעת שיש לי לפחות עוד שלושים שנות חיים, וזה מפחיד, אבל אני לא פנויה בכלל לחשוב על כך, כי אני עסוקה בסיפוק הצרכים של כל הסובבים אותי. הבעיה היא, שאני כל-כך שקועה בכפל התפקידים הזה שאין לי זמן לעצמי", מהרהרת צופיה, בת 53, נשואה ואם לשלושה (בני 12, 17 ו-21). היא מתארת את הבעיות הנוגעות לטיפול בהורה הקשיש, לרבות עניינים כספיים, שלעתים מהווים מקור לעימותים בין הדורות, בנושא הירושה, למשל. צופיה עצמה מטפלת בהורים קשישים, בני 83 שמתגוררים לבד. אמה מרותקת לכסא גלגלים ונעזרת במטפלת פיליפינית. "הורי מגיעים אלי לארוחת ערב בכל יום שישי, שהם מחכים לה בכיליון עיניים. בתי, סטודנטית בת 21, מגיעה ביום שישי עם הכביסה וגם היא מצפה לארוחה חמה, ואני שולחת את שני הדורות האלה הביתה עם האוכל שאני מבשלת. אני רואה בכך חלק מהנתינה שלי להורי. תמיד היה בינינו קשר מאוד טוב, כולנו אנשים שמאוד איכפת להם האחד מהשני, וגם בזה יש קושי. קשה לי להכיל את הכאב של אמי, שמספרת כמה קשה לה לחיות בהשפלה, כשהיא תלויה באחרים בכל פעולה. מה שקשה זו הקביעות של העניין. למרות שגם לנו יש את הצרכים שלנו אנחנו שפוטים ולא יכולים לצאת לשום מקום. למזלי, בעלי לוקח אותי לפעמים להתאוורר בסופי שבוע".

במצב הנוכחי, בזמן שהמשאבים העומדים לרשותו מתמעטים וכלים, גדלות גם הדרישות כלפיו מצד ילדיו. הלחץ גובר והוא נתבע לשחק תפקיד משמעותי במשפחה החדשה של ילדיו הזקוקה לו כמשענת על מנת לצלוח את דרישות היומיום הבלתי נגמרות. דור הביניים מתקשה לסרב לשתף פעולה עם התפקיד שייעדו לו משום שהוא לא רוצה להיתפס כנחלש וכמזדקן הזקוק להתחשבות מצד ילדיו או מפני שהוא נהנה מיכולתו לתרום והוא באמת מעוניין להיות שותף בהכוונת דור ההמשך ובתמיכתו. במקרים קיצוניים, ישנן משפחות שלא מצליחות לגשר על הפערים בין הציפיות של הילדים ויכולתן למלא אחר משאלות אלו, ואז יכול גם להתרחש קרע ונתק בין הורים וילדים על רקע כעסים ותסכולים לא מעובדים.

להתמודד למרות הקושי

תפקיד המטפל הינו התפקיד אותו ממלאים בדרך כלל הבת או הבן, מבחירה או שלא מבחירה. מחד, נמצאים המטפלים בתקופת 'גיל הביניים', תקופה בה מתרחשים שינויים רבים בחייהם, דוגמת ביסוס קריירה או בניית קריירה חדשה, פרישה לגמלאות, מצב של 'קן מתרוקן' ועזיבת הילדים הבוגרים את הבית לחיים עצמאיים, הפיכה לסבתא וסבא ורצון להשקעה רבה יותר בפנאי. אך מאידך, נדרש מן הבת או הבן 'לקחת חסות' על ההורה המזדקן, ולהעניק טיפול המעמיד אותם מול חווית המוות שלהם עצמם ומחייב אותם לבחון מחדש את מערכת היחסים עם ההורים. המצאות בתווך בין מטלות החיים השייכות לגיל הביניים לבין טיפול בהורים מבוגרים, מחזקת את תחושת העומס הפיזי והרגשי אותה חווים בני דור הביניים המטפלים בהוריהם.

לכינוי 'דור הסנדוויץ' הם זכו בגלל כפל המחויבויות שלהם: כלפי מטה - ילדיהם ופעמים רבות נכדיהם, וכלפי מעלה- הוריהם. הבת או הבן מותשים פעמים רבות מהצורך לענות על צרכי כולם ובדאגה המתמשכת להורים חל היפוך תפקידים שכן הצוק החזק, המשענת שהייתה שם כל השנים מתפרקת, והם הופכים להיות המובילים והמחליטים. תפקיד זה, שהינו חדש יחסית ,מחולל סערת רגשות אשר מקשה על התפקוד השוטף. רגשות רבים ושונים צצים וצפים בתקופה זו, והללו מושפעים לעיתים קרובות מטיב הקשר שקדם לכך.

התחושות נעות על רצף ארוך של אהבה ומסירות מול כעס ואכזבה, לעיתים אף התחשבנות בין האחים על האחריות לטיפול בהורים ובכלל וחשבון נפש על מי היו ולאן יגיעו בהמשך מהלך חייהם. על רקע היחסים המוקדמים ניתן לצפות כיצד יתנהלו הבת או הבן בעת מצוקה זו של הוריהם. מחד, אם הקשר בניהם היה טוב כל השנים, אז קרוב לודאי שלבת או בן יהיה יותר קל להתגייס לטיפול בהורה, ומאידך אם מערכת היחסים בניהם היתה מאופיינת בחוסר שביעות רצון, במתחים ובקונפליקטים, סביר להניח שהטיפול בהורה הנזקק יעורר עוד יותר קשיים וסכסוכים. עם זאת, אפשר להתבונן על תקופת חיים זו כמטלה התפתחותית של אמצע החיים, מטלה הנותנת הזדמנות לצמיחה והתפתחות אישית. יתכן שהבת או הבן, ישכילו לראות במשימת הטיפול, צוהר לשיקום ולתיקון היחסים הבלתי מספקים של העבר עם ההורה וזאת באמצעות הרחבת יכולת הנתינה שלהם להורה התלוי וחסר האונים.

קצת דואגת, הרבה עושה

מחקרים הראו כי רוב הילדים המטפלים בהוריהם הן נשים, בדרך כלל בנותיהן של הקשישים, אך לעיתים גם כלות. המטפלות הן בדרך כלל נשים נשואות, רובן עובדות, בגילאים שבין 45- 64 שנים. בקבוצת הגיל המעט יותר מבוגרת, ילדיהן של נשים אלו מתגוררים מחוץ לבית ותכופות תובעים גם הם את מנת חלקם בסיוע כספי כזה או אחר וכשהם מקימים משפחות משלהם, הם זקוקים ליד עוזרת בגידול ילדיהם הצעירים. העזרה שהן נותנות להורים באה לידי ביטוי בתחומים שונים - החל מניהול משק בית (קניות, בישול, ניקיון וגם ניהול כלכלי), דרך דאגה למעקב רפואי (מתן תרופות וטיפול סיעודי, סיוע ברחצה, הלבשה) ועד הסעות, מציאת מסגרת חברתית ותמיכה נפשית.

טיפול בהורה מוגבל יכול להעמיד את הבת או הבן המטפלים בפני מצוקה רגשית קשה או הרגשה של אובדן ופרידה צפויים מההורים וכל אלו עשוים להשפיע על המטפל ועל המעגל המורחב יותר של בני המשפחה, החשים לעיתים חסרי אונים לנוכח מצוקת יקירם. אחד הקשיים בהתמודדות זו הוא היפוך התפקידים הדרוש לעיתים כאשר מטפלים בהורה הקשיש. הם נדרשים להיכנס לנעליים הוריות ולבצע עבור הוריהם פעולות שעד לפני זמן קצר ניהלו בעצמם וכלל לא היו מעורבים בהן, למשל: קבלת ייפוי כוח לצורך ניהול חשבונות בנק, מינוי לאפוטרופוס, קשר עם מוסדות בקהילה וכדומה.

יתכן ואותו הורה בו הם מטפלים אינו מסוגל לזהות אותם והוא אינו אותו האדם שהכירו לפני פרוץ המחלה. עובדה זו נכונה במיוחד אם הבת או הבן דואגים להורה הסובל ממחלות דמנטיות שונות, המלוות בתהליכי אובדן זיכרון. חולי זה כרוך בשינויים התנהגותיים ובא לידי ביטוי באלימות מילולית ו/או פיזית, ועלול לעורר כעס רב ותסכול. טיפול בהורים מזדקנים הוא תהליך מתמשך, מלווה בלחצים נפשיים ומאמצים פיזיים רבים, ולכן זה חיוני שהבת או הבן לא יזניחו את עצמם מתוך מחשבה שכרגע ההורה הוא זה שחשוב, שמירה בריאותם תקל עליהם לספק להורים את העזרה לה הם צריכים.