דימוי עצמי מיני ואנשים עם נכויות התפתחותיות

גבו וייס

בחברה המערבית של המאה ה-21, כולנו יודעים לדקלם מתוך שינה כי דימוי עצמי חיובי הוא גורם משמעותי לסיפוק, תחושת רווחה והצלחה בתחומים שונים. אבל על הדימוי העצמי המיני שלנו, אשר מתעצב החל מתקופת הילדות ועשוי להשפיע באופן משמעותי על תפיסתנו העצמית ועל מערכות היחסים שלנו- אנו יודעים הרבה פחות. גבו וייס, פסיכותרפיסט ומטפל מיני, מסביר על הדימוי העצמי המיני ועל התפתחותו אצל אנשים עם נכויות התפתחותיות.

דימוי עצמי מיני- מהו וכיצד הוא מתעצב?

הדימוי העצמי המיני משקף את התייחסות האדם אל עצמו כאל אדם מיני, ונע על רצף שבין תפיסה שלילית לחיובית ומתחושת מסוגלות לחוסר מסוגלות.

כל אדם מפתח את הדימוי העצמי המיני שלו בהתאם להתנסויותיו ולהדים ולמשוב שקיבל לאורך חייו לגבי היותו בעל ערך, אהיב (שניתן וראוי לאהבה), מושך, מצליח, ובעל ערך מיני - בעל ערך ב"שוק הבשר" או "שוק השידוכים" הנקבע על פי ערכי החברה בה הוא חי.

בכל תרבות וחברה יש קריטריונים שונים לאותו ערך. בחברה המערבית חילונית הקריטריונים קשורים להצלחה כלכלית, להישגיות, לאידיאל היופי כפי שמשתקף מפרסומות, קולנוע וטלוויזיה, לשנינות, מחשבה מהירה ואינטליגנציה גבוהה. ככל שהנתונים שלך קרובים יותר לקריטריונים הנ"ל כך הסיכוי שהדימוי המיני שלך יהיה בריא וגבוה יותר, ככל שאתה הולך ומתרחק ממצב זה, כך עולה הסיכוי שהדימוי המיני שלך יהיה נמוך יותר.

ילדים ומתבגרים עם נכויות התפתחותיות מסמלים בנכותם, פעמים רבות, את האנטי תזה למגמה חברתית זו. הם נתפסים כלא מיניים וכלא ראויים להיות חלק ממעגל המיניות החברתית. מסרים אלו "נספגים" בבעל הנכות מגיל צעיר ביותר על ידי סוכני החברה (הורים, קהילה, מחנכים, בני גיל) ומעצבים בכך את הדימוי העצמי המיני.

בנוסף, מכיוון שמיניות בחברה המערבית הנה עניין של תחרות, בעלי נכויות התפתחותיות עשויים להגיד לעצמם "אני לא מהמצליחים בחברה, אני איטי יותר, דחוי יותר, תלוי יותר בעזרה מהסביבה כמעט בכל תחום, ולכן גם אין לי סיכוי להצליח בתחרות המינית".

בשיח על הדימוי העצמי המיני יש להוסיף חוויות שליליות מעצבות כמו פגיעה מינית (ידוע כי בעלי נכויות נפגעים במידה רבה יותר מילדים ומתבגרים ללא נכויות), כמו הערות מעליבות על הגוף והמראה, הערות ו"צחוקים" על התפקוד (קשיי דיבור, צליעה, קשיים שכליים), חוויות של דחייה חברתית (המשותפות לרבים מאד מבעלי הנכויות ומתחילות כבר בגן) והערות פוגעות על המיניות וההתנהגות המינית (דבר הקורה לעיתים בשל קשיים בהתנהגות מתאימה ומקובלת מצד הנכה קוגניטיבית). כל אלו יוצרים את הדימוי והערך המיני, ומעצבים אותו בכיוון של חוסר אמונה בהיות האדם בעל ערך מיני, בבושה בגוף ובנכות, בשנאה עצמית, בניתוק בין הנפש לבין הגוף, בחוסר יכולת לאהבה של הגוף, בחוסר יכולת או רצון לעינוג עצמי ובכך גם בחוסר אמונה ביכולת לזכות באהבה, אינטימיות ומיניות.

לצד כל זה, חשוב לציין כי ישנם אנשים עם נכויות התפתחותיות שגדלו עם דימוי עצמי מיני בריא ותקין לגמרי. בדרך כלל, מדובר בתוצאה של התייחסות המשפחה והסביבה אל הילד עם הנכות כאל אדם עם ערך מיני עוד מהגיל הרך. העברת ציפיות חיוביות ואמונה אמיתית בהם ובמיניותם יכולה להיות מפתח להתפתחות בריאה.

הדרך לדימוי עצמי מיני חיובי

על אף שהדימוי העצמי המיני מתעצב כבר בגילאים המוקדמים, ניתן לשקם אותו גם בגילאי הבגרות.

מאחר ומדובר בדפוס אשר הוטמע בגיל צעיר, לא קל לשנותו לבד ולכן מומלץ להיעזר באיש מקצוע, באמצעות סדנאות או טיפול מיני פרטני או זוגי. העבודה הטיפולית מתמקדת בתיקון ושינוי האמונות של האדם הבוגר לגבי עצמו ומיניותו לצד עבודה על החושניות שלו, על היכולת שלו להביט בעצמו במראה, לגעת בגופו, לשמור על פרטיותו ולהגיד לעצמו "זה אני, אני אוהב את עצמי ואת הגוף שלי ואני ראוי לאהבה ולמיניות". לדוגמא, מטופלת בת 38 עם CP (שיתוק מוחין) ולקויות למידה מורכבות הגיעה לטיפול עם בן זוגה, בן 40 עם לקויות למידה מורכבות, שניהם חיים בדיור מוגן, לשם סיוע בפיתוח הקשר האינטימי. שניהם שמחו להיות זוג, אך חששו ונרתעו מכל מגע ותקשורת אינטימית. העובדת הסוציאלית אשר ליוותה את הזוג תיארה את מצבם כך "הם אומרים שהם זוג אך מעבר לזה אין כלום ביניהם, אולי חוץ מהרצון שיהיה משהו והידיעה שהם מפסידים חלק משמעותי מההוויה הזוגית והמינית". כחלק מהשיקום המיני, חשתי כי עליי להוות משקל נגד למסרים ששניהם ספגו במהלך התבגרותם המינית ולהעביר להם מסרים ברורים בסגנון "אתם סקסיים, מיניות זה שלכם ובשבילכם, מגיע לכם להנות כמו כולם". כמו כן, עבדנו על פיתוח חיבור לגופם ולמיניותם. הסתייענו בתרגילים כהתבוננות בראי, שימת לב לטיפוח האישי ולריחות הגוף, התחברות לעונג במובן הרחב (מאכלים, מוזיקה, תנועה, בילויים) ותרגילים זוגיים המתמקדים בחושניות דרך מגע. כדי להתגבר על הפחדים והחששות ממין ומחשיפת הגוף, עבדנו עם סרטי הדרכה, עם דגמים בהם אפשר לגעת ולתרגל, והתנסויות אישיות וזוגיות בפרטיות. לאחר כשנה של טיפול, בני הזוג הראו הנאה ואושר בכל הקשור לקשר האינטימי שלהם. את ההתפתחות ניתן היה לראות גם במישור הפיזי מיני - הם נהנו מחיבוקים, ליטופים ועינוג מיני הדדי, וגם במישור של התקשורת הזוגית והאינטימיות בחיי היומיום - הם חשו קירבה רבה ומחויבות, חשו כי הם מהווים משענת משמעותית זה לזו, למדו להכיר אחד את השנייה לעומק וידעו לשמור על מרחב פרטי זוגי לעצמם. לאחר סיום הקשר הטיפולי בינינו הם החליטו להתחתן ובכך למסד חברתית את התהליך הזוגי והמיני שעברו. בת הזוג סיכמה את התהליך שעברה באמירה הבאה: "זה עצוב לי שכל כך הרבה שנים לא אהבתי את הגוף שלי, ושחשבתי שכל הדברים האלה הם, איך להגיד את זה, שלא עושים את זה, שזה אסור, ורק בנות, כאלה, מופקרות, מאוננות ונהנות ממין. היום אני אוהבת את זה, זה כייף לי ואני רוצה להמשיך ולהכיר את המיניות שלי".

תהליך שיקומו של הדימוי העצמי המיני עשוי לדרוש מספר חודשים או שנים, אך ברוב המקרים בהם נפגשתי השינוי הוא משמעותי וממשי. כדי שהמטפל יוכל להוביל שינוי זה, על המטפל להיות מסוגל לגעת בליבם של נושאים אלו ובנקודות כואבות ועצובות בנפשו של המטופל או של חברי הקבוצה. מדובר בהתערבות רגישה ביותר. אני מאמין שבכדי לבצע התערבות זאת נכון, על המטפל לפגוש את החלקים הנכים שבו, החלקים שהיה עליו לקבל בעצמו, להכיר את השפעתם על עיצוב הדימוי המיני העצמי שלו, ורק מתוך תובנות ותחושות אלו לאפשר את פתיחת הנושא מול הקבוצה או מול המטופל. דוגמא מרגשת וחשובה לתהליך של בדיקת השפעה של תכונות "נורמאליות" על הדימוי המיני העצמי, ניתן לראות בסרט של עידן אלתרמן "נמוך". ה"נמוך", מייצג כאן תכונה אליה מחבר הסרט והמרואיינים מתחברים, ובודקים כיצד עיצבה, בין היתר, את הדימוי המיני העצמי שלהם. כמובן שכל אחד יכול למצוא את התכונה או החוויה המעצבת הזו בחייו שלו- ולעבד אותה בטיפול באופן שיאפשר חיזוק של הדימוי העצמי המיני.

על המטפל-גבו וייס

פסיכותרפיסט ומטפל מיני. מתמחה בטיפול בהפרעות בתפקוד המיני, קשיים ביצירת קשר זוגי ותפקוד והתנהגות מינית בקרב אוכלוסיות מיוחדות.