28.07.14
צוות בטיפולנט
עירית, כלכלנית מבוססת הנשואה באושר ומגדלת בהנאה רבה את שלושת ילדיה, לא האמינה שזה קורה לה: היא, שכל חייה היתה עצמאית, אנרגטית ומלאת תושייה, מצאה עצמה עייפה, חסרת אנרגיות, מדוכאת ונוטה לעימותים בעבודה ועם בני משפחתה בשנה שאחרי מות אמה בשיבה טובה. "אני לא מבינה מאיפה זה בא לי", היא הרבתה לומר, "אמנם אהבתי את אמא שלי אבל היא היתה בת 87 וכבר הרבה זמן ידענו שאין לנו עוד הרבה זמן איתה. לא ציפיתי מעצמי להתרסק ככה, ולכל כך הרבה זמן".
אז מה קורה, בעצם, לעירית? בכתבה זו נעסוק בהתמודדות עם אובדן הורה בבגרות ועם השפעותיו הרגשיות.
ילדים של אמא גם בגיל 50
כאשר אנו חושבים על אובדן הורה, אנחנו חושבים בדרך כלל על האובדן הטראגי של הורה בילדות ועל הקשיים העצומים הנלווים לו. לעומת זאת, אובדן הורה בבגרות, אובדן איתו כמעט כולנו מתמודדים, נתפס פעמים רבות כמהלך טבעי ובלתי נמנע ובהתאם - אנו נוטים לצפות להתמודדות טובה ולהסתגלות לחיים ללא ההורה. במובנים מסוימים, ציפייה זו מוצדקת ואף מוכיחה את עצמה. ילדים המאבדים הורה מאבדים דמות התקשרות משמעותית בה הם תלויים בכל היבט של חייהם, תחושת האמון שלהם בקיומו של עולם בטוח מתערערת ושגרת חייהם המוכרת משתנה באופן דרמטי. באופן טבעי, אובדן הורה בבגרות משפיע באופן שונה מאחר וחייהם של מרבית המבוגרים כבר מבוססים, והם מקיימים מערכות יחסים משמעותיות ועמוקות עם אנשים אחרים מלבד הוריהם (ובפרט בני זוג והמשפחות שלהם עצמם). לצד זאת, שלא בצדק קיימת נטייה להמעיט במורכבות ההתמודדות עם אובדן הורה בבגרות.
אחד המיתוסים השגויים והמתעתעים ביותר בנוגע לאובדן הורה הוא המיתוס של "היינו מוכנים לזה". אמנם, כאנשים בוגרים ורציונליים אנו מבינים את משמעותו של אובדן ויודעים להתכונן אליו לאורם של גיל מבוגר, מחלות וכן הלאה אך ברמה הרגשית - אף אחד מאתנו אינו מוכן באמת לאבד את אמו או את אביו. הורינו היו האנשים המשמעותיים ביותר בחיינו לאורך חלק ניכר מחיינו ובחלק מהמקרים העניקו לנו גם בבגרות חום, תחושת ביטחון, אהבה ללא תנאי, התעניינות, אכפתיות ודאגה ייחודיים, אותם "רק אמא/אבא יכול/ה לתת". במובנים אלו, אנו מאבדים קשר יקר ערך בין אם אנחנו בני 6 ובין אם אנחנו בני 60.
לחלופין (או במקביל), אובדן הורה יכול להציף קונפליקטים ורגשות בלתי מעובדים אשר ליוו את הקשר עם ההורה בילדות או בבגרות. כך, למשל, אובדן ההורה יכול להציף תחושות של החמצה וכאב על מה שחסר בקשר במשך שנים ארוכות, או לעורר אשמה וכאב רב סביב תחושות כעס על ההורה אשר מותו מבטל, כביכול, את הלגיטימיות שלהן.
במילים אחרות, לא משנה מה היה טיב הקשר עם ההורה בילדות, בגיל ההתבגרות או בבגרות - אובדנו מהווה בדרך כלל אובדן משמעותי המלווה בהתעוררות תחושות ורגשות רבים.
איך להתמודד עם אובדן הורה בבגרות?
אבל הוא אבל הוא אבל - חשוב לזכור כי העובדה שמדובר באובדן שכמעט כל אדם חווה אין משמעה שמדובר באובדן שההתמודדות איתו קלה. כמו בכל תהליך של אבל, צפויות להתעורר תחושות של עצב, החמצה, כאב, געגוע, כעס ודכדוך, ולעיתים גם תחושות של חוסר מוגנות וחרדה. במרבית המקרים תחושות אלו ילכו ויתמתנו עם הזמן, אך חשוב לתת להן זמן ומקום.
אפשרו לעצמכם להרגיש את כל טווח הרגשות - כמו כל אירוע קיצוני ומטלטל בחיינו, אובדן הורה יכול לעורר גם תחושות ורגשות עוצמתיים ככעס על ההורה ש"נטש אותנו", קושי להאמין בכך שהאדם שמכיר אותנו מרגע הולדתנו אינו נמצא עוד והקלה סביב הפסקת הטיפול הקשה (פיסית ורגשית) בהורה הקשיש והחולה. פעמים רבות תחושות אלו נתפסות כלא לגיטימיות ומלוות בבושה ואשמה, אך חשוב לאפשר לעצמנו להרגיש אותן ולעבדן אותן.
תנו לעצמכם להיתמך - בעוד שילדים המאבדים הורה זוכים לתשומת לב, טיפול ודאגה רבה, בוגרים המאבדים הורה נדרשים בדרך כלל לחזור לתפקודם הזוגי-הורי-תעסוקתי כמעט באופן מידי. ואכן, בבגרות אין אפשרות לקחת פסק זמן של ממש מהתפקודים הבסיסיים, אך זוהי בהחלט תקופה בה חשוב לבקש ולאפשר לעצמכם לקבל עזרה פרקטית ורגשית מבן/בת הזוג, מבני המשפחה (כולל הילדים!) ומחברים.
שמרו וחזקו קשרים עם בני משפחה - אובדן הורה משפיע לא רק על הבן/בת אלא על המערכת המשפחתית כולה - בין אם מדובר בהורה השני שהתאלמן ובין אם מדובר באחים שאיבדו הורה משותף. מצבים אלו מהווים קרקע פורייה הן להתקרבות וחיזוק הקשר והן, למרבה הצער, לסכסוכים, אכזבות ותסכולים. לכן, בנקודת זמן זו לא קל אך גם חשוב מאוד להשקיע בקשרי אחים, לחלק תפקידים באופן שוויוני ולהוות כתף תומכת זה לזה.
שמרו על קשר פנימי עם ההורה - זכרו שגם אם הקשר עם ההורה החי הסתיים עם מות ההורה, הקשר עם ההורה שלכם כפי שהפנמתם אותו לאורך השנים לעולם אינו מגיע לסיומו. דווקא בתקופת האבל חשוב במיוחד להישען על הדברים הטובים אשר ההורה נתן לכם לאורך הדרך ולזכור כי הם מלווים אתכם תמיד.
תנו לעצמכם להמשיך הלאה - במקרים בהם הקשר עם ההורה הנפטר היה רווי באשמה וקונפליקטים לא פתורים, עלולות להתעורר תחושות קשות של אשמה דווקא כאשר תהליכי האבל הראשוניים מפנים את מקומם להתאוששות, החלמה וחזרה לשגרה. בנקודה זו חשוב להיות ערניים ולשים לב כי תהליכי האבל הטבעיים והנורמליים אינם מתקבעים והופכים לדיכאון קבוע. במידה ויש לכם חשש כי האובדן מלווה בדיכאון, חרדה וכאב נפשי אשר אינם מתמתנים לאורך הזמן, פנו לסיוע מקצועי.
