השנה כולנו שכולים – יום הזכרון והעצמאות בצילה של מלחמה

ד"ר איילת פלוס

יום הזכרון השנה שונה מקודמיו לאורך השנים. הוא מתקיים בעיצומה של מלחמה רב זירתית, בצל אירועי הזוועה של ה-7.10 ובתוך אקלים חברתי-פוליטי מורכב וכואב. מאות אלפים בתוכנו עדיין עקורים מביתם, ואנו מחכים בעיניים כלות להשבתם של 133 חטופינו מעזה.

למעשה, אנו שרויים בעיצומו של אירוע טראומטי קולקטיבי שידענו מעודנו, כעם וכפרטים. במעגלי הטראומה השונים, יש מי שנפגעו ישירות מאירועי ה-7.10 והמלחמה, אך הפגיעה מהדהדת בכולם בעוצמות שונות, דרך החשיפה במדיות השונות לאירועים הקשים ולאובדנים הכבדים. כבר למעלה מחצי שנה, רבים בתוכינו מתהלכים בעצב או בחרדה, מתפקדים על 'אוטומט' וממתינים עד יעבור זעם.

יום הזכרון השנה מורכב וקשה מתמיד. בכתבה זו אציע את הסיבות לכך, ואציע כלים להתמודדות עם קושי זה, אשר עשויים לאפשר לנו לעבור את יום הזכרון, להתמודד עם המעבר החד והמורכב ליום העצמאות, ואף להתאחד, לתמוך ולהתמך ככל הניתן במהלך ימים מורכבים אלו. חשוב לציין כי טקסט זה אינו מכוון לאלו המצויים בעיצומו של משבר אקוטי – משפחות החטופים, המשפחות השכולות הטריות ופצועי המלחמה. עבור נפגעי טראומה קו ראשון, אציע לפנות, במידת הצורך, לתמיכה מקצועית המותאמת אישית לצרכים ולקשיים, בימים אלו ובכלל.

לא עוד יום זכרון – הסיבות למורכבות ולקושי

1. אנחנו עוד בעיצומה של הטראומה – קשה 'לזכור' ולהתאבל בתוך טראומה חיה שעדיין מתרחשת, תוך תחושת איום קיומי. הנפש זקוקה למרחק וזמן מאירוע טראומטי על מנת לעבד את האבל והאובדנים. כלומר, על האירוע המאיים להיפסק כדי שנוכל לעצור, ללקק את הפצעים, לאפשר מרחב החלמה לעצמנו ולאחרים.

2. תחושת הכעס או חוסר הצדק – תחושת 'ההצדקה' לחללים במלחמות 'אין ברירה' עליה שעון מיתוס השכול הישראלי, מעורערת השנה, וקשה להינחם בה.

3. פגיעה בתחושת האחדות בעם – המחלוקות החריפות בין העם להנהגה, ובין המחנות הפוליטיים בתוך העם,  עלולות להקשות עלינו להתאחד תחת יריעת האבל הלאומי המשותפת לכולנו.

• דאגה לחייל: כיצד מתמודדים?

  
• מהי צמיחה פוסט טראומטית?

  
• מענה נפשי למשפחות שכולות

  

איך בכל זאת נעבור את יום הזכרון השנה?

1. לדבוק בטוב – להתמקד במאחד ולא במפריד

על אף הקושי להתאבל בתוך טראומה חיה, וערעור האמון והביטחון האישי והלאומי, בימים אלו חווית שותפות הגורל וההזדהות חזקה לנוכח האיומים הביטחוניים. השכול הוא אובדן פרטי בראש ובראשונה, אך בישראל, השכול הוא גם לאומי. כולנו כואבים כל חלל, כל חטוף, כל פצוע, כאילו היו בנינו שלנו. בתקופה זו, יותר מתמיד, כולנו מאוחדים בתחושת השכול.

חיילנו בכל הזירות לוחמים שכם אל שכם, מתוך המאחד ולא המפריד; מתנדבים מסורים מכל קצוות החברה מגויסים לטובת עזרה לכלל כבר למעלה מחצי שנה והיד עוד נטויה. גם הטוב הזה הוא חלק ממציאות חיינו בעת הזו. בתקופות קשות, טבעי לשקוע במה שרע וקשה, זה חלק ממנגנון ההגנה ההישרדותי שלנו. אך לדבוק בטוב זו החלטה מודעת, אקטיבית, לעיתים מאומצת. היא לא מוחקת את מה שרע, אלא מייצרת תמונה שלמה יותר של המצב, ובכך, מחזקת את הנפש, מעצימה ונוטעת תקווה.

2. הדרך חכמה מההולכים בה – לשמור על השגרה האישית והלאומית

בתקופות משבר חשוב לשמור ככל שניתן על עוגני השגרה ועל התפקוד, גם אם אינו אופטימלי. אם לא ניתן לחזור לשגרה קיימת – יש לייצר עוגני שגרה חדשים שמתאימים למצב. התפקוד השגרתי נותן תחושת רצף קיומי, מגביר תחושת חוסן ומסוגלות. מה שנכון לנו בהתמודדות עם משבר אישי, נכון לנו גם בהתמודדות עם משבר לאומי. טקסי הזכרון והעצמאות הם עוגני שגרה כאלה, הם מתקיימים ללא תלות בתקופה, ובכך הם מחזיקים את רצף קיומינו כעם, גם כשטוב וגם כשרע. ברמה פרסונלית, יום הזכרון מהווה מעין נקודת ניקוז רגשית, המאפשרת לנו להרגיש ולכאוב ביחד, את מה שקשה להחזיק לבד. 

3. לזהות מה נכון לי – להימנע משיפוטיות כלפי עצמי ואחרים

כבכל שנה, יש הפוקדים את בתי העלמין הצבאיים, יש הצופים בטלוויזיה בתכניות העוסקות בנופלים, ויש הנמנעים מחשיפה כלשהי לתכנים בשל הקושי לשאת את הכאב, מתוך רמות חרדה גבוהות או מסיבות אחרות. יש בינינו גם פצועי גוף ונפש פוסט-טראומטיים שהיום הזה עבורם קשה מנשוא, וגם אותם חשוב שנזכור. השנה, יש גם את משפחות שכולי ה-7.10 ומשפחות החטופים, שהאובדן שלהם מדמם, רבות מהן זועמות, חלקן מבקשות להימנע מביקורים ממלכתיים או סיקור תקשורתי. היום הזה ובמיוחד השנה, הינו כה טעון וכאוב שכל אדם לוקח בו חלק באופן בו הוא מסוגל. חשוב שנגלה חמלה ופתיחות הן כלפי עצמנו, והן כלפי הדרך בה אחרים מתמודדים ביום הזה. כולנו כואבים, כולנו שכולים.

4. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה" – לתמוך במי (שיותר) קשה לו

השכול הוא אובדן שאין לו תקנה, וכאב שאין לו מרפא. הורים, אחים, אלמנות ויתומים נושאים בתוכם בור של חסר שאין דרך למלא, רק למצוא דרך לחיות עימו ולצידו. אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יכולתו של אדם להתקיים לצד אובדנו, הוא התמיכה החברתית לה הוא זוכה. המעטפת החברתית מאפשרת החזקה נפשית של האדם השכול הקורס לכאבו, עיבוד משותף של כאב האובדן, זיקוק הטוב של הנפטר וחיזוק הקשר של האדם השכול אל מעגל החיים. 

ב'היררכיית הכאב' הזו אציע למצוא מישהו אחד שכואב לו יותר, שקשה לו יותר בתקופה הזו, ושנוכל לתמוך בו בצורה כלשהי ביום הזכרון הזה (ולמעשה בכלל). זה יכול להיות בשיחת טלפון ("אני פה"), מפגש פיזי, הכנת אוכל, נוכחות באזכרה, סיוע כספי, האפשרויות רבות מספור. זה יכול להיות אדם שאנחנו מכירים או תרומה לקהל יעד שזקוק, באופן גלוי או אנונימי. התמיכה והאמפתיה לאחר היא מעין 'תרופת פלא' המביאה מזור נפשי לשני הצדדים. תמיכה ונתינה מעשירה את הנותן בכוחות נפשיים, בתחושת משמעות ובחיזוק השייכות לקהילה שלו, גורם מחסן נפשית בפני עצמו.  

המעבר ליום העצמאות – בין ייאוש לתקווה

מדי שנה המעבר מיום הזכרון ליום העצמאות הוא חד ומורכב, בפרט עבור המשפחות השכולות. נראה כי השנה המעבר הצפוי קשה שבעתיים ועלול להרגיש כמנותק מכל מה שמתרחש ואף כמעורר אשמה. על כן, מוטב אם נציין את יום העצמאות בצניעות ההולמת את הלך הרוח הכללי, כזו הנובעת מהכרה במציאות המדממת בה אנו מצויים כרגע, תוך רגישות והתחשבות במי שכאבו עדיין אקוטי. זאת, לצד התקווה הטמונה ביום העצמאות. חשוב שנזכור את ההקשר הרחב שבו לצד המכה שנחלנו יש גם גילויי גבורה היסטוריים של לוחמים, חיילים ואזרחים. עודנו נאבקים אך מדינת ישראל חיה וקיימת.  

סוף דבר והמלצה – "לא לעזוב ידיים גם בזמנים קשים"

הטקסט הזה עצוב, שכן המציאות שלנו עצובה בימים אלו, אך אין הכוונה לטעת ייאוש בלב איש, אלא לתת מילים ולגיטימציה למורכבות הרגשית של יום הזכרון והעצמאות השנה. הטקסים מחזיקים את מסגרת החיים והתפקוד, ונושאים משמעות סמלית בנפש, כמו גם עוגנים חיוניים לטעינה ופריקה של רגשות שלנו כעם וכפרטים. הטקסים מקיימים את רוחם של הדברים – 'לכל זמן ועת לכל חפץ, תחת השמיים', מתי צריך להתאבל ומתי צריך לקום, מתי לזכור ומתי להדחיק זכרון כואב ולתפקד.

על הכותבת – ד"ר איילת פלוס

פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במבוגרים באוריינטציה פסיכואנליטית. בעבר, מטפלת, חוקרת וחברה בצוות ההקמה של 'לכל נפש' במרכז ברה"ן ע"ש אברבנאל. בעלת דוקטורט בתחום האובדנות, קצינת נפגעים לשעבר.